פנסיה אבסטרקטית
אוסף האמנות העכשווית המפתיע ביותר בעולם, הוא בכלל תוכנית החיסכון של אלפי אמנים. הכירו את היוזמה המהפכנית שמשנה את פני כלכלת האמנות
בכ־20 מחסנים לא זוהרים, מבייג'ינג ועד לוס אנג'לס, נמצאות יותר מ־5,000 יצירות אמנות צעירה,מהמעניינות ביותר בימינו. זה אחד מאוספי האמנות העכשווית הגדולים בעולם - שוויו נאמד ב־45 מיליון דולר - והיחיד שנמצא בידי האמנים עצמם. 1,300 אמנים "שוכבים" במחסנים, ממתינים, מזדקנים. כי האוסף האדיר הזה הוא בכלל קרן הפנסיה שלהם, יוזמה מהפכנית שמשנה את פני כלכלת האמנות.
מדובר בלא פחות מתיקון היסטורי. כבר מאות שנים שאמנים צעירים מוכרים את היצירות שלהם בזול, רק כדי לשרוד. שנים אחר כך, כשערך העבודות מרקיע שחקים, האספנים הממולחים הם שנהנים מעליית הערך, ואילו האמנים נשארים בדרך כלל רק עם המכחול ביד. עכשיו, קרן הפנסיה לאמנים (APT) משמשת תוכנית חיסכון ששומרת על ערך היצירות ויכולה גם לייצר תשואה מצוינת. בנק של אמנות, אם תרצו.
בשנות השישים, למשל, זה קרה לצייר ג'ון בלדסארי. הוא הוזמן להציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו, אבל לא היה לו מושג איך לשלם על הובלת הציורים מהסטודיו לגלריה. בסופו של דבר הוא ביקש מהגלריסטית שלו 50 דולר כדי לכסות את ההוצאות - ובתמורה נתן לה ציור. כעבור כמה שנים ולא מעט תערוכות מכרה הגלריסטית את הציור תמורת סכום נחמד של יותר מרבע מיליון דולר, שיכול לכסות גם הובלה לחלל ובחזרה.
מוטי שניברג שמע את הסיפור של בלדסארי בתחילת העשור הקודם, כשהגיע לניו יורק, החל לאסוף אמנות ולהתברג בסצינה. "בלדסארי סיפר לי שהוא ראה המון אמנים בני דורו שעשו כמוהו ולא שמרו עבודות", מספר שניברג (37), יזם הייטק. "הסתובבתי אז עם אמנים והבנתי את הצרות שלהם. ראיתי שגם אם הם מאוד מצליחים אין להם ביטחון כלכלי אמיתי, אין להם קרנות פנסיה וקרנות מנהלים וכל הדברים האלה. לרוב הם לא שומרים לעצמם עבודות, אלא נותנים אותן כבארטר - זה דבר שהיה קיים תמיד. אחד האוספים הגדולים ביותר של דמיאן הירסט נמצא אצל רופא השיניים שלו, שהיום הוא איש עשיר מאוד, ולא מרפואת שיניים".
שניברג, שבגיל 30 כבר מכר את הסטארט־אפ הראשון שלו (ImageID) תמורת כמה מיליוני דולרים, התעכב על מצוקת האמנים, וסימן את ההרפתקה העסקית הבאה שלו. "הבנתי שלאמנים אין כסף, אבל יש להם המטבע הזה שנקרא אמנות", הוא מסביר. עם הרעיון שהבזיק במוחו נסע לירושלים כדי לפגוש את פרופ' דן גלאי, מומחה לניהול סיכונים, דקאן בית הספר למינהל עסקים באוניברסיטה העברית ולשעבר מרצה של שניברג. יחד עיצבו השניים את המודל של APT. בבסיס הקרן עומד פטנט רשום של שניברג וגלאי שמאפשר לאמנים "לחסוך" עבודות שלהם (לאו דווקא לפנסיה) תוך מזעור סיכונים, באמצעות שותפות עם אמנים נוספים במעין קרן נאמנות.
