שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 5.8.10

העסקה הסודית של העולם המערבי

מדובר בדיל פשוט: האזרחים מקבלים חיים נוחים, ובתמורה לא מפריעים לשלטון לעשות מה שהוא רוצה. ג'ון קמפנר, פרשן בינלאומי מבריק, מסביר למוסף כלכליסט מה כל כך מסוכן בעסקה הפופולרית ביותר בעולם, שבמסגרתה אנחנו מוכרים את כל החירויות שלנו רק כדי לשמור על החופש להרוויח

אורי פסובסקי 11:0305.08.10
אחד הדברים הראשונים שאליהם שמתי לב, עם הירידה מהמטוס ביום אפרפר של יולי, היו המצלמות. באוטובוס של נמל התעופה היו שתיים, אחת מלפנים ואחת מאחור, שתיעדו כל נוסע. בתחנת הרכבת היו חמש לפחות, שעקבו אחר הנעשה בכל פינה של הרציף. ברחוב בדרך למלון הכריזו שלטים: "האזור מצולם 24 שעות ביממה". האח הגדול בכל פינה: במדינה שאליה הגעתי לביקור קצר יש מצלמת מעקב אחת על כל 12 תושבים. וזו לא סינגפור או דובאי, זו אנגליה. המדינה שמתגאה במגנה כרטה ובמורשת דמוקרטית בת מאות שנים היא גם המדינה שבה מותקנות לפחות 5 מיליון מצלמות, חמישית ממספר מצלמות המעקב בעולם. אז מה כבר ההבדל בינה לבין משטרים נוקשים יותר כמו בסינגפור או ברוסיה? לא ממש גדול, טוען ג'ון קמפנר.

 

"אנחנו עדים לתהליך גלובלי של מיזוג הדמוקרטיה עם משטרים סמכותיים למחצה. בכל העולם אפשר לזהות את אותה ברית שכרתו האזרחים עם השלטונות: אני לא אתעסק עם המדינה, והמדינה לא תתעסק איתי", מסביר קמפנר ל"מוסף כלכליסט" במבטא אוקספורדי מצוחצח.

 

בשנים האחרונות מנסה קמפנר, פרשן גלובלי ותיק ומוערך, מהבולטים באירופה, להבין איך זה קרה. בשנה שעברה פרסם את הספר "חופש למכירה: איך עשינו כסף ומכרנו את החירות שלנו" - קמפנר ריכז בספר, והוא ממשיך לעשות זאת מאז, דוגמאות לאופן שבו אזרחי העולם המערבי מעדיפים להסתגר במבצר הנוחות של חייהם הפרטיים, לצבור עושר ונכסים, ולא להתמודד עם העובדה שבתמורה הם מוותרים על זכותם וחובתם הדמוקרטית ומאפשרים למדינה לשלול מהם עוד ועוד חירויות, לרכז בידיה עוד ועוד כוח ולשתות מהאזרחים את האפשרות הממשית לפעול בזירה הציבורית, להילחם למען עצמם ולהביא לשינוי כלשהו. נהנים מבתי יוקרה ומכוניות פאר, ועוצמים עין לנוכח מצלמות המעקב והמאגרים הביומטריים. חרדים לגובה מס ההכנסה שלהם, אבל לא לרמת החופש שהם חיים בו.

 

"השאלה שאני רוצה לשאול", מסביר קמפנר, "היא למה עוד ועוד אנשים ברחבי העולם מוכנים לוותר על חלק מהחירויות שלהם תמורת הסיכוי להשיג שגשוג או ביטחון. והם מוכנים לעשות את זה בלי כל קשר לתרבות, לגיאוגרפיה או להיסטוריה של העם שלהם, אפילו לא לשיטת המשטר במדינה. זו הדעה הפופולרית בעולם: התפקיד של המדינה הוא להבטיח את סגנון החיים שלי, ואני מרוצה מהטרייד אוף. אני עוסק מצד אחד במדינות סמכותיות כגון סינגפור, סין ורוסיה, ומנגד במדינות שנחשבות לדמוקרטיות, ובהן ארצות הברית, בריטניה, הודו ואיטליה. המדינות האלה לא זהות, אבל כיום יש ביניהן קווי דמיון בולטים".

