מלחמת העולם בין המדינות לתאגידים יצאה לדרך

בשנות התשעים, כשהתארים במינהל עסקים התחילו לזהור והפקולטות לניהול החלו לפרוח, איאן ברמר חבש את הספסלים האפרוריים יותר של החוג למדע המדינה. בגיל 25 הוא השלים את הדוקטורט בתחום בסטנפורד, ויצא אל עולם מכוני המחקר. שלוש שנים אחר כך, עם חסכונות של 25 אלף דולר, הוא עשה מה שלא מעט בוגרי MBA עושים - הקים חברת ייעוץ.

אבל לברמר היה טוויסט: החברה שלו, Eurasia, התמחתה בהערכת סיכונים גיאופוליטיים בעבור תאגידי ענק. "כשהקמתי את החברה ב־1998", מספר ברמר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט", "היה ברור שיש הרבה כלכלנים ואסטרטגים שמסתכלים על שווקים ברחבי העולם, אבל לא חוקרי מדעי המדינה. אני חשבתי אז שפוליטיקה נהפכת לגורם בעל השפעה על השווקים הגלובליים, שההשפעה הזו מתרחבת והולכת, ושאנשים שמתמחים בתחום יוכלו לספק ניתוח בעל ערך לגבי המגמות בשווקים. וזה מה שאנחנו עושים: אנחנו החברה למדעי המדינה".

שלוש שנים אחר כך אל־קאעדה תקף את מגדלי התאומים, ופתאום היה ברור לכולם שאי אפשר להתעלם מהפוליטיקה. העצות של ברמר נהפכו למצרך מבוקש בשוק. Eurasia, שיצאה לדרך עם שני יועצים בלבד, נהפכה מאז לגוף בינלאומי יוקרתי עם עשרות חוקרים במשרה מלאה ועוד מאות פרילנסרים, משרדים בניו יורק, וושינגטון ולונדון ורשימת לקוחות מרשימה שכוללת בין השאר את גוגל, אקסון מוביל, בואינג וסיטיגרופ.

משרדי גוגל בסין, לאחר סגירתם. "בטווח הארוך, המערכת הסינית מאוד בעייתית" צילום: בלומברג

ברמר עצמו היה לאחד הפרשנים הגלובליים הבולטים והמסקרנים ביותר, עם ספרים מצליחים, טורים בעיתונים המובילים (כולל "הניו יורק טיימס", "הוושינגטון פוסט" ו"וול סטריט ג'ורנל"), הופעות תכופות בטלוויזיה (CNN, CNBC ועוד), לו"ז צפוף של נואם מבוקש, מרצה בקולומביה, חוקר פעיל, משתתף קבוע בפורום הכלכלי בדאבוס - ובעיקר יועץ מבוקש לתאגידי ענק ולמנהיגים מרחבי העולם. הנוכחות הרבה שלו בתקשורת ודאי תרמה לעניין, אבל היו אלה בעיקר הדעות מעוררות המחשבה של ברמר שהכניסו אותו ב־2007 לרשימה של כמאה המנהיגים הגלובליים הצעירים.

ברמר, בקיצור, עשה קריירה מהגלובליזציה. בגיל 40 הוא אדם קוסמפוליטי שמרגיש נוח בראיון לתקשורת האמריקאית, בנאום מעונב בשוויץ ובקוקטייל במוסקבה. אבל היום הוא מתריע: העידן הגלובלי, בדיוק זה שהצמיח את ברמר, הגיע אל סופו. חברות הענק הבינלאומיות נחלשות, ואנחנו נמצאים בראשיתו של עידן חדש שבו המדינות, ולא התאגידים, הן שוב השחקנים העיקריים.

כשהכלכלה היא פוליטיקה

לספר שפרסם ברמר בחודש שעבר, ונהפך במהירות לרב־מכר, הוא קרא "סופו של השוק החופשי: מי ינצח במלחמה בין המדינות לתאגידים?". הכותרת היא אולי שאלה פתוחה, אבל לברמר יש תשובה חד־משמעית לשאלה הזאת, לפחות בכל הנוגע לטווח הזמן הקצר, לשנים הקרובות. העימות האחרון בין סין לגוגל, זה שבו מעצמת האינטרנט נסוגה עם זנב בין הרגליים, הוא רק ההתחלה; עוד ועוד חברות יגלו שכוחן נהפך ללא רלבנטי כשהן מנסות לפעול במדינות שבהן מונהג "קפיטליזם של המדינה". המפתח להבנת התהפוכות האלה הוא התבוננות בקפיטליזם הייחודי הזה, באותן מדינות מתפתחות, שבהן "מצב המשק מושפע מהפוליטיקה לא פחות משהוא מושפע מהכלכלה".

