כל העולם בין הרגליים
שום דבר לא הכין אותי להלם הפגישה הראשונה. לקח זמן עד שהבנתי שהמוטאנט הזה הוא סוג של אופנוע. מחשבות ראשונות: מי לעזאזל צריך גודל כזה? איך משיגים אחד כזה? מי נוסע על דבר כזה ולמה? אם אמריקה היתה רכב, היא היתה האופנוע של בוס הוס. רשמים מרכיבה חלומית
למען הסר ספק ייאמר כאן מיד: הכתבה הזאת באה מאהבה. אני אוהב את אמריקה! אני אמריקנופיל מוצהר וגאה. אני אוהב את הנופים, האנשים והכבישים. אני אוהב את שלטי הדרכים, אני אוהב דיינרים קטנים ונשכחים. בסתיו הישראלי שמסתיים עוד לפני שהתחיל אני מתגעגע לגבעות המיוערות של ניו אינגלנד הבוערות בשלל צבעי השלכת, ובכאילו חורף הישראלי חסר לי האוויר הקפוא הצורב את הריאות בדצמבר בסנטרל פארק בניו יורק. אני אוהב את משאיות הענק החוצות את היבשת כשעל סיפונן נהגים חובשי כובעי בייסבול, ואת הטנדרים הנישאים על גלגלי בלון מפלצתיים. ואני ממש, אבל ממש, אוהב אופנועים אמריקאיים.
שער היציאה המערבי מילוסטון, הפארק הלאומי שבמדינת וויאומינג, שופך אתכם היישר אל זרועותיה המזמינות של מדינת איידהו. המעבר מאחד הפארקים המתוירים בעולם אל אחת ממדינות החצר האחורית של אמריקה הוא מיידי וחד. איידהו היא מדינה שקל לא לשים לב אליה. היא לא קליפורניה - הבלונדינית הנוצצת של הכיתה, וגם לא ניו יורק - הילדה המפונקת שיש לה הכל. איידהו גם אינה מופיעה בשום מסלול טיולים קלאסי מחוף לחוף. מתי לאחרונה שמעתם מישהו מספר בהתלהבות על הביקור האחרון בבויסי, בירת המדינה הנשכחת שהיהלום שבכתרה הוא גידול תפוחי אדמה?
אז זהו, שאנחנו היינו שם, זוגתי ואני. בניגוד למסלולי הטיולים, הממליצים לצאת מילוסטון ביציאה הצפונית, החלטנו לצאת מערבה ולבדוק אם אכן יש מדינה בשם איידהו, ואם כן, מה הסיפור שלה. אז יש מדינה כזו, והיא כמעט ריקה מתושבים, עתירת מרחבים מדבריים ותצורות נוף ביזאריות, והיא בראשיתית ונפלאה.
כביש 20 קיבל את פנינו ברוח מייללת וענני אבק. מה שהוסיף נדבך לדרמה הוא הרעב המטורף שהציק לנו. בהיעדר מסעדה ראויה לשמה (מקדונלד'ס וכדומה) החלטנו לסור לאחד ממוסדות האוכל המשובחים הפזורים בשולי הדרך מדי כמה מיילים. חביתה משש ביצים על מצע שמן עמוק הוגשה לנו עם כ־250 גרם בייקון, מטוגן גם הוא בשמן עמוק, טוסטים משולשים שכבר נמרחו בחמאה מכל צדדיהם, רוטב מייפל לטוסטים, קוביות תפוחי אדמה מטוגנות (שוב שמן עמוק) בצלחת נפרדת, קפה דלוח וכמה עלי חסה. "Can I get you anything else?" עם חיוך ליפסטיק בורדו מתחת לשיער סגול ומנופח, "Enjoy your breakfast".
עכשיו הבחירה קשה: להגיד תודה בנימוס, לקום בלי לגעת בצלחת ולנסות לצאת תוך נטילת הסיכון שיבצעו בנו לינץ', או פשוט להתאבד מיד - כלומר לאכול.
אבל מלאכתם של צדיקים נעשית כידוע בידי אחרים, ועוד בטרם הספקנו להחליט אם לטעום מיום הדין הקולינרי המונח לפנינו, נשמע בחוץ רעם מנועים מתגלגל. שמעתי עד אז די והותר אופנועים כדי לזהות שלא מדובר במנוע ה־V Twin הקלאסי של הארלי־דיוידסון. לא, זה היה משהו גדול בהרבה. נראה שגם יתר באי המקום חשבו כמונו, ויחד יצאנו לקבל את פני האושפיזין החדשים.