בגדול, זה עובד כך: כל אמן מפקיד עד 20 עבודות (בשווי של לפחות 5,000 דולר כל אחת) לתקופה של עד 20 שנה. במשך השנים האלה שמורה לקרן הזכות למכור את העבודות. בכל פעם שעבודה נמכרת הרווחים מתחלקים בין האמן (40%), הקופה של כל אמני הקרן (32%) והמשקיעים והחברה עצמה (28%). כמו בסטארט־אפ, הקרן מסתמכת על המשקיעים - כ־50 גורמים השקיעו בה עד כה יותר מ־5 מיליון דולר, שמכסים את הוצאות החברה ועדיין לא מניבים החזר. רק כשהעבודות יתחילו להימכר המשקיעים וגם האמנים יתחילו לראות כסף.
המודל הזה נותן מענה לא רק לעובדה שלאמנים אין בהכרח כסף נזיל שהם יכולים לחסוך, אלא גם לטלטלת המקצוע והשוק. "אמנות היא מקצוע בסיכון גבוה מאוד", מסבירה פמלה אאושינקלוס, מנכ"לית APT. "האופן שבו אנשים אוספים וצורכים אמנות יכול להשתנות מרגע לרגע. כאמן יש לך רק את הקריירה של עצמך להישען עליה. אבל כשאתה שותף עם אמן נוסף - או על פי המודל שלנו עם עד 250 אמנים נוספים בכל אחת מהקרנות - הסיכון שלך פוחת משמעותית גם בשנה רעה או כשהקריירה שלך מתקדמת פחות טוב מזו של הקולגות שלך".
היוזמה הסעירה את שוק האמנות. לראשונה בהיסטוריה הציע הרעיון של APT מידה של ביטחון כלכלי עתידי באחד ממשלחי היד ההפכפכים ביותר בעולם. כשיצאה לדרך, ב־2004, זכתה הקרן לתגובות נלהבות - אבל גם התקבלה בלא מעט חששות. ראשית, כי מדובר במילייה סנובי, שלא מתמסר בשמחה לפרופסורים ירושלמים ואנשי הייטק עם רעיונות חדשניים. גלאי ושניברג נזקקו לגב מוכר בענף, והשיגו אותו בדמות דיוויד רוס, לשעבר מנהל מוזיאון הוויטני בניו יורק ומוזיאון סן פרנסיסקו; בלדסארי, על תקן האמן המוביל במועצת המנהלים; אאושינקלוס בתפקיד הגלריסטית הוותיקה; ועוד דמויות מפתח רבות בסצינה.
מהצד השני, המשקיעים היו אלה שחששו מהאמנים. "כשהיזמים של APT פנו אליי בתחילת הדרך והציעו לי להשקיע בקרן, חשבתי שזה קונספט נפלא - אבל החלטתי לא להצטרף", מספר הישראלי סרג' תירוש, אספן אמנות, נצר לבית המכירות תירוש ובכיר בסיטיבנק לשעבר. "לא היו לי ספקות לגבי היכולת של זה להיות רווחי, אבל לא ראיתי איך אמנים חותמים על חוזה ומקיימים אותו במשך 20 שנה".
שניברג מסכים ש"יישום הרעיון היה אתגר לא טריוויאלי בהתחלה, כי עוסקים כאן באמנים. ככל שהם מקסימים, כך הם מאתגרים". המציאות הפריכה את הסטריאוטיפ. הנכונות של האמנים להתחייב הפתיעה את שניברג, ואפילו שכנעה את תירוש. לפני כשלוש שנים הוא הצטרף לקרן, הביא איתו קבוצה של משקיעים כבדים מסיטיבנק, ומונה ליו"ר הבורד של הקרן.
