$
משה גורלי

על תבונה ורגישות

שתי הערות על תבונת בג"ץ ועל הרגישות הישראלית לגזענות, בשולי פרשת עימנואל

משה גורלי 14:0320.06.10

1.

 

המשפט החכם "בלי הורים" נשתכח משופטי בג"ץ ששלחו את טחנות הצדק לטחון את ההורים סרבני החינוך המשותף בעימנואל. בתמרון שיפוטי מורכב שלפו השופטים מהמחסן את נשק "ביזיון בית המשפט" והפעילו אותו נגד ההורים. בג"ץ, כזכור, נועד לשרת את האזרח נגד המדינה ולא את המדינה

נגד האזרח.

 

את המהלך הוביל השופט אדמונד לוי שהתייצב נגד קיפוח הספרדים בעמנואל. ללוי מוניטין של שופט בלתי צפוי. זה החל כשהוציא צו נגד פיטורי השרים בממשלת שרון, נמשך בפמפלט הפובליציסטי-אידיאולוגי שכתב בפסק הדין על פינוי חבל עזה, ועדיין לא ידוע איך תסתיים התסבוכת הנוכחית עם ההורים. לוי שיושב על הכסא הספרדי בעליון, יצא למלחמת חורמה על הזכות לכיסאות ספרדיים בבתי ספר אשכנזיים.

 

אלא שאת העוצמה הבג"צית צריך היה למקד במשרד החינוך וברשות המקומית. ברגע שהתמקדו בהורים הוחטא המסר. ראשית, זכותם של הורים לבחור לילדיהם את מסגרת החינוך המתאימה עבורם. שנית, וחשוב יותר - החובה לקיים שוויון ולמנוע אפליה היא קודם כל של הרשויות. בג"ץ שלא ממהר להוציא צווי ביזיון נגד שרים ומנכ"לים שמתחמקים מיישום פסקי דין, החליט לפעול הפעם נגד ההורים. "ייקוב הדין" היא אופציה שאינה מומלצת בכל מקרה. בוודאי לא במקרים שהיא נאכפת בצורה מפלה וסלקטיבית.

 

היועץ המשפטי לממשלה נחלץ לחלץ את בג"ץ מהמבוכה שברדיפת האימהות וכליאתן. הוא גייס את שיקולי טובת הילד. נדמה שגם טובת הבג"ץ הוא שיקול כאן. הוויכוחים על האקטיביזם השיפוטי היו מאז ומתמיד על המהות – על היקף התערבות הבג"ץ. על תבונת ההתערבות, כמעט ולא דובר, בגלל האיפוק השיפוטי להימנע מללכת עד הסוף. השופט לוי - ומנינו רק מעט מהדוגמאות מהרזומה שלו – אוהב ללכת עד הסוף. כתכונה מוסדית, זהו מתכון הרה אסון לבית המשפט העליון.

 

2.

 

הגזענות החרדית מזעזעת את אמות הסיפים של הישראלים הנאורים. המדינה שמקיימת עשרות שנים מובלעת אפרטהייד בשטחים מזועזעת מכך שהחרדים האשכנזים רוצים להיבדל מהחרדים הספרדיים. הפרדה? לא בבית ספרנו.

 

את ההפרדה בשטחים מובילים הדתיים הלאומיים. במה הם שונים מהחרדים? החרדים מבקשים להיבדל מהמדינה, הלאומיים רוצים בדיוק את ההיפך - לנכס אותה ולקיימה כמדינת הלכה. את ההבדל עושה השירות בצבא.

 

עבור רוב הישראלים מבדיל השירות הצבאי בין ה"טובים" ל"רעים". החרדים אינם משרתים, לכן מותר לקלל, לבזות ולהכפיש אותם. הדתיים הלאומיים עושים צבא, לכן מותר להם. והם לא רק חיילים, הם גם החלוצים, המתיישבים, הציונים החדשים.

 

אם ישראל חפצת חיים כמדינה דמוקרטית, מערבית, ליברלית, חופשים עליה להיפרד מלפיתת שני האגפים האלה. למרות יחסם ההפוך למדינה, מאוחדים החרדים והדתיים-לאומיים בדבר אחד: את התיבה "יהודית-דמוקרטית" שחרותה בתעודת הזהות החוקתית שלנו הם מפרשים כעליונות היהדות על הדמוקרטיה. במקרה של התנגשות בין הדמוקרטיה ליהדות, הם יצייתו לרבנים ולא לממשלה. כל צד, כמובן, לרבנים שלו.

 

המדינה השקיעה מיליארדים במובלעת האפרטהייד בשטחים. הרבה יותר מהמיליונים (הרבים) שהיא משקיעה בהבטחת ההכנסה של האברכים או במימון קיני הגזענות בחינוך החרדי. מעניין שרק אלה מגרים את הרגישות הישראלית הרדומה לגזענות. טוב לדעת על קיומה, טוב יותר יהיה אם גם רגישות זו תופעל ללא אפליה.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x