 

ג'ון קמפנר ג'ון קמפנר

 

רק לא לסכן את מה שיש לנו

 

העמדה הזו חתרנית. מצד אחד, מפתיע לשמוע אותה דווקא מקמפנר (48), חבר מובהק באליטה הבריטית, בוגר בית הספר היוקרתי לבנים ווסטמינסטר וקווינס קולג' באוקספורד, עורך לשעבר של השבועון הנחשב "ניו סטייטסמן", עיתונאי עטור פרסים, פרשן פופולרי בערוצי מיינסטרים, ידיד ותיק של שר החוץ לשעבר דיוויד מיליבנד. מצד אחר, קמפנר הוא חתרן בלתי נלאה, לוחם למוד קרבות עם הצנזורה הבריטית, בעל רזומה של פרסום גילויים שערוריתיים על ממשלתו של טוני בלייר ועל השקרים של ממשל בוש, שהתמחה גם בהתנצחויות עם ולדימיר פוטין במסיבות עיתונאים. כיום - במקביל לנאומים שהוא נושא, לספרים שהוא כותב, להופעות הטלוויזיוניות ולמאמרים בעיתונות (בין השאר ב"הגרדיאן", "הטיימס", "האינדיפנדנט" ו"האובזרוור") - הוא מוביל יוזמות למען חופש העיתונות ושינוי חוקי הדיבה בבריטניה.

 

הניסיון ארוך השנים שלו מאפשר לו לזהות תהליכים נסתרים מן העין ולתאר התפתחויות חמקמקות. הסיפור שהוא מספר מתחיל, בגלגולו הנוכחי, בסוף שנות השמונים, עם נפילת חומת ברלין. קריסת מסך הברזל סימנה את ניצחון המערב, והיתה אמורה להבטיח עולם שבו שולטת הדמוקרטיה. זה לא קרה.

 

"באותה תקופה רווחה אצל רוב הפוליטיקאים במערב - מרייגן ותאצ'ר ועד הצד השמאלי של המפה - הנחה נאיבית שלפיה כשאתה משחרר את השווקים ומאפשר מסחר חופשי וכלכלת שוק, זה בהכרח מוביל לעלייה של הדמוקרטיה. ההיגיון היה שככל שהמדינה מתעשרת ומעמד הביניים מתחזק, כך אנשים ידרשו חופש רחב יותר. אבל התברר שקרה תהליך הפוך. ככל שהבית שלך גדול יותר, שהאוטו שלך גדול יותר, חשבון הבנק שלך גדול יותר - כך אתה יותר רוצה לשמור על מה שיש לך, ובונה סביבך גדר גבוהה יותר. אנשים אומרים: 'אני לא אעשה שום דבר שיסכן את הרכישות החדשות שלי', ומה שיכול לסכן אותן יותר מכל הוא להיכנס לצרות. אז הם מוותרים על התערבות במישור הציבורי. ככל שאנחנו רואים התעשרות של חברות - מהמזרח הרחוק, דרך מזרח אירופה והמזרח התיכון ועד דרום אמריקה - אנחנו רואים רצון גובר של אנשים להסתגר בפקעת שלהם".

