$
מוסף כלכליסט 6.5.10

לא עבר: מציאות מדומה ב"כוכב נולד"

יואש פלדש ליווה את חברו לאודישנים ל"כוכב נולד", וגילה איך עובד המנגנון היעיל, החשאי והברוטלי, שבו המציאות היחידה היא זו שממציאה התחקירנית והכוח היחיד נמצא בידי המצלמה

יואש פלדש 10:0206.05.10

אחת הניאגרות בשירותים של מרכז דוהל בשכונת התקווה מקולקלת. המים זורמים בה בשצף, יורדים ישר לביוב. אני מתגבר על הגועל ומנסה לסדר את זה, אבל משהו שם תקוע ואני מוותר. כשאני שוטף ידיים, גבר בן כ־50, בחולצת כפתורים ומשקפיים גדולים, יוצא מאחד התאים ונעמד מול המראה, שר בקול שבור את "סן פרנסיסקו על המים". אני מחייך אליו, אבל הוא רק מביט בבבואתו, לא מבחין בי.

 

זהו יום האודישנים ל"כוכב נולד". יוני ליבנה, בן הזוג שלי, עבר את המיונים הראשונים, וזה השלב המכריע: היום הוא יפגוש לראשונה את השופטים והם יחליטו אם ייכנס לנבחרת. היו לא מעט התלבטויות לפני שהגיש את המועמדות שלו לתוכנית, אבל אחרי כמעט חמש שנים שבהן הוא מנגן ומופיע ומטפח קהל קטן ונאמן, "כוכב נולד" נראית כמו דרך קיצור לקריירה.

 

בדעה צלולה נכנסנו אל תוך המנגנון הענק הזה: מנגנון ביורוקרטי שלקח על עצמו למיין מדי שנה אלפי אנשים ולהחליט מי לתהילה ומי לא. זה לא מנגנון רע או טוב. זה מנגנון. וכמו כל מנגנון בסדר גודל כזה, הוא מפעיל כוח עצום על האנשים שעוברים דרכו. הטור הזה הוא דיווח מתוך הקרביים שלו. אלה לא הקטעים הקצרצרים והערוכים למופת - מצחיקים ומרגשים לחלופין - שרואים בתחילת כל עונה. זה תיאורו של המנגנון כפי שאנו נתקלנו בו - יעיל, חשאי, ברוטלי. ומחויך. אין לו סיבה לא להיות מחויך. הוא קיים.

 

הכניסה לאולם דוהל מאוכלסת בדלילות. כמה משפחות יושבות בשקט על כיסאות פלסטיק לבנים, ושני צוותי טלוויזיה חגים ביניהן. מפיקה נחמדה מקבלת את פנינו. היא שואלת איפה כולם. בדף ההוראות שקיבלנו נכתב שמי שלא יביא שני קרובים לפחות לא יוכל להיבחן. התנאי הזה מודגש בקו. החברים שלנו יגיעו עוד מעט, אני אומר. אין בעיה, היא מחייכת, תודיע לי כשהם יהיו פה. אני שואל מה צפוי לנו היום. היא שוב מחייכת. אסור לה להגיד. אתם כבר תראו, היא אומרת.

 

פתאום מחרידות את השקט צעקות. לא רחוק מאיתנו קמה בחורה בלונדינית וצורחת בקולי קולות שיר של יהודית רביץ. מצלמה חגה סביבה לאט. האנשים מסביב לא יכולים לכבוש חיוכים נבוכים. אי אפשר לקרוא לזה שירה. אלה צרחות אמיתיות. אבל התחקירנית הצעירה שעומדת מולה עם ערימת דפים ביד קוראת לה: "מצוין, נשמה, מצוין!". הבלונדינית ממשיכה.

 

ליבנה. לא נתנו לי ללכת ליבנה. לא נתנו לי ללכת צילום: ענבל רוטנברג

 

יוני נבוך. זה העניין, הוא אומר לי בלחישה, לשלב הזה הגיעו שני סוגי אנשים: אלה שאולי ייכנסו לתוכנית ואלה שאמורים לשמש הפוגה קומית. אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח לאיזה סוג אתה שייך. אני אומר לו שאין לו מה לדאוג, אך ספק קטן מתחיל לכרסם בי. כי הבעיה היא שהתחקירנית אינה משקרת. זה לא שהיא ניחנה בשמיעה מוזיקלית ייחודית. השירה של הבלונדינית באמת מצוינת בעיניה. היא מצטלמת נהדר.