מדובר בשינוי סדרי עולם: "ב־40 השנים האחרונות", הוא מסביר, "תאגידים רב־לאומיים מהסקטור הפרטי נהפכו לשחקנים העיקריים במערכת הכלכלית העולמית ונהנו מצמיחה גוברת של שווקים גלובליים, שבהם יכלו למצוא עובדים, מימון ולקוחות. בספר שלי אני טוען שהמצב הזה משתנה, בגלל עליית הקפיטליזם של המדינה. זו מערכת שבה המדינה היא השחקן הכלכלי העיקרי, והיא משתמשת בכלכלה להשגת יעדים פוליטיים - להשגת כוח ולהבטחת הישרדות המשטר".

רוב המדינות שברמר מסמן כמי שחיות על הקפיטליזם של המדינה הן כאלו שבעשורים האחרונים התעשרו משמעותית הודות לשליטה שלהן במשאבים טבעיים, ובראשם מקורות אנרגיה. 75% מהנפט הגולמי בעולם מופקים כיום בידי 13 חברות הנמצאות בשליטה ממשלתית, ובהן ארמקו הסעודית, פטרובראס הברזילאית, גזפרום הרוסית וחברות הנפט של ונצואלה ואיראן. בספרו מסביר ברמר בהרחבה כיצד העושר שהחברות הללו מזרימות לקופת המדינה מעניק לה כוח פוליטי משמעותי. רוסיה, למשל, משתמשת בצינור אספקת הגז הטבעי משטחה לאירופה כדי להבהיר לאוקראינה מה מקומה הראוי. לוונצואלה ואיראן מאפשרים המשאבים האלה לצבור ביטחון מתריס מול ארצות הברית, שנותרת ללא מענה אפקטיבי. ואין ספק שאת האתגר הגדול ביותר מציבה בפני המערב סין.

"כלכלות השוק החופשי, כגון ארצות הברית ויפן, נמצאות היום במצב לא טוב. אירופה נתונה בלחצים חסרי תקדים. מנגד, מי שיצאו ראשונות מהמיתון העולמי הן המדינות שבהן יש קפיטליזם של המדינה - רוסיה, סעודיה ובמיוחד סין, שהיא הכלכלה השנייה בגודלה בעולם וזו שנהנית מהצמיחה המהירה ביותר. השינוי הזה מציב אתגרים רציניים ביותר בפני מדינות המערב, התאגידים הבינלאומיים והצמיחה הגלובלית עצמה. יש כאן בעצם שתי מערכות כלכליות שאינן תואמות זו את זו: בקפיטליזם של המדינה יש העדפה חזקה לתאגידים המקומיים, ואין שלטון חוק, ולכן המגרש לא מאוזן. זה בהכרח יוביל לעימותים עם התאגידים".

איך היעדר שלטון החוק מורגש במדינות הללו?

"קח לדוגמה את הנושא של סנקציות בינלאומיות. אם אתה תאגיד אמריקאי, אתה מחויב לשקיפות. אתה לא יכול לעשות עסקים באיראן, אתה לא יכול לחפש נפט בבורמה. אם אתה בסין - לא רק שאתה יכול לעשות את זה, המדינה גם תעזור לך. או המקרה של AIG - אין בארצות הברית הרבה חברות שנואות יותר. AIG חילקה 165 מיליון דולר בבונוסים, ולא היה אזרח אמריקאי אחד שלא רצה שהבונוסים האלה יבוטלו. אובמה רתח, הקונגרס רתח, אבל בממשל החליטו לא לאלץ את החברה למשוך את הבונוסים, כי זה היה מסבך את הממשל בשנים של תביעות משפטיות על הפרת חוזה. זה לא עובד ככה ברוסיה, בוונצואלה או בסין. שם, אם המדינה פונה נגדך אתה לא רץ לעורכי הדין שלך. אתה מנסה למצוא דרך לתת למדינה את מה שהיא רוצה. ואם אתה לא יכול, אתה עוזב. כשסין יצאה נגד גוגל, גוגל לא פנו לעורכי דין, אלא ניסו לרקום עם הממשלה עסקה מאחורי הקלעים - וכשזה לא הצליח הם עזבו את סין. גם סטיב באלמר ממיקרוסופט כבר אמר שסין אינה העתיד שלו, וגולדמן זאקס סופג בשבועות האחרונים הרבה ביקורת בתקשורת הסינית על כך שהוא 'מהמר בעסקים סיניים'. הוא יצטרך למצוא דרך לרצות את הממשלה הסינית, ואם הם לא יעשו את זה, הם בחוץ. אין שביל ביניים".