 

זה רצון אנושי טבעי למדי, ובטח לא חדש. עוד ברומא ידעו להשתיק את התושבים בעזרת לחם ושעשועים, ובוב דילן הבין כבר לפני 45 שנה שרק "כשאין לך שום דבר אין לך מה להפסיד". אבל בעשורים האחרונים, עם עליית רמת החיים, גם בהתנכרות למרחב הציבורי נרשמה קפיצת מדרגה. "חיי רווחה והיכולת לעשות כסף", מדגיש קמפנר, "הם רק הביטוי המובהק ביותר לחופש לחיות את חייך בלי שהמדינה תתערב בהם, או מה שאני קורא לו החירויות הפרטיות. זוהי חירות בתוך המרחב המבודד שלך, והיא כוללת דברים כמו החופש לנוע ממקום למקום, ללבוש אילו בגדים שאתה רוצה, להחליט איזה חינוך הילדים יקבלו ולקיים איזו פעילות מינית שאתה רוצה. ומעל הכל, זוהי החירות הכלכלית שלך: החופש לעשות כסף. לעומת זאת החירות הציבורית היא בעצם החופש לעשות צרות, להתערב במישור הציבורי. והיא כוללת דברים כמו חופש התאגדות, חופש הביטוי, החופש לעסוק בפוליטיקה. ב־20 השנים האחרונות, מאז נפילת חומת ברלין, סוג החירות הפרטי ניתן באופן גובר והולך על ידי המדינה לפרט. ובתמורה המדינה שכנעה את הפרט, ולפעמים גם דחקה אותו, לוותר על החירות הציבורית שלו. וזוהי הברית ביניהם".

 

בבריטניה יש מצלמת מעקב אחת על כל 12 תושבים. חמישית ממצלמות המעקב בעולם נמצאו בה. בעשור האחרון נחקקו בה יותר חוקים פליליים מבכל המאה ה־20. החוקים נגד טרור מתירים לעצור כל מי שמצלם שוטר. במאגר הגנטי של המדינה יש כבר דגימות של 5 מיליון בני אדם, ובכל 45 שניות נוספת דגימה חדשה בבריטניה יש מצלמת מעקב אחת על כל 12 תושבים. חמישית ממצלמות המעקב בעולם נמצאו בה. בעשור האחרון נחקקו בה יותר חוקים פליליים מבכל המאה ה־20. החוקים נגד טרור מתירים לעצור כל מי שמצלם שוטר. במאגר הגנטי של המדינה יש כבר דגימות של 5 מיליון בני אדם, ובכל 45 שניות נוספת דגימה חדשה צילום: בלומברג

 

ארצות הברית נהיית סין

 

על מה אנשים מוותרים כשהם מסתגרים? לעתים להם עצמם קשה לדעת. את הדוגמה המובהקת ביותר אפשר למצוא בסינגפור, עיר־מדינה שבה האזרחים מוותרים כמעט לחלוטין על חופש הביטוי ועל החופש לפעילות פוליטית ובתמורה נהנים מרווחה חומרית וגן עדן צרכני. רוב האוכלוסייה אינה משלמת מס הכנסה, התוצר לנפש גבוה כמו במדינות מערביות מפותחות, מרכז העיר נראה כמו העתק של השדרה החמישית במנהטן, אבל המפלגה השולטת מחזיקה ב־82 מ־84 המושבים בפרלמנט, ואלפי אזרחים נענשים במלקות מדי שנה. "דיסנילנד עם עונש מוות", קרא לה הסופר וויליאם גיבסון. מה שאמור היה לגרור גינויים בינלאומיים - נהפך למודל עולמי לחיקוי. אפילו בישראל יש מי שמהלל מדי פעם את נפלאות החינוך, הסדר ואיכות החיים במדינה שבה כ־5 מיליון אזרחים.