 

אט אט מתברר שהתפקיד של התחקירנית הוא לארגן את העולם בשביל המצלמה. היא יודעת מה המצלמה רוצה. היא הפה שלה. מהצד זה נראה קצת אינפנטילי: היא דואגת להמחיז את המציאות. עכשיו, למשל, היא אומרת לצעירה דתייה להיכנס לאודישן. הצעירה קמה. "מה, את לא רוצה לקרוא קצת בסידור, להתפלל כדי שתצליחי?", שואלת התחקירנית. הצעירה אומרת שלא. "אולי תקראי בכל זאת?", מפצירה התחקירנית, "זאת טלוויזיה, אנחנו צריכים לראות". הצעירה מסרבת שוב. זה לא עוזר לה. רק אחרי שהיא עומדת בסירובה כמה פעמים נוספות, ממלמלת משהו על כך שהיא מרגישה שזה דווקא חילול קודש, מוותרים לה.

 

עכשיו היא ואמא שלה עומדות במרכז האולם. "ככה אתן נפרדות?", נוזפת התחקירנית, "מה עם איזה חיבוק?". הן מתחבקות במבוכה עד שהתחקירנית גואלת אותן מהלפיתה הקרירה ואומרת לצעירה לטפס במדרגות ולהיכנס דרך הדלת הגדולה שבסופן. האם מתיישבת בכיסאה באנחה, אבל כעבור רגע הצעירה חוזרת, יורדת במדרגות. "אין שם כלום", היא אומרת.

 

"זאת טלוויזיה, נשמה", משיבה לה התחקירנית, "יקראו לך מבפנים כשיגיע תורך".

 

את הכניסה האמיתית לאודישן, מתברר, איש לא חושב לתעד.

 

מוזר לראות אנשים מתראיינים לטלוויזיה. סתם כך, בבוקר של יום רביעי, כל אחד עובר טרנספורמציה מהירה כשמיקרופון שעיר מרחף מעליו וצלם, איש קול ותחקירן מקיפים אותו. בן רגע נשפכת נהרה על פניו של המרואיין. כמו ידעוני הנתון בטראנס, הוא נמצא כאן ובמקום אחר במקביל. אנחנו יכולים לשמוע אותו, אבל יש לו עוד קהל, נסתר. זאת גם הסיבה לארשת החשיבות שהוא עוטה: הוא הצינור היחיד שמקשר בין עולמנו לבין העולם האחר, זה שרק הוא רואה עכשיו, בעיני רוחו.

 

תורנו הגיע. "עיניים אליי, עיניים אליי, אל תסתכלו עליו!", קוראת התחקירנית ומסבה את גופה מהצלם. "אסור להסתכל למצלמה", היא אומרת. בקולה מצטלצלת - זו הפעם היחידה - אזהרה. נדמה שהיא לא בטוחה שבכוחנו לעמוד במבט ישיר אל תוך העדשה. כאילו היתה השמש - מי שמביט בה ממושכות מתעוור. היא יודעת על מה היא מדברת.

 

אט אט אנחנו נפתחים. הגמגומים המהוססים של ההתחלה נהפכים לשטף של צחוקים. כיף להצטלם. זו תחושה קלילה של ריחוף, כאילו עוזבים קצת את הגוף. אני שולף את תמונתו של סדום, לובסטר המחמד שלנו, ואומר שחבל שהוא לא איתנו ברגע המרגש הזה.

 

עכשיו צריך להיפרד מיוני. אף שהוא הזהיר אותי לא לעשות זאת, אני מנשק אותו על הלחי, והוא מנסה להתחמק. יוני מטפס במדרגות ונעלם מאחורי הדלת. המצלמה מסתובבת ומשייטת על פנינו. זה לא היה טוב. "נעשה את זה שוב", קורא הצלם. אנחנו חוזרים על הפרידה. זה עובר בסדר. כעבור רגע יוני שוב יורד במדרגות ומתיישב לצדנו. ככה זה בטלוויזיה. הוא הלך פעמיים, אבל הוא בעצם עדיין כאן.

 

כשיוני סוף סוף נכנס לאודישן, אנחנו נהפכים לתפאורה: יושבים ברקע כשהמועמדים עולים לדלת שאינה מובילה לשום מקום. מדי פעם גל של מחיאות כפיים שוטף את האולם כשמהדלת השנייה, האמיתית, יוצא מתמודד שעבר את האודישן. התחקירן שמלווה את ה"יציאות" לא צריך לבקש מאיתנו למחוא כפיים. הוא מתחיל, ואנחנו מצטרפים. זה כנראה אינסטינקט אנושי. כשהוא לא מוחא כפיים, איש לא מתייחס אל היוצאים.