לנוכח ההצלחה, APT התרחבה, ומפעילה כיום קרנות נפרדות בניו יורק, לוס אנג'לס, ניו מקסיקו, לונדון, ברלין, דובאי, מומבאי ובייג'ינג. בלי שזו היתה מטרה מוצהרת, היא נהפכה למאגר אמנות משמעותי, שהערך שלו רק הולך ועולה. "אנחנו אחד מבעלי המניות הגדולים ביותר בעולם האמנות", מבהירה אאושינקלוס.
התוצאה היא סופר־גרופ, הנבחרת האקסקלוסיבית של עולם האמנות העכשווי, שהקבלה אליה כרוכה בסינון קפדני של ועדת אוצרים מקצועית. רשימת החברים ב־APT כוללת את השמות החמים שמשתתפים בכל הירידים הגדולים, התערוכות החשובות והפרסים הנחשבים. כך, למשל, שלושה מארבעת המועמדים הסופיים לפרס הטרנר הבריטי האחרון (הפרס המדובר ביותר בעולם האמנות) הם חברים בקרן, ובהם גם הזוכה ריצ'רד רייט. "ברור שעבודות שלו שהיו שוות 5,000 או עשרת אלפים דולר שוות היום 50 אלף", אומר תירוש. הוא נזהר מלנקוב בשמות נוספים, אבל אומר ש"יש בקרן כמה אמנים שמחירי הגלריות והמכירות הפומביות של העבודות שלהם עברו את ה־100 אלף דולר". אאושינקלוס מציינת את דיוויד שריגלי, דאגלס גורדון, ג'יין ולואיז ווילסון, בריאן אלפרד ומארק סוונסון כאמנים שהערך שלהם עלה מאז שהצטרפו לקרן.
עצם החברות בקרן מעלה את ערך העבודות?
"בוודאי", אומר תירוש, "זה חלק משמעותי בעליית הערך, כי ברור שאמן שמתקבל עבר סינון קפדני. אבל זה אלמנט אחד מכמה שהופכים אמן לחשוב. ההצלחה שלו תלויה קודם כל בו ובגלריה שלו".
ברשימת האמנים של הקרן אפשר למצוא כמה שמות ישראלים בולטים, ובהם קרן ציטר, יעל ברתנא, אלעד לסרי ואריאל שלזינגר. הם התקבלו ל־APT כמו כל האחרים, והעובדה שהקרן היא יוזמה ישראלית לא העניקה להם שום יתרון. בכלל, השורשים הצבריים שלה מוצנעים למדי.
זו בחירה מכוונת? זיהוי ישראלי יכול להזיק לתדמית?
"המנכ"לית ורוב אנשי המפתח אמריקאים", מסביר תירוש, "יש הרבה בעלי מניות ישראלים כי היזמים הם במקרה ישראלים והיה להם קל להגיע לאנשים ככה. ההקשר הישראלי הוא לא יתרון ולא חיסרון, אין לנו סיבה להבליט אותו או להסתיר אותו".
הקרן היא עדיין עסקי אוויר, למרות הנתונים המרשימים. 45 מיליון הדולרים ש־APT מתגאה בהם נמצאים כרגע רק על הנייר - היא לא מכרה אפילו יצירה אחת. "לא מכרנו כי אנחנו מתבססים על מודל עליית ערך לטווח ארוך", מסבירה אאושינקלוס ומספרת שהמשקיעים הסכימו לא לקבל שום החזר בשמונה השנים הראשונות. "אם היינו לוקחים את העבודות ומוכרים אותן מיד היינו גלריה. אבל עבודות מוקדמות של אמן שנמכרות ב־5,000 דולר עשויות בתוך עשר שנים להיות שוות 250 אלף דולר. 'אינדקס מיי מוזס', שעקב לאורך תקופה של 100 שנה אחרי עליית הערך של אמנות כאפיק השקעה, מצא שבטווח של 30-20 שנה רוב האמנים הגיעו למיצוי פוטנציאל המכירות שלהם. היום זה קורה מהר יותר - בתוך 15-10 שנה".
