בירה טייבה: מה עלה בגורלו של הלהיט הקודם

קראו לה בירה טייבה וסיפור הסינדרלה שלה הקסים גם ישראלים ציניים או חובבי מדים: נאדים חורי, פלסטיני נוצרי שחי בארצות הברית כמעט 25 שנה ולמד בבוסטון את רזי הכנת הבירה, החליט למכור את נכסיו ולחזור לטייבה, עיירת מולדתו, כדי לייצר בה את בירת הבוטיק הפלסטינית הראשונה.

חורי הוא לא איש פוליטי, אבל בירה, מתברר, דווקא כן - לפחות באזור מסוכסך כמו שלנו. כשחורי הקים את המבשלה, באמצע שנות התשעים, הציפה האופטימיות של הסכמי אוסלו את מקומות הבילוי בישראל בבירה טייבה, אבל אז באה האינתיפדה השנייה וחסמה בפניה את הדרך - פיזית ומנטלית. מאז, כמו מטוטלת, לבירה טייבה יש תקופות שפל וחסד בישראל, פונקציה של אווירה פוליטית, מדיניות מחסומים, החרמות הדדיות, קריזות ודרישות של החמאס.

בתקופות ההיי שלה, האמפתיה לטעם ולרעיון הדו־קיום הקולינרי גרמה לאוהביה להתפייט: "יאללה טייבה", "בירה פלסטינית מצוינת", "ללא ספק הבירה הטובה ביותר המיוצרת כיום במזרח התיכון" הן רק חלק מהמחמאות שהעניקו לה בתקשורת הישראלית. צרכנים מרוצים אפילו ניכסו לישראל את המוניטין וההצלחה הפלסטינית. אבל בתקופות השפל היו צרכנים - אולי אותם צרכנים - שקראו להחרים אותה, ותיאוריות הקונספירציה עבדו שעות נוספות.

אז איפה היא היום? חיה ובועטת, גם אם עסקיה קיבלו תפנית מסוימת. אמנם עדיין אפשר למצוא בירה טייבה בארץ, אבל למודת לקחים מכאיבים מהקהל הישראלי המבשלה נשענת היום בראש ובראשונה על הקהל הפלסטיני בגדה, זה שמשוחרר יחסית מעכבות מוסלמיות ומסוגל לממן תרבות בילויים כזאת. במקביל הבירה מיוצאת מנמל אשדוד ליפן, וגם מיוצרת ברישיון בגרמניה, משם היא נשלחת על פי דרישה לרחבי אירופה.