"כדי לשכנע אותנו לעבוד בגינה אמא היתה אומרת: 'שִתלו פרח, קבלו 3 שקלים'"
גיא גינדי, מנכ"ל ובעלים משותף בגינדי החזקות, מספר על החינוך לעצמאות שקיבל בבית הוריו ועל מותו של דודו, אברהם גינדי: "רק כשבגרתי הבנתי שדודי התאבד. למדתי מזה שצריך להיות זהיר וסולידי בעסקים"
גיא גינדי, מנכ"ל ובעלים משותף בגינדי החזקות. בן 33, נשוי, אב לארבעה, מתגורר בתל אביב
נולדתי ב־1977 בראשון לציון ליגאל ואלומה גינדי - הבן השלישי מתוך חמישה. כשהייתי בכיתה ב' עברנו להתגורר בסביון, אבל ראשון לציון נשארה עיר שאבא מאוד מזוהה עם הבנייה בה, עד היום.
"בנושא החינוך אמא היתה הדומיננטית בבית. היא תמיד דאגה שנעבוד קשה, שנלמד. 'מה שאפשר לעשות היום לא דוחים למחר' היה המוטו שלה, וכאשר היא ביקשה מאיתנו לעזור בבית היא תמיד אמרה: 'הילדים שלי לא מפונקים' - בדיוק כמו שאני אומר היום לילדים שלי.
"היתה לנו גינה של חמישה דונם וכולנו עבדנו בה עם אמא, מהיסודי עד התיכון. היה חשוב לה שלא נשב כל היום מול הטלוויזיה. בשלב מסוים, כשנמאס לנו, היא התחילה לפתות אותנו בכסף, שלושה שקלים לשתילת פרח. היו גם דמי כיס רגילים, אבל כדי לקבל אותם היינו צריכים לעמוד במטלות כמו הכנת שיעורים או נגינה.
"הבית היה מאוד פתוח, וכמעט מדי יום הצטרפו אלינו לארוחת צהריים שניים־שלושה חברים. היינו שבע נפשות בבית, אבל ארוחה מינימלית היתה ל־20 איש. תמיד היו סירים על האש. עד היום בארוחות ליל שבת יש התייצבות חובה.
"אבא נהג לקחת אותנו לביקורים באתרי מכירות עוד לפני גיל שש, ובטיולי שבת נסענו לראות מה קורה באתרי הבנייה. היינו עוזרים בניקיונות, בסידור משרדי המכירות ועוד. אחר כך, בחודשים שהיו לכל אחד מאיתנו בין התיכון לצבא, אבא הלביש אותנו בבגדים מחויטים וצירף אותנו לפגישות העבודה שלו. היינו יושבים בחדר ומקשיבים, וכך לומדים ומקבלים ביטחון.
"אבל מעבר לזה, מעולם לא עבדנו עם ההורים. מאוד מפתה הורים להעביר את המושכות בעסק לילדים, אבל הורינו תמיד קידמו אותנו להיות עצמאיים. אני מאוד מאמין בזה.
"גינדי החזקות הוקמה בשנת 2000. החברה היא עצמאית וכל האחים שותפים שווים בה. אמא תמיד חינכה אותנו ש'אין יותר ופחות - כולם אותו הדבר'. עד היום היא דואגת לשוויוניות מלאה בין האחים. אם היא קונה למישהו תמונה של קדישמן או מתנה כלשהי, היא תקנה את אותה מתנה כפול חמש. ואמנם, האחים שלי ואני חברים הכי טובים, מבלים יחד, נוסעים יחד לחו"ל. זה נראה לנו הכי טבעי.
"ההתאבדות של הדוד אברהם גינדי קרתה כשהייתי בכיתה ג'. גרנו אז בברזיל, ידעתי שהוא מת, אבל לא הייתי חשוף לחדשות מישראל ורק כשבגרתי הבנתי את נסיבות מותו. זו היתה מכה. חשבתי על אבא שלי, כמה קשה לאבד אח. הוא היה דמות דומיננטית במשפחה, הנוכחות שלו הורגשה בכל האירועים. למדתי מזה שצריך להיות זהיר, שהעולם הוא עגול - יום אחד אתה למעלה ויום למטה. צריך להכין את עצמך גם לימים פחות טובים, להיות סולידי בהחלטות העסקיות שאתה מקבל".
