אישה נעלה

לסבתא של מרלוס טן בהמר יש נעלי בית עם עקבים גבוהים. זה לא צורך אופנתי, זה הכרח. אחרי שנים שבהן הידסה על נעלי עקב, גיד אכילס שלה התקצר כל כך עד שהיא לא מסוגלת לנעול נעליים שטוחות. העקבים פשוט נהפכו לחלק בלתי נפרד מהגוף שלה.

גם בהמר הצעירה (30), אחת ממעצבות הנעליים המעניינות בעולם, ממשיכה את המסורת. לראיון היא מתייצבת בבגדים שחורים לגמרי ונעלי עקב לבנות בסגנון מיושן, ומדדה אחריי באומץ ובהתמדה על החצץ של גן מאיר בתל אביב בעודנו הולכים להתבונן בצבי המים שבמזרקה. הצבים לא מופיעים, אבל פניה לא מסגירים שום אכזבה. רק סבל קל.

בהמר בנעליים נטולות עקב, בהשראת נעמי קמפבל והנפילה שלה מהעקבים

הנעליים שמעצבת בהמר ההולנדית, המבקרת כעת בישראל כאורחת המרכז לאמנות חזותית בירושלים ותרצה היום במוזיאון העיצוב בחולון, נראות כמו תוצאה של ניסויים מסוכנים למדי. הקווים חדים, מוגזמים, לא מזכירים בשום אופן את כף הרגל שאמורה להשתחל לתוכם. אבל כשהרגל - וזו לרוב רגלה של בהמר עצמה - נכנסת פנימה, קשה שלא להתרשם מהיופי והתעוזה. זה מתחיל בנעליים העשויות מלוחות של סיבי פחם שחור, שהעקב שלהן נמצא בצד, כך שהוא מכריח את הנועלת לנסות לייצב את עצמה דווקא על הקשת החיצונית של כף הרגל; עובר בנעליים תפוחות הנראות כמו נעלי ברבי מנופחות אבל עם עקב פלדה דקיק; ובהחלט לא נגמר בנעלי אוריגמי, העשויות מבד מקופל וסוליית עץ.

באחד הניסויים המעניינים שלה המציאה בהמר, בוגרת הרויאל קולג' אוף ארט בלונדון, מכונה לייצור נעליים: תבנית שלתוכה מוזגים מעט פוליאוריתן לוהט, ואז היא מתחילה להסתובב במהירות. בזכות הכוח הצנטריפוגלי, החומר מתקשה על שולי התבנית ומותיר במרכז חלל להכניס לתוכו את כף הרגל. כאשר מחלצים את הנעליים מן התבנית הן דבוקות זו לזו, ויש להפריד אותן בסכין - בדיוק כמו שמפרידים בין תאומים סיאמיים.

"כשאני מעצבת נעליים, אני לא חושבת על האדם שינעל אותן", אומרת בהמר. "לא מעניין אותי שום דבר מלבד כף הרגל. אני מנסה להמציא מחדש את המבנה של הנעל, לבדוק על אילו מתקנים אנשים יכולים ללכת, להתייחס לזה כאל יצירת אמנות שימושית".

אז למה דווקא עקבים?

"נעל היא אולי פריט הלבוש הכי מתוחכם שיש לנו. היא צריכה לעשות כל כך הרבה דברים - לשאת את משקל גופנו, להיות גמישה, לנשום, לעמוד בלחות, ועם עקב היא נהפכת לאתגר הנדסי של ממש: זה כמו לבנות גשר או בניין. בנעל שטוחה הכל די פשוט. עקב מאפשר להגיע למחוזות אחרים, קיצוניים מאוד, פנטסטיים".

"יש סוגים שונים של נוחות"

אבל זה ממש מתקן עינויים.

"יש סוגים שונים של נוחות. נכון, יש נעליים שמתאימות להליכה מאומצת בהרים, אבל ללכת בעיר זאת חוויה שונה. השאלה היא איך אתה מרגיש עם מה שאתה נועל. אני מרגישה לא נוח לנעול משהו נוח".

אז שוב, למה לנעול את זה?

"כי זה גורם לך לעמוד אחרת, ללכת אחרת, לתפוס את עצמך אחרת. אני, אגב, הולכת הרבה יותר מהר עם עקבים. זה עניין של יעילות: אתה לא צריך להתחיל לפרוס את כל כף הרגל על הרצפה, חלק אחר חלק. אתה פשוט מניח אותה, גומע את העולם בצעדים גדולים".