 

אבל אין צורך להרחיק לדוגמאות הקצה. הכרסום בחירויות נמצא בכל מקום, וקמפנר מביא בספרו שלל דוגמאות ממדינות המערב (בישראל, הוא מסביר, בחר שלא לדון, כפי שלא דן במדינות אחרות שבהן שוררים תנאים פוליטיים ייחודיים, מדרום אפריקה ועד ונצואלה). ארצות הברית של בוש, למשל. אחרי אירועי 11 בספטמבר הכריז שר המשפטים דאז ג'ון אשקרופט שבזכויות חוקתיות "אפשר להשתמש כנשק כדי להרוג אמריקאים". החוקים נגד טרור במדינה פורשו באופן כל כך מרחיב, שכל מי שנחשד ב"הבעה לא אחראית של דעות" עלול היה לגלות שאסור לו להיכנס למדינה. סוכנויות אכיפה שונות נהנות מחירות נרחבת לבצע האזנות סתר ללא צו בית משפט. רק לפני שבועיים חשף "הוושינגטון פוסט" את היקפה של קהילת הביון האמריקאית: 1,200 ארגונים לפחות, עם תקציבים של 75 מיליון דולר לפחות. מנגד, כלבי השמירה נרדמו, והעיתונות התמסרה באופן גורף לתעמולה של הממשל לפני הפלישה לעיראק.

 

לכל אלו היו כמה תוצאות: האמריקאים עברו לחיות בעולם שבו הממשל יכול לעקוב אחריהם בכל רגע, ושכחו איך נראות מחאות ציבוריות וקמפיינים למען אותן חירויות שבהן התגאתה ארצות הברית לאורך השנים. אמריקה, מצדה, איבדה את האמינות שלה, והיום היא נתפסת כמי שמקדמת את ערכי הדמוקרטיה רק כשזה מקדם את האינטרסים שלה. כשהאמריקאים התחילו להבין מה המחיר שהם משלמים ובחרו באובמה, טוען קמפנר, כבר היה מאוחר מדי. לא בטוח שהנזק הפיך.

 

בארצות הברית של אחרי 9/11 הכריז שר המשפטים ג'ון אשקרופט שבזכויות חוקתיות "אפשר להשתמש כנשק כדי להרוג אמריקאים". סוכנויות אכיפה שונות נהנות מחירות נרחבת לבצע האזנות סתר ללא צו בית משפט. העיתונות התמסרה באופן גורף לתעמולה של הממשל לפני הפלישה לעיראק בארצות הברית של אחרי 9/11 הכריז שר המשפטים ג'ון אשקרופט שבזכויות חוקתיות "אפשר להשתמש כנשק כדי להרוג אמריקאים". סוכנויות אכיפה שונות נהנות מחירות נרחבת לבצע האזנות סתר ללא צו בית משפט. העיתונות התמסרה באופן גורף לתעמולה של הממשל לפני הפלישה לעיראק צילום: בלומברג

 

מהעבר השני של האוקיינוס, בבריטניה, שאותה מכנה קמפנר "מדינת מעקב", נחקקו בעשור האחרון יותר חוקים פליליים מבכל המאה ה־20. החוקים נגד טרור בממלכה כל כך נרחבים עד שהם מתירים לכוחות הביטחון לעצור, בין השאר, כל מי שמצלם שוטר. הממשלה עסוקה בבניית מאגר גנטי נרחב של האוכלוסייה: מכל מי שנעצר נלקחת דגימת דנ"א, גם אם לא הואשם בדבר. כבר עתה כולל המאגר דגימות מ־5 מיליון בני אדם, מתוך 60 מיליון האזרחים; בקרב השחורים בבריטניה, שליש כבר בתוך המאגר. בכל 45 שניות נוספת דגימה חדשה. בשם הסדר הציבורי, חופש הביטוי מוגבל בנוקשות: לפני שנתיים, למשל, נעצר בלונדון נער בן 15 שכינה את הסיינטולוגיה כת.