צינור יצוא של חברת גזפרום הרוסית. 75% מהנפט הגולמי בעולם מופק בידי חברות ממשלתיות צילום: בלומברג

 

מה יהיו ההשלכות של העימות שאתה מדבר עליו, בין המדינות לתאגידים?

"קודם כל, הצמיחה הגלובלית תיחלש, כי שיתוף הפעולה ייפגע ויהיה פחות יעיל. שנית, זרימת המזומנים והסחורות תהיה אזורית יותר, ותונע משיקולים פוליטיים. עוד ועוד תאגידים רב־לאומיים ימצאו את עצמם בקונפליקטים עם מדינות, וכשזה יקרה הרבה מהם יפסידו ויצטרכו לעזוב. זה קורה בהרבה מאוד מגזרים: תחבורה, תקשורת, טכנולוגיה, תעופה, תשתיות, וזה עלול להיהפך לעימות פוליטי בין ארצות הברית לסין, שיתפתח למלחמת סחר. כבר עכשיו אתה רואה את שר האוצר האמריקאי טימותי גייתנר מתבטא בחריפות בנוגע לסין. הסינים עשויים להחליט לעזוב את הדולר. כרגע הם תקועים עם חשיפה של טריליון דולר, אבל זה לא אומר שהם לא ינסו להתנתק מהמטבע האמריקאי כמה שיותר מהר".

המשבר הציל את סין, בינתיים

יש שני צדדים לשינוי המאזן הגלובלי. מצד אחד - אירופה מוכה כרגע, ארצות הברית עוד מתאוששת מהמשבר ומונהגת בידי ממשל שמתמקד בענייני פנים, ותאגידי הענק למדו כמה שיעורים קשים על מחיר החשיפה הגלובלית. מן הצד האחר - המדינות המתפתחות צוברות יותר ביטחון, שמאפשר להן לשבור את כללי המשחק המוכרים מול מדינות השוק החופשי.

"הסינים לא צריכים שישקיעו בהם כסף, יש להם כסף", מסביר ברמר. "הם רוצים טכנולוגיה מתקדמת, ובהרבה מקרים החברות המערביות לא מוכנות לחלוק איתם את הטכנולוגיה, כי היא נגנבת. לכך תוסיף את העובדה שהסינים כבר לא יכולים לבנות על המערב כיעד ליצוא סחורות. כשהשינוי הזה ביחסי הכוח מצטרף לפער בין תפיסות העולם הכלכליות, הוא בהכרח מוביל לשינוי מהותי במערכת העולמית - ולעימות".

איפה אפשר למצוא את שורשי השינויים?

"זה תהליך ארוך שנים. הוא החל כבר בשנות השבעים, עם ירידת כוחם של תאגידי הנפט הבינלאומיים - ירידה שהביאה לכך שהיום חברות לאומיות שולטות ב־75% ממאגרי הנפט בעולם. הוא נמשך בעליית השווקים המתפתחים בשנות השמונים והתשעים. בשנים האחרונות הוא התעצם עם העלייה האדירה בחשיבותן של קרנות ההשקעה של המדינות המתפתחות.

"אבל נקודת המפנה היתה ללא ספק המשבר הכלכלי. המערב והמודל של השוק החופשי ספגו מכה שהפילה אותם לקרקע, ואילו מדינות שמיישמות את הקפיטליזם של המדינה נותרו במצב מצוין. המשבר הפיננסי לא היה גלובלי - בסין, למשל, לא היה משבר פיננסי. היא ספגה מכה כלכלית, אבל לא היה שם משבר, כי אין לה אותה מערכת פיננסית.

איאן ברמר. "הסיכוי שישראל תתקוף באיראן - אפסי" צילום: Kit Kittle

"לפני שנה פגשתי את סגן שר החוץ הסיני חה יה־פיי, והדבר הראשון שהוא שאל אותי היה: 'עכשיו כשהשוק החופשי נכשל, מה לדעתך צריך להיות התפקיד של המדינה בכלכלה?'. זה הטריגר - העובדה שהיעדר רגולציה מספקת, לא רק בוול סטריט אלא גם בתעשיית הנפט, גרם לבעיות כלכליות אדירות בכל המערב".

ואמנם, הטיעונים לעליונות השוק החופשי נשמעים כיום פחות משכנעים. בין אם מסתכלים על הרכבת שנוסעת מניו יורק לשיקגו במשך 18 שעות לעומת הרכבת שעוברת את אותו מרחק בין בייג'ינג לשנגחאי בחמש שעות, ובין אם מחשבים את עלויות השוק החופשי שמשלם המסים האמריקאי נאלץ לספוג בשנתיים האחרונות - ברור שמשהו שם לא עובד. השאלה היא איפה בדיוק התקלה.