תשכחו מכל מה שראיתם, שמעתם או קראתם על אופנועים. שום דבר, אבל שום דבר, לא הכין אותי להלם הפגישה הראשונה. לקח למוח כמה דקות לעכל את האינפורמציה שהגיעה אליו מהעיניים ולתפוס שהמוטאנט שמול עינינו הוא סוג של אופנוע. הצלחנו לזהות בעין בלתי מזוינת שיש לדבר הזה גלגל קדמי המחובר במזלג כרום לכידון שהזכיר יותר מכל זוג קרניים ענקיות. אבל העסק התחיל להיות ביזארי כשפסענו אל זנב המפלצת.
מאחור, בין שני גלגלים שמנמנים, נח לו מעדנות תא מטען סטייל שברולט בל־אייר משנות החמישים. באמצע, בין צפון לדרום, קינן מנוע V8 אדיר ממדים, נוצץ בקרני השמש, ומעליו מכל דלק כסוף, ברוחב גבו של סוס, שהתהדר בכיתוב Boss Hoss. שמונה אגזוזים הזדקרו משני צדדיו של מכל הדלק בן 90 הס"מ כמו צינורות של עוגב כנסייתי, והמוזיקה שבקעה מהם היתה אחת היצירות המופלאות ששמעתי בחיי.
המחשבה הראשונה שחלפה בראשי היתה, כמה מפתיע, אותה מחשבה שחלפה בו למראה החביתה שהוגשה לי כמה דקות קודם לכן: בשם אלוהים, מי לעזאזל צריך גודל כזה? המחשבה השנייה, שהגיעה כמעט מיד, היתה: איך לעזאזל אני משיג אחד כזה ואיך מכניסים לווייתן הביתה בלי שהיא תרגיש?
דימום מנוע, הרעם נהפך לגרגור חרישי, דממה מתוחה. מחשבה שלישית: מי נוסע על דבר כזה ולמה?
ציפיותינו להר אדם עטור זקן ובנדנה שראה מקלחת רק בתמונות התפוגגו כשמהאופנוע זלג אט אט גוץ במיטב שנותיו, מגולח למשעי וסמוק פנים. הבּייבּ שמאחור לא היתה בלונדינית שופעת חמוקיים אלא סבתא חביבה וחייכנית, שהייתי מוכן להישבע שהפטירה "אוי א־ברוך" חרישי כשכמעט נפלה בירידה מהבוס. גם הלבוש של צמד מלאכי הגיהינום בפנסיה ממש לא תאם את תדמית האופנוען חוצה היבשות: לא מעילי עור ולא נעליים, אלא מיטב האופנה האחרונה סטייל פלורידה של שנות השבעים.
שיעור חשוב במפגש עם קשישים אמריקאים: הם אוהבים לדבר. בעיקר על עצמם. נראה שאדי הדלק שיבשו את שיקול דעתי. כמיהתי לאינפורמציה על כלי הרכב המשונה גרמה לי לפתח שיחה שידעתי כי סופה רחוק ברגע שהסגרתי את העובדה שאנחנו ישראלים.
מרטי וברברה, פנסיונרים, יהודים כמובן, מטיילים כבר שנה ברחבי היבשת. רכובים על Trike (אופנוע תלת־גלגלי) מתוצרת Boss Hoss הם חוצים את ארצות הברית לאורכה ולרוחבה, וכרגע הם בדרך לחוף הפסיפיק כדי לפגוש כמה מחבריהם, רוכבים גם הם, ולתור איתם את החוף המערבי.
"תגיד", שאלתי, "לא קשה לנהוג באופנוע כזה? איך מישהו במידותיך מצליח לשלוט בחיה כזו?".
"האמת? לפעמים הוא קשה איתך", השיב הגוץ ביושר.
"אז למה לא הונדה גולד ווינג? בשביל מה, למען השם, אתם צריכים כזה גודל?", שאלתי.
"?Need", הרים מרטי גבה, "We do not need it, we want it".
"למה?", התקשיתי להבין.
"Because it's the biggest", ניסה בן שיחי להבהיר.
"נו, אז מה?", הוספתי להקשות.
"!So it's the most fun", הבהיר מרטי במשפט קצר את האמריקאיות כפי שהוא מבין אותה.
למרות גילו המתקדם, הוא הבחין במבטיי החומדים ובחיוך של מי שראה דבר או שניים בחייו, ושחרר את ההצעה שאי אפשר לסרב לה: "רוצה סיבוב?".
בהיותי ישראלי קשוח, לא הראיתי שום סימן של התלהבות מלבד ריר בזוויות הפה. דקות מאוחר יותר נח ישבני בר המזל על כורסת הנוסע האחורי (לא זכיתי לאחוז את השור בקרניו, גם להסברת הפנים האמריקאית יש גבול), כשרטט יציב של ויברציות מנוע בתדר נמוך וחרישי שולח גלי עונג במעלה עמוד השדרה. הכלי הזה משדר עוצמה בלתי רגילה בלי לזוז סנטימטר.