רוב האמנים, מן הסתם, לא זוכים לעליות ערך כאלו. בלא מעט מקרים, הערך של העבודות שלהם אפילו יורד. אבל המתמטיקה של הקרן פשוטה - מספיק ש־0.5% מהאוסף ייהנה מעליות כאלו, והרווח של כל השותפים מובטח. כך, גם המכה שחטף שוק האמנות בעקבות המשבר הפיננסי לא ממש מאיימת על הקרן. "היופי של המודל הוא שאנחנו לא כל כך רגישים לתזמון", מסביר תירוש. "בזמנים של אופוריה אנחנו מגייסים משקיעים, וכשאנשים יותר לחוצים ופחות מבזבזים כסף על אמנות - לנו יותר קל לגייס אמנים. אנחנו ביזנס שנהנה משני העולמות".
האמנים נהנים מבייביסיטר, בראש ובראשונה. APT שומרת על העבודות שלהם למשך 20 שנה, מאחסנת אותן בתנאים אופטימליים ומממנת את ההובלות - עסקה שחוסכת ליוצרים הרבה כסף וכאבי ראש. בתום 20 שנה, אם העבודה לא נמכרת היא מוחזרת לאמן. "אנחנו באמת ובתמים יודעים שזה טוב לאמנים ועושים את זה בלב שלם. זה פותר מצוקה שהיתה לאמנים לאורך כל ההיסטוריה", אומר שינברג.
אבל אתם פותרים את זה רק לאמנים מצליחים מראש.
"נכון. חלק מהאחריות שלנו כלפי האמנים היא להיות סלקטיביים - כדי שזה יהיה רווחי".
כדי להגדיל את הרווח, ב־APT גם עובדים בשביל העבודות. הקרן יוזמת תערוכות מאוספיה ומשאילה עבודות לתערוכות ברחבי העולם. עצם החשיפה מעל במות מכובדות, יודעים בקרן, מעלה את ערך העבודות והאמנים.
ובכל זאת, לא כולם מרוצים. קרן ציטר, אמנית ישראלית עטורת פרסים שמתגוררת בברלין, הצטרפה ל־APT לפני ארבע שנים אבל השנה החליטה שלא לחדש את החוזה. "הם הציגו את עצמם כקרן פנסיה לאמנים וחשבתי שזה רעיון טוב", היא מספרת. "עכשיו יש לי חששות כי הם ממשיכים לבקש עבודות ולחדש את החוזה אף שלא קיבלתי תמורה בעד העבודות".
הם לא ציינו מראש שזו השקעה לטווח ארוך?
"נדמה לי שהם אמרו שאני ארגיש את התוצאות אחרי ארבע שנים. אני לא בטוחה".
השנה, סוף סוף, יתחילו בקרן למכור עבודות. "מכירות זהירות", אומרת אאושינקלוס, "בעיקר למוזיאונים. אנחנו רוצים לשמור על מצב שבו אנחנו לא חייבים למכור". כשיתחילו המכירות, היא יודעת, יהיו עיני כל עולם האמנות מופנות לכיוונה: "האם התקשורת מקדישה תשומת לב נרחבת לשאלה מה גלריה מסוימת מכרה ובכמה? ממש לא. אבל אני יכולה להבטיח לך שהיא תקדיש הרבה תשומת לב למה שאנחנו נמכור ולאיך נמכור. אנחנו תחת זכוכית מגדלת. יש לאנשים ספקות מוצדקים - הם רוצים לדעת אם המודל יעבוד, כי הוא לא עבד עדיין". אם זה אכן יעבוד, ההשפעה על עולם האמנות תהיה עצומה. או כפי שקבע המגזין "ארט פורום": "APT עשויה לפתוח את הדלת לגל של יוזמות תמיכה עצמית דומות, שבסופו של דבר ישפרו את איכות חייהם של האמנים".
