החיים הם במקום אחר
עבודה היא לא הכל בחיים. מוסף "כלכליסט" פגש שישה אנשים שמחזיקים ג'וב קבוע בגלל הצורך להתפרנס, אבל את הסיפוק האמיתי הם לא מחפשים מתחת לפנס של הבוס
גבי הירש - מתקין מזגנים וצלם
"הצילום תמיד היה קיים בפנים. עכשיו הוא פרץ החוצה"
רמז לחיים המקבילים של גבי הירש (53), אב לשלושה מראשון לציון, מתקין מערכות מיזוג אוויר זה 20 שנה, אפשר למצוא בשרטוטים של מערכות מיזוג האוויר שהוא מציג ללקוחותיו. העבודה הפיזית ניכרת על כפות ידיו, אבל השרטוטים שלו נראים כמו רישום תלת־ממדי מדויק כל כך עד שניכרת ההתלבטות שמתעוררת אצל הלקוחות לפני שהם מעזים לקמט את היצירה ולזרוק אותה לפח. את החוש האמנותי שלו החליט גבי לטפח דווקא בתחום הצילום, תחביב ילדות שהושב לחיים בחמש השנים האחרונות.
"מאז ומתמיד ידעתי שיש לי כישרון לציור ולעבודות יד, בתיכון התחלתי לצלם וכל החיים צילמתי, אבל היה לי ברור שפרנסה זה הדבר העיקרי בחיים והעבודה קודמת לכל, והיה לי ברור שאתפרנס מהתחום הטכני. למזגנים הגעתי דרך חבר, כמה שנים אחרי הצבא. במשך השנים הייתי עסוק במאבק הקיום ולא נגעתי בצילום, אבל זה תמיד היה קיים בפנים, ובחמש השנים האחרונות זה פרץ החוצה. נרשמתי לחוג צילום בבית ספר לאמנויות, הצגתי בשתי תערוכות, ועכשיו אני מצלם עצמאית".
לא חלפה בך מחשבה לנסות להתפרנס מצילום?
"יש במשפחתי כישרון לאמנויות, אבל אמנות זו לא פרנסה. זה תחביב שצריך להישאר בתור תחביב. זה כמו חברה, כל עוד לא ממסדים את העניין הכל מצוין - כשממסדים את הקשר מתחילות בעיות", הוא צוחק וממהר להבהיר שהוא נשוי באושר זה 31 שנה. "בינתיים אני מנצל את היצירתיות בעבודה שלי. גם בשביל למצוא פתרונות לבעיות במערכות מיזוג אוויר אתה צריך לראות את הדברים בצורה קצת שונה, לפתור בעיות של מיקום ואסתטיקה".
ז'קלין הררי - בעלת סלון כלות ושחקנית
"רק על הבמה אני יכולה להיות משוחררת"
ז'קלין הררי (56) מכינה יום יום כלות ל"שואו" הגדול של חייהן. היא מודדת ומייעצת, חונטת אותן במיטב המחוכים ובשמלות מלמלה וצופה מהצד בהתרגשות ובפרפרים בבטן כשהן מסתובבות בסטודיו הכלולות שלה ברחובות. אבל לפני ארבע שנים היא הזדמנה להצגה של תיאטרון המאגרב והחליטה שגם היא רוצה להיות בקדמת הבמה. היא ניגשה לאודישן, התקבלה, ומאז מופיעה פעמיים־שלוש בחודש, ואף הספיקה להשתתף בסרט "סיפור גדול".
"העלייה לבמה נותנת התרגשות עילאית, אפילו באולם ריק", היא אומרת. "זה כאילו שאת נכנסת להיכל גדול, לכנסייה מפוארת. מיד מרגישים את ה'וואו' באוויר. זה פתח אותי לעולמות חדשים, ואני ממשיכה לגלות על עצמי דברים שלא ידעתי. תמיד ידעתי שאני מאוד אוהבת להצחיק ורוצה לשחק, אבל לא ידעתי אם גם יש לי כישרון משחק. היה טוב לגלות שאחרים חושבים שאני טובה בזה.
"יש במשחק דמיון מסוים לעבודה, שבה לפעמים אני מתחילה להיות קצת ליצנית, לדוגמה כשצריך להרגיע כלה לחוצה. אבל בעבודה אני תמיד נשארת מאחורי הקלעים - הכלה במרכז". רק בתיאטרון, כל הזרקורים עליה.
אחרי 26 שנה בניהול העסק, הררי מרגישה שמצאה תחביב שמשמש לה נוגד שחיקה. "מגיל 13 אני עובדת עם כלות — וזה לא קל, כי כולן תמיד בלחץ, ואני צריכה כל הזמן להיות רצינית ואחראית. רק בתיאטרון אני יכולה להרשות לעצמי להיות משוחררת ואני מוצאת רוגע. זה המקום הקליל שבו אני יכולה לחזור להיות ילדה".