שילוב להילוך ראשון, המנוע האדיר העביר את כוחו אל הגלגלים והללו הגיבו ביללת צמיגים הנחרכים על אספלט שהזניקו אותי ל־15 דקות בגן עדן. הפחד הראשוני פינה את מקומו להתרוממות רוח שהתחלפה באושר עילאי השמור לחוויות ראשוניות בלבד. מחט מד המהירות דגדגה את ה־100 (מיילים לשעה, 160 קמ"ש), אבל פרש האפוקליפסה המזדקן לא מיצה את החוויה. שילוב לשני והתאוצה הדביקה את הגב שטוף הזיעה למשענת המרופדת. כל הסיפור נמשך רבע שעה, שבה הרגשתי שהעולם כולו מונח לרגליי - סליחה, בין רגליי. החיוך האווילי והעיניים המזוגגות החזיקו מעמד כמעט שבוע.
התינוק המגודל של Boss Hoss, יצירה מוטורית כה מוחצנת ויומרנית, לא יכול היה להיוולד בשום מקום אחר חוץ מאמריקה. לא אצל האירופים הנוקשים והחמצמצים ולא אצל היפנים הסגפנים וחמורי הסבר. אין תסריט שבו תשמעו את וולפגאנג אומר להנס בכפר קטן בגרמניה: "הנס, ביטה, תוציא את המנוע של ה־BMW Z4. יה, דאס איס גוט! עכשיו בוא נבנה ממנו אופנוע".
Boss Hoss הוא אמריקה כפי שתופס אותה קהל היעד שלו. הוא אמריקה כמו דיסניוורלד וכמו מכוניות הענק משנות החמישים, כמו קוקה־קולה בכוס של שני ליטרים וכמו הסופרבול. הוא אמריקה כמו עוד אינסוף דברים שהיו יכולים להיות ממש בסדר גם אם היו קצת יותר קטנים וצנועים, אבל הם לא - ומבחינת קהל מעריצי הבוס הם גם לא צריכים להיות. הבוס הוא תוצר של תרבות המושתתת על "רוצים ויכולים" ולא על "צריכים", ולעזאזל הפוליטיקלי קורקט. "לא תצטרכו ויאגרה כשיש לכם V8 בין הרגליים", אמר ג'יי לנו, אייקון טלוויזיה, מאספני המכוניות והאופנועים הגדולים בעולם ובעליו הגאה של Boss Hoss 502.
האמריקאי הממוצע משוחרר ונטול עכבות בכל הקשור להנאות החיים. הוא אינו מרגיש צורך להתנצל על כך שיש לו אופנוע שנראה כמו החזה של דולי פרטון על גלגלים. הוא ממש בסדר, תודה ששאלתם. הוא אוהב ורוצה ליהנות. נקודה. הוא רוצה לקנות אופנוע עם מנוע של מכונית ספורט, אז הוא קונה. למה? כי אפשר. וכדאי שתמחקו את החיוך המלגלג מהפנים.
נערוך תרגיל קטן בדמיון מודרך: עצמו עיניים ודמיינו שאתם סטודנטים בקולג' אמריקאי בתחילת שנות התשעים. אתם כוכבי נבחרת הפוטבול, הכי גדולים, יפים וחזקים, הכי פופולריים. בנות נבחרת המעודדות נופלות שדודות לרגליכם והבנים נושאים אליכם עיניים מעריצות, והחשוב מכל - בחצר בית האחווה ממתין לכם הארלי־דיוידסון Softail Custom מבריק ונוצץ, שבזכותו אתם הדבר הכי קרוב לאלוהים ברחבי הקמפוס. הוא היהלום שבכתר מנהיגותכם הבלתי מעורערת, האייקון המוטורי האמריקאי האולטימטיבי.
אבל בתת־ההכרה מהבהב מדי פעם משפט אזהרה, כזה שאומר שתמיד יש מישהו גדול יותר וחזק יותר. פחד כמוס מקנן בלבכם שיום יבוא ואותו מישהו יגיע וינשל אתכם ממעמדכם הרם. ואתם יודעים מה? היום הזה אכן מגיע, ואותו מישהו מגיע איתו, רוכב על Boss Hoss שבהשוואה אליו ההארלי שלכם נראה כמו קטנוע של שליח פיצה. אט אט נושרים מכם גדודי המעריצים. עדת המעודדות מפנה לכם עורף, ואתם נאלצים לקבוע דייטים עם בנות חובבות ספרות קלאסית ושוחרות אופרה. שאריות כבודכם האבוד נרמסות תחת גלגלי הבוס, ורק אפשרות אחת לקאמבק נראית באופק: אתם חייבים אחד כזה משלכם. ואם אפשר גדול יותר. ומהר.
