לא צריך את דנקנר בהילולת דנקנר

מהחניון באים הצמד רוני מילוא ואפרים קונדה. "מגיע לשניכם אות הנוסע המתמיד", אני אומר, "אתם מתייצבים לכל אירוע של הרב". קונדה מחייך: "על מה אתה מדבר, אני מגיע לכאן פעם בשבוע ואף פעמיים. הרב הוא אדם בעל כוחות אדירים. כל מי שמגיע היום לפה בא רק כי הוא אוהב באמת את הרב. אף אחד לא בא למינגלינג. אתה עוד תראה את זה". אני שואל את מילוא, אתאיסט מושבע, מה הוא עושה שם, והוא משיב: "אני נמשך אל הכריזמה של הרב. אתה יכול להרגיש שיש לו אנרגיות של מנהיגים כמו בן־גוריון ובגין. אתה לא צריך להיות דתי כדי להבחין בכוחות שיש לקבלה ולרב הזה. הנה, תראה את מדונה, היא בכלל יהודייה ומאמינה בקבלה".

הרב ישראל איפרגן וחיים גבריאל

אפרים קונדה. אהבת אמת, לא מינגלינג

רובי ריבלין מגיע. הוא חבר הכנסת היחיד באירוע, בלי לספור את נעמי בלומנטל, שהיא כבר לא. בלומנטל סיפרה שהיא בקטע של הרב כבר 15 שנה. ריבלין, מצדו, נעלם בתוך דקה לאירוע הבא, ורוני מילוא נזכר בתיעוב בימים שבהם דילג מהילולה להילולה עם בטן מלאה מופלטות.

הזמיר החרדי חיים ישראל, האייל גולן של המגזר, הכריז על בואו של הגאון, מורנו ורבנו, עטרת ראשנו הרב איפרגן, שיצא מהמרצדס השחורה ונכנס לרחבה מוקף שרשרת אנושית צוהלת בשמחה. הקהל המשולהב ביקש לגעת בקדוש, שהתיישב לצד מילוא וחיים גבריאלי, מנכ"ל אי.די.בי. רק בסוף הערב גבריאלי יבהיר לי שדנקנר בחו"ל ולכן לא יבוא. "אני לא פה במקומו", הוא יאמר, "אני בא מאמונה שלמה שלי".

הכרוז מכריז את שמותיהם של היושבים, ובהם ראש העירייה יחיאל זוהר, הרב גואטה ורבנים נוספים. "איפה נוחי דנקנר?", שואל אחד האברכים. "למה הוא לא בא? זה לא יכול להיות". אני פונה לקונדה ומרחיב את השאלה: "איפה כולם? אילן בן־דב, ג. יפית, עמוס שפירא ושאר חסידי הרב מהאלפיון?". וקונדה עונה: "אם לא באו הם כנראה בחו"ל, אחרת היו מתייצבים".

ההילולה מתחילה. הזמרים שרים במרוקאית, וגם בעברית יידישאית. צלחות של מתוקים מוגשות לשולחן המכובדים, ובראשם מגש מופלטות שמונח ממש מול הרב, שמגניב מבט מחשמל אל קונדה, וממצמץ. "הרב אותת לך", אני אומר. "כן כן", אומר קונדה בסיפוק, חיוך נבוך ורחב על

רמי מרדור

שפתיו, עיניו מצטמצמות לכדי חריצים, והוא נראה כאילו הגיע לאיזה סוג של עונג רוחני לא ברור. רוני מילוא מסמן לו מהבמה לעלות לשבת לצדו, אך קונדה מסרב.

רבנים עולים ומברכים, ובכל ברכה מזכירים את תרומתו הרבה של נוחי דנקנר, בחג ובכלל. רוחו של הקדוש דנקנר מרחפת. וכשרמי מרדור, מנכ"ל קרן אי.די.בי לתרומה לקהילה, מופיע, הכרוז מכריז על בואו, מעמדו ותפקידו, והוא עולה לשבת על הבמה. אבל בניגוד לגבריאלי, הוא עוזב לפני דברי הרב. "אתה בורח באמצע?", אני שואל. "לא, אני פשוט ממהר", הוא עונה. אני שואל אם גם הוא ממאמיני הרב, והוא משיב: "אני לא מחסידיו אלא מאלה שמכבדים אותו".

ואז עולה מנכ"ל משרד הפנים גבי מימון ומנשק את ידי הרב. כשהוא יורד מהבמה תופסים אותו כמה ממקורבי הרנטגן, ומעלים אותו שוב על הבמה לקול הכרוז. מימון תופס את ראשו בשתי ידיו, וטוחן מופלטה מהמגש של הבכירים. כשהוא מסיים הוא חומק משם ומפציר: "אל תצלם, אל תצלם, זה לא טוב לי שיראו אותי פה".

בסוף הערב, אחרי בילד־אפ אינסופי, נושא איפרגן את דבריו ומפרט בשקט, במונוטוניות מרדימה, כל מיני חישובי גימטריה. רוב הקהל צעיר ומתייגע. רק בסוף מברך הרב את כל עם ישראל, ובעיקר את נוחי דנקנר.