לדברי בהמר, התענוג שבעקבים לא חייב להיות נחלת הנשים בלבד. היא מזכירה שגברים על עקבים גבוהים מתועדים לאורך ההיסטוריה, ממצרים העתיקה, דרך יוון, צרפת וצפון אמריקה. "חבל מאוד שגברים מפספסים היום את החוויה הזו", היא אומרת בעצב.

בהמר היא מהסמנים הקיצוניים של תופעת מעצבי הנעליים הצעירים שפורחת בעשור האחרון, גם בישראל. כחלק מגל החזרה לעבודת כפיים ולמגע אישי, היוצרים הצעירים הללו לא מתחקים אחר טרנדים, אלא מוכרים נעליים בשפה עיצובית אישית וייחודית שמתפתחת עם השנים. "בהמר מעצבת נעליים תיאטרליות ולגמרי לא פרקטיות", אומר המעצב ליאור ליבנה מהמותג ליבלינג, מיצרני הנעליים החדשים בארץ. "היא מופיעה בהרבה ספרי עיצוב, אבל זה לא משהו שיכול להיות מסחרי. היא פועלת יותר באזור האמנותי, חוקרת חומרים וצורות".

"זה עובד על כולן - רזות, שמנות, מכוערות או יפות"

אבל היא לא לבד בתשוקה שלה לעקבים גבוהים.

"עקבים זה משהו שצריך לראות את ההשפעה שלו על הלקוחות בחנות: זה עובד על כולן - רזות, שמנות, מכוערות או יפות. ברגע שהרגל נכנסת לנעל עקב כל אחת מרגישה טוב יותר. זה מחמיא לרגל וליציבה. את עולה על זה ומרגישה רזה יותר בחמישה קילו. זה כמו קסם".

ואמנם, בהמר מציגה את הנעליים שלה בתערוכות ומוזיאונים ועד כה מכרה רק שני זוגות נעליים מהדגם המסחרי היחיד שלה - נעלי עור אלגנטיות הנראות כעץ מכופף - במחיר של 2,225 יורו לזוג. שאר העיצובים שלה פשוט מורכבים מדי לייצור. "ביקרתי אצל הרבה יצרני נעליים", היא מספרת, "הם אמרו לי שאין שום סיכוי לייצר אותן. כרגע אני מכינה הכל בעצמי, עם שוליה שהכשרתי. זה דבר ארצי מאוד, צריך ידיים חזקות. רוב הזמן אתה פשוט מושך יריעות עור ואוחז בהן, גוחן מעל השולחן. לוקח כמעט שבוע וחצי לייצר זוג אחד. בגיל 60 אולי תהיה לי גיבנת". לה עצמה, אגב, יש רק שמונה זוגות נעליים, ורק אחד מהם בעיצובה.

הדוגמה המפורסמת ביותר לאשה שלא הצליחה להתמודד עם עקבים גבוהים היא דווקא דוגמנית־העל נעמי קמפבל. ב־3991, בתצוגת אופנה של ויויאן ווסטווד בפריז, קמפבל פשוט נשרה לאחור כשניסתה להדס בזוג מגפיים סגולים - מה שנהפך לאחת התמונות האייקוניות של העשור. בהמר מרותקת לנפילה הזו עד היום, ובהשראתה עיצבה נעלי עקב ענקיות, הנראות כעשויות מקרמיקה - ונטולות עקב. השיפוע ישנו, אבל אין דבר שיתמוך במשקל הגוף מאחור. אלה נעליים שאפשר לנעול אותן, אבל לא ללכת איתן. "אני יכולה לצעוד איתן בערך עשרה מטרים, אבל לא יותר מזה. זה מחייב אותך ללכת על קצות האצבעות, כמו בלרינה. אמנם יש לי עבר כרקדנית קלאסית, אבל אחרי יום הצילומים שבו הייתי צריכה ללכת איתן היו לי התכווצויות שרירים שלא אפשרו לי ללכת כמה ימים".

אולי נעליים שלא נועדו להליכה זה לא רעיון כל כך מופרך. יש הרבה אנשים שמעבירים את רוב החיים שלהם בישיבה מול המחשב, למשל. יכול להיות שזה העתיד. אבל למה בעצם להגביל את הגוף בצורה כזו?

"הגבלה היא מילה חזקה מאוד. זה אולי מגביל אותך באופן פיזי, אבל משחרר אותך מבחינות אחרות. זה מאפשר לך להמריא עם הפנטזיה. במובן מסוים, האדם כבר לא נמצא כאן. זה הדמיון ששולט".