זאב מוסקוביץ' - אינסטלטור וטייס
"הטיסה היא זריקת אדרנלין, חופש, עולם אחר"
"פעם התפוצץ לי צינור בלמים במטוס בזמן נחיתה, אבל הצלחתי בכל זאת לנחות בשלום", מספר זאב מוסקוביץ' (50) בהתרגשות - ספק מודע, ספק לא מודע לאירוניה של צינור שמתפוצץ לאינסטלטור דווקא במקום היחיד שבו הוא אינו מוסמך לתקנו.
מוסקוביץ' עובד זה 25 שנה כאינסטלטור עצמאי, מטפל בצינורות שהתפוצצו באמצע הלילה או בביוב שעלה על גדותיו. אף שהוא מעיד כי הוא אוהב את עבודתו, בשלב מסוים הרגיש שהיא נהפכת לשגרת פרנסה אפורה ושהוא חייב להכניס עניין נוסף לחייו. כדי לספק את יצר ההרפתקנות שלו, החליט לעלות הכי רחוק שרק אפשר מהצנרת הסתומה ולהגשים חלום ישן, ונרשם ללימודי טיס.
"באופן טבעי אני אדם שאוהב את האקסטרים, אוהב התמודדויות, אנרגיות", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט". "לכן לפני כמה שנים החלטתי לפנק את עצמי וללמוד לטוס. ב־2003 הוצאתי רישיון טיס, ומאז אני עולה מדי כמה חודשים במטוס קל לטיסה בשמי הארץ.
"זו זריקת אדרנלין, חופש, עולם אחר. אתה פשוט רואה את הכל פרוס לך מלמעלה, בלי הצפיפות היומיומית, בלי הצפצופים והפקקים על הכבישים. יש איזה קטע שאתה לבד מול הטבע, אתה מתמודד לבד. יש הרבה מאוד משתנים שאיתם צריך להתמודד. אני לא אדם רוחני, אני מאמין רק בעצמי וזה עוזר לי מאוד בהתמודדויות עם קשיים. כשאתה טס אתה מרגיש רק חופש, כמו ציפור חופשית. אני מרגיש שאני בתוך ציור שזז".
מאחר שמדובר בתחביב יקר מאוד ("איכשהו מתמודדים. מקצצים פה, מקצצים שם, יוצאים לפחות חופשות, פחות בילויים"), בין טיסה לטיסה מתמכר מוסקוביץ' למשחק בסימולטור הטיסה שנמצא בחדר של בנו בן העשר. "הוא חולה על זה, אבל אני מגביל אותו, שלא יישב יותר מדי על המחשב", מתרץ מוסקוביץ' את השתלטותו על המשחק של הילד, בעודו מדגים נחיתה. "אני מדומם את המנוע, נכנס למצב של ציפה ומוריד מדפים כדי להגביר את כוח העילוי".
"אני אוהב מאוד את העבודה שלי. מי שחושב שאינסטלציה זה רק לפתוח ולסגור שיבר טועה. היא בנויה מהרבה מתמטיקה ופיזיקה, ויש גם הרבה אדרנלין בכך שמקפיצים אותך מהבית לתיקון דחוף. אני אוהב להפעיל מערכות לבד, להתמודד עם מערכות, ואני גם מאוד אוהב אנשים ולכן העבודה עם לקוחות מתאימה לי וחופש ההחלטה כעצמאי מאוד חשוב לי. אני עושה תיקונים ועבודות מאוד קטנות, זה נותן לי את הגיוון של לקוחות חדשים. אבל אני עוסק בכך יותר מ־20 שנה, וזה כבר לא מספיק. הייתי חייב משהו נוסף".
התשוקה לטיסה התפתחה אצלו בהדרגה. "זה לא היה חלום ילדות, זה בא לי מאוחר יותר. עלינו מאוקראינה לארץ בשנת 1972, ורק אז התחלתי לשמוע על טייסים ישראלים. גרנו באשקלון וכל נתיבי הטיסה עברו מעל לראש, ואז על ספסל הלימודים הייתי מוצא את עצמי מתנתק מהשיעור ומדמיין את עצמי בקוק פיט של מטוס. כל הזמן היתה לי מחשבה לנסות את זה, להיות שם, אבל המימוש לקח זמן".
והיום, לא היית רוצה להיות טייס מקצועי ואינסטלטור חובב?
"לא. להיות טייס מקצועי בחברות תעופה מסחריות זה כמו להיות נהג אוטובוס באוויר. אתה ממריא, יש מכשירים אלקטרוניים שמביאים אותך מנקודה לנקודה, וזהו. בתחביב יש לי יותר חופש; אני מחליט לאן אני טס וכמה זמן. לא הייתי רוצה שהתחביב הזה יהיה מקצוע, כי אני לא אוהב להיות כבול. אני מאוד עצמאי, חופשי, כשאתה נכנס למערך עבודה קבוע הכל נראה אחרת".