"אני חושב שמה שאנחנו רואים במערב הוא לא כישלון של השוק החופשי", טוען ברמר, "אלא כישלון מוחלט של רגולציה. זה הכישלון של אלן גרינספן. כדי שהשוק החופשי יעבוד, אתה צריך רגולציה חזקה. אם אתה נותן לסקטור הפרטי לעשות מה שהוא רוצה, אנשים לא ידאגו לטווח הרחוק אלא ייקחו סיכונים מטורפים מתוך מחשבה על רווח מיידי, בלי שום מחשבה על הטוב הכללי. זה לא קפיטליזם אלא היפר־קפיטליזם.

"מצד שני, אם אתה שואל אם המערכת הסינית טובה יותר או אפקטיבית יותר - התשובה היא לא. בטווח הארוך, זו מערכת מאוד בעייתית. צריך לזכור שהמטרה של הקפיטליזם של המדינה היא לתמוך בהישרדות המשטר. אבל ככל שהחברות הסיניות יהיו חזקות יותר - פחות חברות מערביות ישתפו איתן פעולה. הן לא ירצו להיכנס לשוק שבו הטכנולוגיה שלהן נגנבת והתחרות אינה הוגנת. הסינים יצטרכו לעשות יותר בעצמם, ולא יהיה להם קל - החינוך שלהם לא מעודד לחדשנות, והביורוקרטיה שלהם בולמת יזמות. נוסף על כך, בסין הפגיעה בסביבה היא הגרועה ביותר בהיסטוריה. סין משלמת מחיר כבד על הצמיחה שלה, והמחיר הזה רק יגדל, שכן אם הם לא יצליחו לשמר קצב צמיחה של 8% בשנה המשטר בסכנה. בטווח הארוך השיטה הזאת פגיעה מאוד. אבל חייבים להבין שמדובר בטווח הארוך. בינתיים, המשבר הכלכלי קנה לקפיטליזם של המדינה עוד זמן".

עד מתי נתאמץ בשביל ישראל

סין אולי הרוויחה זמן, אבל לישראל הוא אוזל. אני עובר עם ברמר מדיון בתהפוכות הכלכליות שעוברות על העולם לדיון במצבה של ישראל. מהסדר העולמי החדש למזרח התיכון החדש. אנחנו בוחנים case study, בודקים מה היה קורה אם ישראל היתה תיק המונח על שולחנו של היועץ הגיאופוליטי הבכיר.

הפגנה נגד מקדונלד'ס צילום: אי פי אי

 

מנקודת המבט של הלקוחות שלך, אילו סיכונים יש בישראל?

"מנקודת מבט של תאגיד רב־לאומי הבעיה הכי גדולה של ישראל היא הגודל. זו ללא ספק המדינה עם הממשל הטוב ביותר, הניהול הטוב ביותר והשקיפות הגדולה ביותר באזור. יש לה מערכת החינוך הטובה ביותר, היא מצמיחה את המדענים הטובים ביותר והתשתית שלה יוצאת מהכלל. אבל היא קטנטנה.

"כשחברות בינלאומיות התחילו להשקיע בישראל לא היה שום דבר אחר במזרח התיכון, אבל כיום יש שווקים הרבה יותר גדולים, והם גדלים כל הזמן.

הרבה מדינות סביבכם מנסות לגוון את הכלכלה שלהן ולא להסתפק רק בנפט. באבו דאבי, למשל, מקימים עכשיו קמפוס ענק של אוניברסיטת NYU. סעודיה בונה ערים מסיביות המיועדות למשקיעים זרים. תחומי התקשורת, הבריאות והתיירות צומחים בכל המזרח התיכון. כך שיש באזור עוד שווקים אטרקטיביים פרט לישראל. ומכיוון שיש סביבכם המון גורמים שמתנגדים למה שישראל מייצגת, עוד ועוד חברות בינלאומיות יעשו מה שעשתה סטארבקס כשיצאה מישראל - הן יסתכלו על ההזדמנויות במזרח התיכון, יסתכלו על ישראל, ויאמרו: 'זה שוק כל כך קטן, למה אנחנו מתאמצים בעצם? זה רק יזיק לנו בשאר האזור'. הגישה הזאת יוצרת לישראל בעיה חמורה מאוד, וזה עוד בלי לדבר על הסיכונים הביטחוניים ארוכי הטווח במדינה".