 

בינתיים, הגבר ששר בשירותים מתיישב לא רחוק מאיתנו. לידו יושבת אשה מבוגרת, רפויה, מבטה קהה. נראה שהיא לא יודעת איפה היא בדיוק. הצלם והתחקירנית מדברים אל שניהם כאל ילדים קטנים, לעתים בנימת גועל. זה ממש מוזר. מתחילים לצלם.

 

הגבר מתרגש. הוא לא מצליח להגיד את שמו, שם משפחתו ומקום מגוריו ברצף. אחרי השם הפרטי הוא תמיד נתקע. "נשמה, נשמה", מתחננת התחקירנית, "שם משפחה. תגיד עכשיו שם משפחה". רק אחרי כמה ניסיונות הוא נעתר: "משפחה: איינשטיין". היא מגלגלת עיניים.

 

הוא מתחיל לגולל בלשון כבדה את סיפור חייו, ואז גם מתברר: זה לא השם שלו. הוא שינה אותו בגלל הערצתו לאריק איינשטיין. למה באת? שואלת התחקירנית. "כדי להראות לכל העם את הכישרון העצום שלי", הוא עונה. אחרי המשפט הזה, לבי מנבא לי, בוודאי יבוא קאט ויראו אותו שר.

 

אבל כאן, במציאות, זאת סצינה עגומה. ניכר שהאיש לוקה בבעיה כלשהי בתפיסת המציאות. התחקירנית מנסה למקד את השיחה. כתוב לה שהוא חושב שהאלבום "חמוש במשקפיים" של איינשטיין נכתב עליו. היא שואלת אותו על זה, והוא מפליג בזיכרונות מבולבלים. "נשמה", היא אומרת, "זאת טלוויזיה. אין לנו זמן לסיפורים, תגיע לשורה התחתונה". "הנה, הנה אני מגיע", הוא עונה לה. "לא, אתה לא איתי", היא נוזפת בו. "נכון, נכון", הוא אומר לה, "עכשיו אני איתך". הוא מנסה שוב, אבל לא מצליח לתת לה משפט אחד ויחיד. עכשיו התחקירנית נשברת. היא אומרת: "תחזור אחריי: התקליט 'חמוש במשקפיים' של אריק איינשטיין נכתב עליי". הוא עושה את זה.

 

הרגע המכריע מגיע. קוראים לנו אל הדלת לקבל את פניו של יוני. זו הדלת האמיתית: שחורה, ועליה מודבק פוסטר של "כוכב נולד". שוב המצלמה עלינו, מפעילה את כוחה המסמם. התחקירן מורה לנו היכן לעמוד. "עוד מעט יוני ייצא דרך הדלת", הוא אומר, "ורק אז תתקרבו אליו". אנחנו בהיי. "אתם חושבים שהוא עבר?" שואל התחקירן. "בטח!", אנחנו משיבים.

 

התחקירן שואל מה יוני שר בפנים, אם אנחנו יכולים לשיר את זה. אין לי מושג מה עבר לי בראש, אבל התחלתי לשיר. נהפכתי לאחד מאותם אנשים. "מה תעשו אם הוא לא יעבור?", שואל התחקירן. אנחנו לא חושבים שיש סיכוי כזה. "יישפך פה דם", אנחנו אומרים ומחלקים את השופטים בינינו. זה נמשך כך כמה דקות. ליהוגים אופוריים. ואז יוני יוצא. הוא נעמד מולנו ואומר שלוש מילים: "חבר'ה, לא עברתי".

 

הלם. מגוחך לתאר את זה כך, אבל היינו בהלם. שתיקה עמוקה משתררת. אנחנו מביטים בו ולא מאמינים. הוא עובד עלינו. מיד הוא ישלוף מהכיס את הצעיף שמבשר שעבר. אבל השניות נוקפות והוא פשוט מסתכל עלינו. גם המצלמה. כוחותינו נשאבים מאיתנו, אבל כוחה לא סר ממנה.

 

בכל הזמן הזה, מתברר, יוני היה מעבר לדלת. הוא שמע את ליהוגנו הבטוח בעצמו. הוא הבין את התפקיד הדרמטי שהועידו לו בהפקה: לצאת אלינו בשיא, להשבית את קרנבל השוטים. לא היה לו טלפון כדי שיוכל להזהיר אותנו - ההפקה אוסרת להכניס כאלה לאולם — ועוזר הפקה השגיח עליו כדי שייצא ברגע הנכון, לא דקה אחת לפני. "חכה פה", הורה לו, "אני אספור מחמש עד אחת. בחמש תתחיל לרדת במדרגות ובאחת תפתח את הדלת". ואז הוא הפנה לרגע את מבטו. יוני דהר למטה, נואש, הלם בדלת. "לא עברתי!", הוא קרא. אבל אנחנו לא שמענו.