"הבנתי שעבודה זה לא הכול בחיים"
מאיר סעדה (48), נס ציונה - בעל מוסך ומתופף
רוב הלקוחות של מוסך לי־עד בנס ציונה אינם מודעים כנראה לכך שמאחורי עמדת המזכירות המתוקתקת של המקום מסתתרת אהבתו האמיתית של המוסכניק החביב בעל הקוקו הארוך, זה שזה עתה הסביר להם כמה יעלה להחליף מצבר או לתקן את הקרבורטור ברכב. אבל מאוחר בלילה, לאחר שסיים לעבוד על הקרביים של מכוניותיהם, ניגש מאיר סעדה אל חדר החזרות המאובזר שבנה לעצמו בחלק האחורי של המוסך שלו, וצליל התופים שלו מחליף באחת את שאון המכונות. החדר מאובזר היטב במערכת תופיםף גיטרה, כלי הקשה, קלידים ומערכת הגברה מקצועית, ואחת לכמה לילות מגיעה למקום הלהקה שהקים עם חברים. העובדה שמדובר באזור תעשייה שבו אין שכנים להתלונן על הווליום עושה את הסידור נוח לכולם.
"מוזיקה תמיד היתה מרכז חיי", מסביר סעדה. "הייתי מתופף על השולחן עם מזלגות, מכה עם מקלות על פחים של זיתים בחצר, ולא ויתרתי עד שבגיל 11 קנו לי תופים. בכסף שהרווחתי קניתי את התקליט הראשון שלי, 'סמוק און דה ווטר' של סגול כהה, ותוך פחות משנה לימדתי את עצמי ללוות את כל התקליט".
אבל חיי היום־יום שחקו את התחביב, ולמשך שנים נאלץ סעדה לוותר על המוזיקה. "ידעתי מגיל צעיר שמוסיקה זה דבר שאי אפשר להתפרנס ממנו בארץ, וראיתי במכונאות ענף מוביל, מכובד, שממנו אפשר להתפרנס", הוא מסביר את בחירתו המקצועית. "החיים חזקים ממך, והמוזיקה נדחקה הצדה במשך השנים. הייתי נשוי 11 שנה ובתקופה הזו הפסקתי לנגן בכלל כי התפניתי לתחביבים רק כשהילדים הולכים לישון, ואז אי־אפשר לעשות רעש. התנחמתי בינתיים בהקשבה למוזיקה בזמן העבודה, בפול ווליום".
ההחלטה לחזור לנגן באופן פעיל הגיעה במסגרת כמה תובנות שעלו אצלו לאחר הגירושים: "הבנתי שעבודה זה לא הכול בחיים, בנאדם צריך להיות גם נאמן לעצמו, לתת לעצמו את השעה־שעתיים שלו בשבוע. לא הכול זה רק עבודה ובית וילדים, אסור להחליד. כשאתה מוזיקאי בנשמה, אי־אפשר לתאר כמה אתה סובל כשאתה מפסיק לנגן, ולכן כשהתגרשתי דבר ראשון שעשיתי היה לקנות מערכת תופים. זה מפיג המתחים האולטימטיבי בשבילי. זה מה שמשחרר אותי. כשאני רואה אדם עושה יוגה אני לא מתחבר לזה, אבל אני מבין שזה בשבילו בדיוק מה שהמוזיקה בשבילי".
"פרנסה היא חשובה, כי בלעדיה אין משפחה ואין אוסף"
צביקה קורץ (56) - ראש מדור רכש בחברת החשמל ואספן כלי נשק
צביקה קורץ, אב לשלושה תושב הרצליה, עוסק מדי יום ברכישת מוצרי פלדה, שסתומים, צינורות ומשאבות לתחנות הכוח בארץ - ציוד חשוב, אבל בנלי למדי. את העניין האמיתי שלו הוא מוצא רק כשהוא שב הביתה בערב ונכנס אל ממלכת כלי הנשק הפרטית שלו, שם מסודרים כידונים, חרבות סמוראי, פריטים מחיל המשמר של הסולטן התורכי וכל מה שמסעיר את דמיונו מאז היה בן שמונה.
"תמיד הייתי חובב סכינים למיניהן", הוא אומר. "עד הצבא אספתי כ־100 פריטים, ואחרי הצבא התחלתי להעמיק בתחום גם מבחינה היסטורית וגם מבחינת הידע". הצורך בפרנסה כיוון אותו ללימודי הנדסת מכונות ("פרנסה היא חשובה, כי בלעדיה אין משפחה ואין אוסף"), אבל גם את הלימודים רתם קורץ לקידום התחביב, והחל לרכוש פריטים היסטוריים ולערוך להם רסטורציה.