מה ההערכה שלך לגבי האי־יציבות שישראל עלולה לגרום באזור? האם היא תתקוף את איראן?

"הסיכוי שישראל תתקוף באיראן הוא אפסי. התוכנית הגרעינית שם נהפכת למתקדמת ומבוזרת יותר, כך שקשה יותר לתקוף אותה. ממשל אובמה מתנגד לתקיפה באופן נחרץ, וישראל היתה מתואמת איתו בגיבוש הסנקציות האחרונות. במקביל, ארצות הברית מרחיבה את המערכות נגד טילים כדי לשפר את ההגנה על ישראל, ישראל מזיזה צוללות מול חופי איראן, ונאט"ו הכריזה כי הטילים הבליסטיים האיראניים הם איום מרכזי. כולם בעצם נערכים כרגע למציאות של איראן גרעינית, וישראל בראשם. זה הגיוני שישראל תמשיך לדבר על האפשרות של תקיפת איראן, כי היא רוצה לשמר את האיום הזה. אבל עם הזמן זה נעשה פחות סביר. זה לא תרחיש שהרבה תאגידים רב־לאומיים מודאגים ממנו".

אם נחליף את נקודת המבט ונדמיין שממשלת ישראל שוכרת את שירותיך כדי להעריך את הסיכונים הגיאופוליטיים שבפניהם ניצבת המדינה - מה היו ההערכות שלך ומה היית מייעץ לה?

"הישראלים צריכים להבין שארצות הברית תשחק תפקיד קטן יותר במזרח התיכון. זו בעיה בעבור ישראל, כי אין לה בעלי ברית באזור - הרי מערכת היחסים עם טורקיה, שכלכלית היתה חשובה מאוד לישראל, הלכה בכיוון לא טוב. וכשאיראן תיהפך לגרעינית, ישראל תצטרך חברים באזור. כך שהדבר הראשון שהיא צריכה לעשות הוא למצוא דרך לעשות עסקים עם מדינות אחרות במזרח התיכון. דובאי, למשל, פתוחה יחסית, ולאנשי עסקים ישראלים כדאי לחדור אליה, כפי שעשו בעבר עם טורקיה. לישראלים יש טכנולוגיה מתקדמת ויכולת ניהול, והם צריכים להראות שהם יכולים להיות שותפים עסקיים מועילים". העצה העקרונית של ברמר נשמעת משכנעת, אבל הוא מתעלם מהצל הענק שמוטל כעת על יחסי ישראל־דובאי - חיסול מחמוד אל־מבחוח. המסר הבא שלו חריף עוד יותר.

"ישראל נצית - כזו ששמה דגש על ביטחון וכוח צבאי, כמו במשט לעזה, בלי להראות התקדמות בתהליך השלום - תעמוד לפני גינוי בינלאומי מחריף. בטווח הארוך, בעיקר לנוכח העובדה שבמזרח התיכון יש שווקים אטרקטיביים יותר, אנשים פשוט יפסיקו להתעניין בישראל. הממשלה שלכם צריכה להבין שיש טרייד אוף ברור בין עמדה מדינית נצית לבין היכולת לשמור על צמיחה כלכלית חזקה. והיא צריכה להבין את השינויים בסדר העולמי, את העובדה שהעולם כבר אינו מאוד מקוטב ואין הנהגה עולמית. זו מציאות שבה חברה בנאט"ו כמו טורקיה יכולה לעבוד עם איראן בלי להודיע אפילו לארצות הברית, וזה מהווה בעיה לישראל. ישראל צריכה להביא את כל זה בחשבון כשהיא מנסה להתוות מדיניות".

ישראל נהפכת לנטל על ארצות הברית?

"לא הייתי אומר את זה. ארצות הברית פשוט לא ממש עוסקת כרגע במדיניות חוץ. היא מתמודדת עם אבטלה ריאלית של יותר מ־17%, והאמריקאים לא רוצים לראות את החיילים שלהם פרוסים בכל העולם, נלחמים באפגניסטן, חוזרים הביתה בארונות. אובמה עצמו ביטל כבר שני ביקורים מתוכננים באינדונזיה — פעם אחת בגלל המאבק על חוק הבריאות ופעם שנייה בגלל דליפת הנפט במפרץ מקסיקו. זה סדר העדיפויות של הממשלה עכשיו. ישראל היא בעלת ברית, אבל הממשל לא עומד להמשיך לבזבז עליה הרבה מאמצים. כך שזה לא שישראל היא נטל ישיר על ארצות הברית, אלא שהישראלים, אם הם רוצים לקבל תשומת לב מצד ארצות הברית, צריכים להיתפס כמי שמביאים יותר למערכת היחסים".