 

ובכל זאת, ארצות הברית ובריטניה עדיין אינן רוסיה, שבה עיתונאים נורים בכניסה לביתם, וסינגפור, שבה גורמי אופוזיציה נכלאים כלאחר יד. אלא שקמפנר טוען שההבדל בעיקרו כמותי, לא איכותי. "אם אתה מסתכל על רוסיה, שמשתייכת לקטגוריה של מדינה סמכותית, ועל איטליה, שמוגדרת דמוקרטית, תמצא הקבלות רציניות. בשתיהן יש מנהיג שמתייחס לחוקה כמטרד, שמתייחס לתקשורת ובעצם לכל צורה של בלמים על הרשות המבצעת כמטרד, שמדי פעם משלם מס שפתיים לחירויות ציבוריות אבל מתייחס אליהן כלא רלבנטיות. מצד שני, בשתי המדינות המנהיגים מוכנים בשמחה לתת לאזרחים אילו חירויות שהם רוצים, בתנאי שהם לא עושים צרות".

 

מבחינת מדינות כמו סין או רוסיה, מצב כזה הוא התקדמות. "בעבר לא היו בהן שום חירויות", מזכיר קמפנר, "בסין לא היתה לך זכות ללבוש מה שאתה רוצה, ברוסיה לא היה חופש תנועה, ועכשיו לאזרחים שם יש מגוון אדיר של חירויות פרטיות - גם אם לא ציבוריות. אבל מבחינת המערב מדובר בפירוש בנסיגה. העובדה שבמערב אימצנו את אותה ברית עם המשטר כמו במשטרים סמכותיים מטרידה ביותר".

 

ברלוסקוני ופוטין. "ברוסיה ואיטליה יש מנהיג שמתייחס לחוקה כמטרד, שמתייחס לתקשורת ובעצם לכל צורה של בלמים על הרשות המבצעת כמטרד, שמתייחס לחירויות ציבוריות כלא רלבנטיות, אבל מוכן לתת לאזרחים איזה חירויות שהם רוצים, בתנאי שהם לא עושים צרות" ברלוסקוני ופוטין. "ברוסיה ואיטליה יש מנהיג שמתייחס לחוקה כמטרד, שמתייחס לתקשורת ובעצם לכל צורה של בלמים על הרשות המבצעת כמטרד, שמתייחס לחירויות ציבוריות כלא רלבנטיות, אבל מוכן לתת לאזרחים איזה חירויות שהם רוצים, בתנאי שהם לא עושים צרות" צילום: אי פי אי

 

שתיקתן המייאשת של האליטות

 

בשגרת היומיום, המסר של קמפנר עשוי להישמע זר ומרוחק. כמה אנשים מוטרדים משחיקת החירויות שלהם, או בכלל ערים לכך? קמפנר מודע לבעיה: "רובנו מרוצים במצב הזה, ודי נוח לנו עם הסטטוס קוו. אחרי הכל, כמה אנשים, בכל חברה שהיא, הם עושי צרות? כמה אנשים הם עיתונאים חוקרים? או פוליטיקאים פעילים באופוזיציה? או חברי עמותות שמאתגרות את המדינה? או פעילים סביבתיים? או עורכי דין שמגנים עליהם? זה מיעוט קטנטן. מובן שהאנשים האלה, ואני בכללם, יכולים לשאוב הנאה רבה ממוצרי הצריכה שלהם. אבל הם עדיין רואים בעשיית צרות את חובתם האזרחית. רוב האנשים אינם כאלה - הם לא בהכרח עוינים לעושי הצרות, אבל הם רואים בכך משהו לא רלבנטי לחיים שלהם".

 

בתוך ההכללה הזו של "אנשים" ו"אזרחים", קמפנר עוסק בעיקר במעמד הביניים ובשתיקתן של האליטות - אותן קבוצות אוכלוסייה שיכולות להשמיע קול ולהשפיע, אבל לא טורחות לעשות זאת. קמפנר רואה את זה מקרוב - זה המעגל החברתי שלו. בילדותו, למשל, חי כמה שנים בסינגפור, ועד היום הוא שומר על קשר עם רבים מחבריו שם, כיום רופאים, עורכי דין ובנקאים. "החברים שלי מסינגפור קיבלו חינוך יוצא מן הכלל, למדו בהרווארד ובאוקספורד, ביקרו ביותר יבשות מכולם, ועם זאת הברית עם הממשל נוחה להם. עכשיו הם שוב בסינגפור, חיים בשקט". גם ברוסיה, שבה עבד ככתב של "הדיילי טלגרף", יש לקמפנר חברים. כשחי שם, בזמן נפילת הגוש הסובייטי, הוא ראה בהם להט עז לדמוקרטיה וחירות. היום הלהט הזה איננו. במקום ברחובות, מוחים ונלחמים, הוא מוצא אותם היום בשכונות יוקרה מגודרות בפרברי מוסקבה.