1990 היא שנת הולדתו הרשמית של ה־Boss Hoss. זו השנה שבה יצר מונטי וורן, המייסד והבעלים של .Boss Hoss Cycles Inc, את האופנוע הראשון בהיסטוריה שצויד במנוע המכונית האמריקאי הקלאסי - מנוע V8 של GM בנפח של 5.7 ליטרים. זהו המנוע המותקן בשברולט קורבט, ומבחינת כל חובב מוטוריקה אמריקאי זהו המנוע היחיד שראוי להתקיים. כל מנוע אחר הוא בגדר צלם בהיכל.
אבל כמו כל פנטזיה, הסיפור האמיתי מתחיל בחלום של ילד בן תשע שרצה לבנות אופנוע. מילדות גילה וורן משיכה עזה למכונאות, למנועי ענק ולמהירות, ובהמשך עבד כמכונאי מטוסים, כבונה מעליות משא וכטייס ריסוס. 20 שנה אחרי האב־טיפוס שבנה, וורן עצמו מודה שהמוצרים היוצאים את שערי המפעל כיום - האופנועים הגדולים ביותר המיוצרים בייצור סדרתי - רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהמוצר הפרימיטיבי ההוא. על כך הוא נותן קרדיט מלא לעובדי החברה, שלדבריו "מתעלים על עצמם ומייצרים חלומות שאני לא העזתי לחלום".
ברחבי היבשת שועטים כיום יותר מ־7,000 בוסים בתצורות שונות. היצע המפעל כולל ארבעה דגמים בסיסיים של אופנועים ושלושה דגמי Trike, שהישבן הרחב שלהם מעוצב כמחווה למכוניות אמריקאיות קלאסיות (בל אייר 57', שברולט קורבט 57' וטנדר של פורד). הדגמים הבסיסיים מצוידים במנוע המפיק 355 כוחות סוס (יותר מפי שלושה מסובארו B4). דגם ה־BHC-3-LS3 נהנה מעדר של 455 סוסים. נפח המנוע של דגם BHC-3-LS3SS גדול אף יותר מהסטנדרט - 6,200 סמ"ק (כמעט ארבע פעמים מכונית משפחתית ממוצעת!). כך שיש מספיק ממה לבחור.
יש גם תיבת הילוכים חצי אוטומטית, של שני הילוכים בלבד. ההילוך הראשון ייקח אתכם עד 100 מייל לשעה (160 קמ"ש), ואם זה לא יספיק לכם, השני ישמח לצרף אתכם לטיסה עד סביבות ה־220 קמ"ש. חוץ מזה, יש גם כמובן הילוך אחורי - נסו להוביל לאחור בכוח הרגליים בלבד אופנוע שמשקלו נע בין חצי טונה ל־700 ק"ג. הממדים החיצוניים? בואו נאמר שתרגישו אפעס קצת לחוצים ברחובות דרום תל אביב, אבל בדרך להורים בחדרה יהיה כיף.
המחירים מתחילים בסביבות 45 אלף דולר ונעים צפונה לפי הדגם הרצוי. ב־Boss Hoss ישמחו לייצר עבורכם תמורת סכום הולם גם אופנועים בהזמנה מיוחדת: החל בצביעה כרצונכם וכלה בעבודות ריפוד וגימור הכלי להשגת המראה הרצוי.
בית הגידול של החיה הזו, שלא במפתיע, הוא דאיירסברג, טנסי. מדינה הנמצאת בטבורה של ה־Bible Belt (חגורת התנ"ך), קבוצת מדינות בדרום־מזרח ארצות הברית, שתושביהן הם רפובליקנים, נוצרים אדוקים, שמרנים בצורה קיצונית ופטריוטים לדרך האמריקאית כפי שהם רואים אותה. מפעל Boss Hoss מוצא בית חם לא רחוק מבירת הקאנטרי נאשוויל, במקום שבו אפשר למצוא לעתים תכופות את דגל קונפדרציית מדינות הדרום מתנוסס לצד דגל ארצות הברית, לפעמים במקומו. מקום שבו העולם נחלק לרעים וטובים וברור מי הוא מי. מקום שבו הגודל (עדיין) מאוד קובע.
הבוס ממעט לצאת מהטריטוריה הטבעית שלו. אף שקיימים נציגי מכירות של המפעל בעולם הגדול, נדיר ביותר למצוא אותו שועט באוטוסטרדות הגשומות של אירופה, למשל, שם יזכה ודאי לצקצוקי לשון מתחסדים הנוגעים לממדיו ולאקסצנטריות שלו. רק בביתו האמיתי מבינים כי יופיו נעוץ בדיוק בכך שהוא מופרך בעליל. הוא מנותק מכל קשר הגיוני לממדי אדם מן היישוב ולצורכי השינוע שלו, אבל הוא גורם לבלוטות הריר לעבוד שעות נוספות. בדיוק כמו אמריקה.