"חיפשתי מידע על הצורה והחומרים המקוריים של כלי הנשק והתחלתי לשפץ אותם", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט". "לדוגמה, רכשתי חרב בריטית שבורה מ־1897 והייתי צריך לזהות את המתכת מבחינה טכנולוגית, להתאים לה חוט ריתוך, לרתך ולהשחיז ביד עד שלא רואים את החיבור בין שני חצאי הלהב. זה צירוף של מיומנות, חוש טכני וידע היסטורי. היום יש לי ספרייה של 100 ספרים על נשק קר ואני לומד את השווי והנדירות של כל פריט, מקיים קשרים עם דילרים ואספנים פרטיים ומבקר באופן כמעט קבוע בתערוכת נשק קר בשטוטגרט. בשנים האחרונות אני עובד גם דרך אי. ביי, שזה גן עדן לאספנים.
"הרכש בחברת חשמל הוא רכש מאוד פונקציונלי, על פי נתונים טכניים מאוד, מוגדרים עד הפסיק האחרון וזה פשוט נכנס לרוטינה של עבודה. הניסיון מאפשר לך לדעת לאן לפנות ואיפה להשיג כל דבר - בניגוד לאספנות, שם מדובר בסוג של ציד, של חפש את המטמון. אני צריך לעבוד קשה לאתר את כלי הנשק הרצוי, וגם כשהפריט כבר בפניי אני צריך להתמודד עליו לפי תנאי השוק, מול אספנים אחרים. בעבודה מקסימום האדרנלין שלי הוא כשצריך להשיג פריט באופן מאוד דחוף.
"אין ספק שהיום ההתרגשות שלי בחיים באה מהמירוץ אחרי פריטי נשק נדירים שקשה לאתר ולהשיג. אלו השעות הנוספות שלי, אחרי שעות העבודה, רק שאני מממן אותן מכיסי. אלה השעות לנפש ולרוח. במקום נשים ויין בזבוז הכספים שלי הולך על רכישת פריטים לאוסף".
"הרגשתי כמו ילדה בחנות ממתקים ענקית"
רותי שלום (43) - מנתחת מערכות ותכשיטנית
"כשהייתי נערה הייתי יוצרת בטירוף, תופרת, סורגת, רוקמת, הכול - ואז באו החיים", צוחקת רותי שלום, אם לשניים מגן יבנה. "התחתנתי, נולדו ילדים, ולמי היה כוח וחשק? תמיד היה לי קצת עצוב שזה ככה, אבל לא עסקתי בזה. בינתיים הילדים גדלו קצת, התפנה קצת זמן, וחברה ששלחה לי תמונות של עבודות שלה פתחה לי את התיאבון. ניגשתי לחנות של מלאכת יד וחרוזים — ופתאום הרגשתי כמו ילדה שנכנסה לחנות ממתקים ענקית, ומיד נרשמתי לסדנה לתכשיטנות". מאז כמעט מדי ערב, שלום חוזרת הביתה מעבודתה בחברת הייטק, מתיישבת וחורזת תכשיטים עד לשעות הקטנות של הלילה. העיניים נעצמות, הגב כואב, אבל "כשמתחילים תכשיט, זה הופך לאובססיה".
"אני גאה בזה שמצאתי משהו שעושה לי טוב. יש לי המון תחומי עניין, אבל הרבה שנים מצאתי תירוצים למה אני לא עושה איתם כלום. פעם זה היה כי אין לי כסף, אחר כך כי אין לי זמן. אבל לקחת את הילדים להמון חוגים - תמיד מצאתי זמן. זה ביטול עצמי מסוים, מחסום מנטלי שאומר שהתחביב שלי לא ממש חשוב".
האם יצירת התכשיטים הנוצצים מהווה פיצוי לעבודה בתחום טכני, אפור?
"אני לא בטוחה. גם בעבודה שלי יש הרבה יצירתיות, היכולת לתכנן מערכת יש מאין. לא סתם הגעתי לניהול מערכות, זו עבודה שבה ממציאים ויוצרים דברים, קצת כמו בתחביב שלי. תמיד עבדתי על ניתוח מערכות חדשניות, תמיד בשיא הטכנולוגיה, אז היה לי גיוון וסיפוק, אבל בעבודה את אף פעם לא עושה רק מה שאת רוצה, וכמו כל דבר שעושים יום־יום יש בזה שגרה שוחקת. אני מניחה שגם אם הייתי חייבת בכל שבוע לגמור תכשיט לא הייתי נהנית מזה. אבל אם הייתי זוכה בלוטו הייתי עוסקת רק תכשיטנות בשביל הכיף".