 

"אני יכול להבין את ההחלטה שלהם", מודה קמפנר. "אבל מה שמרתק כל כך בברית שאני מדבר עליה הוא שהיא לא התקבלה באיומים. זו החלטה עצמאית. ופעמים רבות מדובר באנשים שטיילו הרבה, קראו הרבה, מבינים בהתפתחויות בינלאומיות, ועדיין מקבלים את הבחירה הזאת. אלה לא אנשים שגרים במדינות טוטליטריות כמו צפון קוריאה או בורמה, אולי גם איראן, במדינות שבהן עומדים בפינה אנשים עם משקפיים כהים ועוקבים אחריך. יצא לי לדבר עם האנשים האלה באופן חופשי על הרעיונות שלי, גם במקומות ציבוריים, בלי שנחשוש ממכשירי ציתות מתחת לשולחן. ועם זאת, הם עושים את הבחירה הזאת".

 

לא מדובר בהכרח בבחירה מודעת. דווקא מי שמנסה לחרוג מהמצב הקיים, לא לקבל את המובן מאליו - לשאול שאלות, למתוח ביקורת או לצאת ולהיאבק למרות הסיכון - הוא מי שצריך לעשות בחירה ברורה. קמפנר מסביר: "אם אתה רוצה להיכנס לתחום הציבורי זו החלטה מודעת - אתה עושה את זה על ידי כתיבת מאמר, נאום, ראיון בטלוויזיה. הרוב המכריע של האנשים לא רואים שום סיבה לעשות את זה. ואם אנחנו מנסים להבין מי אחראי למצב, אני חושב שהאחריות של הפוליטיקאים פחותה בהרבה מזו שלנו, האזרחים. פוליטיקאים בכל העולם רוצים לצבור כוח ואז להשתמש בו. זה מה שהם עושים. אבל האזרחים הם אלה שמאפשרים זאת ולכן אחראים לכך שהפוליטיקאים צוברים כוח. ב־20 השנים האחרונות, במיוחד במערב, צרכנות נהפכה לסם הרגעה למוח, וזו אשמתנו".

 

ובכל זאת, קמפנר טוען שניסה לא להיות שיפוטי. "הספר שלי לא כועס או מאשים", הוא אומר. "המטרה היתה לתעד את התהליך של התמזגות הדמוקרטיה עם משטרים סמכותיים למחצה". ועם זאת קמפנר קיווה שאולי המשבר הכלכלי יצליח לגרום לאנשים להתעורר. היום הוא פסימי יותר. "כשכתבתי את הספר המשבר היה בשיאו, וחשבתי שאולי משהו ישתנה במבנה הכלכלי והפוליטי של החברה. אפילו תהיתי אם אני צריך לכתוב את הספר בלשון עבר, אולי אני מתאר תופעה היסטורית שהתקיימה מנפילת חומת ברלין עד המשבר. קיבלנו מה שנראה לי כהדגמה מובהקת של התוצאות ההרסניות של תאוות בצע, חזירות וסגידה על מזבח הצרכנות, אבל ברגע שיצאנו מהחלק הגרוע של המשבר המשכנו בדיוק באותם סדרי עדיפויות: החירות להרוויח ולבזבז כסף היא שעומדת מעל הכל. וזה סיום עצוב".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x