 

"אחי, מה אתה עושה?", נבהל עוזר ההפקה, "בוא הנה מהר!". יוני טיפס בחזרה במדרגות, שומע את הצחקוקים שלנו מעבר לדלת. המרד העלוב שלו נכשל.

 

הפאנל. אני לא מאשים אותם. הם עשו את תפקידם הפאנל. אני לא מאשים אותם. הם עשו את תפקידם צילום: אלעד וייסמן

 

בחוץ, יוני סיפר שכבר כשנכנס לאודישן הוא הרגיש כמו בדייט לא מוצלח. על הבמה ישבו ששת השופטים צביקה הדר, דנה אינטרנשיונל, מרגלית צנעני, צדי צרפתי, גל אוחובסקי ופבלו רוזנברג. מולם הבהבו מסכים שטוחים עם תמונות הזוכים מהעונות הקודמות, ובין המסכים, כמו בהשוואה אירונית, עמד נער כחוש שזייף בקול רועד. כשירד, מובס, קרא אחריו צביקה הדר, משועשע: "ואל תעז להמשיך לשיר!". בשלב הזה ההומור של השופטים הוא תמיד הומור של חזקים.

 

כשיוני עלה ביקשו ממנו להראות את התמונה של הלובסטר שלנו. דנה אינטרנשיונל קראה: "היי, זה בדיוק מה שאני הולכת לאכול עכשיו".

 

הוא התחיל לשיר את השיר הראשון שלו, "הזדמנויות", אבל נחפז והוריד ממנו את הבית שנראה לו בעייתי, שבו הוא שר על "מין בלתי קונבנציונלי". רצה להתאים אותו לכל המשפחה. אחר כך, במקום לשיר את "סוכרייה" של רוני סופרסטאר, כמו שתכננו, הוא שר את "זמר אהבה לים". השופטים היו רחומים ונתנו לו עוד הזדמנות. הוא בחר לשיר את "שלא ייגמר לי הלילה", השיר שהכין לשעת חירום.

 

הצירוף של שלושת השירים האלה הוליד רגע היסטורי נדיר: צדי צרפתי אמר למישהו אחר שהוא נשמע מיושן. דנה אינטרנשיונל אמרה שלא הצליחה לשמוע את החייכנות שלו בשירים, שהוא נשמע כמו מורה. אוחובסקי פתח בגילוי נאות - הוא מכיר את יוני ואותי, ואחד משנינו, יוני לא זוכר בדיוק מי, הוא הבחור הכי נחמד בתל אביב - אבל גם הוא לא התרשם. אני לא מאשים אותם. הם עשו את תפקידם במלוא הרצינות.

 

"עכשיו כל מה שרציתי לעשות זה ללכת משם", אומר יוני, "אבל הם לא נתנו לי". הוא גילה שמחכה לו עוד תחנה: ראיון נוסף, ובהחלט לא אחרון, במעלה האולם. כשהגיע לשם ראה את מייקל ג'קסון הישראלי, שנכשל באודישן לפניו, מתחנן לצאת להשתין. אי אפשר, אמר לו עוזר ההפקה, אנחנו חייבים לראיין אותך. מייקל ג'קסון הישראלי התיישב על הכיסא, אוחז את מבושיו, מקפל את רגליו, רוטט.

 

אחר כך, מחוץ לדלת, התחקירן אומר לנו להתחיל ללכת ליציאה. הוא ממשיך לראיין את יוני תוך כדי הליכה. "איך ההרגשה?", הוא שואל. "לא נעים", אומר יוני. "הם בטח גם אמרו דברים טובים", מקשה התחקירן. "אני מעדיף להתמקד בצד השלילי", משיב יוני.

 

המצלמה מחמרת בכולנו החוצה מהאולם. "מה עם התיקים שלנו?", אני שואל. תיקחו אותם אחר כך, אומר התחקירן. הוא והצלם נשארים בכניסה ואומרים לנו להמשיך להתרחק. אנחנו מצייתים. פתאום אני מבין את העוצמה של ההמחזה. אנחנו מבצעים את הדברים והם נהפכים למציאות. לא משנה שתכף נחזור לקחת את התיקים. זה כוח השיטור של המצלמה. כשאנו כבר רחוקים מאוד, התחקירן קורא לנו: "עכשיו תסתובבו ותעשו שלום עם היד". אנחנו עושים זאת, מחייכים.

 

לצפייה בקליפים משיריו של יוני ליבנה לחצו כאן

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x