מוסף כלכליסט 18.3.10

רופאים ללא גבולות

הם מנתחים בכירים ועסוקים, שנאבקים מדי יום במוות, באסונות, בפציעות קשות. בסופי שבוע, כדי להירגע, הם פוגשים שוב במוות כדי להתגרות בו, קופצים מצוקים, מזנקים ממטוסים, עושים בנג'י או נוהגים במירוצים. למה כירורגים מתמכרים לספורט אקסטרים?

דיאנה בחור-ניר 11:1918.03.10

כשמנהלי הייטק וכסף בכירים נמשכים לתחביבים קיצוניים, זה נראה הגיוני. אחרי שהתבססו אישית, כלכלית ומקצועית, אפשר להבין למה מתכנתים, אנשי עסקים או מומחי פיננסים מנוסים מחפשים ריגוש חדש. משהו שיקפיץ את האדרנלין, יוסיף קצת מתח לחיים השגרתיים.

 

קשה יותר להבין כירורגים שנמשכים לספורט אקסטרים. העבודה היומיומית שלהם היא לא שגרתית, תובענית וארוכת שעות, מלאה מתחים ולחצים, ועיקרה התמודדות עם סכנות מוות ומאבק בלתי פוסק בגורל. למה להם לשחק "על החיים ועל המוות" גם במעט הזמן הפנוי שלהם?

 

ד"ר אלון לירן קופץ מגשר בקרואטיה ד"ר אלון לירן קופץ מגשר בקרואטיה

מספר התשובות לשאלה הזו הוא כנראה כמספר המנתחים הקופצים־מרחפים־צונחים. שישה מהם מספקים כאן את ההסברים שלהם. הם מספרים על הצורך בריגושים חדשים (שגורם לרבים מהם לעסוק ביותר מענף אקסטרים אחד); מסבירים שכדי להירגע ממקצוע קיצוני צריך תחביב קיצוני; מרמזים לכך שהתחביב משלים ומאזן את הדיאלוג שלהם עם המוות; ומצביעים על הדמיון בין המקצוע לתחביב - דמיון שמאפשר להם להפוך לאנשי מקצוע טובים יותר בזכות האקסטרים, ולספורטאי אקסטרים טובים יותר בזכות המקצוע. אותן תכונות, הסביר אחד העוסקים בתחום, מפרנסות את אהבת האקסטרים ואת אהבת הניתוח.

 

למאיר נדב, פסיכולוג קליני ומנהל השירות הפסיכולוגי במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, יש הסבר פשוט יותר. "לפני כעשר שנים גילו את גן ההרפתקנות", הוא מספר, "ולדעתי אנשים שהולכים להיות כירורגים הם מלכתחילה אנשים עם גן כזה. מקצועית הם לוקחים על עצמם עול כבד, הפתעות יומיומיות ועבודה לחוצה, ובמקביל מפתחים תחביבים מרגשים, שמעניקים להם אפשרות לבדוק את גבולות העצמי.

 

"כדי להרגיש שאתה קיים אתה צריך לבחון את הגבולות שלך מדי פעם, ואנשים עם נטיות הרפתקניות מותחים את הגבולות האלה רחוק יותר. חיפוש הריגוש הוא בדמם, והדברים השגרתיים לא מספקים אותם. הם לא רוצים למות, אף אחד לא יגיד שזאת חוויה של מוות. מבחינתם זה שיכרון חושים, החיים במיטבם".

 

ד"ר עומר מי־דן הוא איש האקסטרים המוכר ביותר בארץ. פחות ידועה העובדה שגם הוא כירורג, אורתופד מנתח בבית החולים מאיר בכפר סבא, המתמחה בפגיעות ספורט. "בשני התחומים יש עבודה תחת סטרס", מסביר מי־דן את הקשר בין המקצוע לתחביב. "אלו ענפים שבהם צריך לקבל החלטות חדות באלפית שנייה. הרבה יכולות שפיתחתי באקסטרים מסייעות לי בחדר הניתוח - ההתמודדות עם לחץ, עם דברים לא צפויים. בשני התחומים יש גם משמעות לניסיון". והאומנם אותם גורמים מושכים אנשים לכירורגיה ולאקסטרים? "אני נהנה להתמודד עם דברים מאתגרים, נהנה מהלחץ ומהפחד, אבל בחרתי בעיסוקים האלה כי אני אוהב את השילוב של יציאה לטבע עם אתגרים פיזיים ומנטליים, בתוך נופים מדהימים".

 

ד"ר אלון לירן: "זה ללכת על הקצה, וזה מרגיע אותי"

 

ד"ר אלון לירן (37) מסתובב במחלקה לכירורגיה פלסטית בתל השומר במדי ניתוח ירוקים - ושרשרת מוצ'ילרים. הוא קנה אותה באליפות העולם בצניחה חופשית בפורטוגל לפני עשר שנים, ומאז לא מוריד אותה. "היא שומרת עליי", הוא מסביר. והוא זקוק לקמע, עם רזומה של 5,500 צניחות חופשיות ו־10 קפיצות מגשר ענק בקרואטיה, מצוק באיטליה ומאתרים נוספים (בענף המכונה "בייס ג'מפינג"). בחמש השנים האחרונות לירן כבר בתקופה סולידית, ומסתפק בלהדריך צניחה חופשית פעם בשבוע. "אני לא עושה בייס מאז שיש לי ילדים (בני 2.5 ו־5), אבל עוד אחזור לזה".

 

ד"ר אלון לירן בבית החולים. "כל הזמן להסתכל לסכנה בעיניים" ד"ר אלון לירן בבית החולים. "כל הזמן להסתכל לסכנה בעיניים" צילום: אילן ספירא

 

כילד נהג לפרוש כריות על הדשא בחצר הבית בעומר, וקפץ מהגג. בהמשך עבר לאופניים, סקטבורד, אופנועים וצלילות ובצבא התחיל בצניחות חופשיות. "כל הזמן יש רצון למצוא את הדבר הבא, ריגוש חדש. כשאסיים את ההתמחות יש כמה פינות שאני צריך לסגור, אבל לא בטוח שאשתי תסכים. גלישה מעניינת אותי, גם טיסות אווירובטיות, בין מכשולים, אבל עד שאוציא רישיון טיס סביר להניח שכבר לא אהיה כשיר לטוס".

 

לממד האקסטרימי הרגיל של צניחות נוסף אצל לירן גם המתח הקשור באחריות על חיים של אחרים, כמדריך צניחה חופשית. "אם חניך נופל לך ב־200 קמ"ש ומתחיל להסתחרר, צריך לרדוף אחריו ולפתוח לו מצנח. זה בהחלט אקסטרים, אבל אני נרגע מזה. כשאני גומר יום עבודה בצניחה חופשית אני מרגיש שעשיתי פאן, לא לחץ או סטרס".

 

איפה אתה נלחץ יותר, באוויר או בניתוח?

"ההבדל העיקרי הוא שבצניחה אין לך הרבה זמן. יש לך כמה שניות בודדות לתפוס חניך ולפתוח לו את המצנח. יש מכשיר אוטומטי שייפתח בחירום, אבל לא טוב להגיע למצב הזה. בניתוח חולה מדמם זה סטרס לא קטן, לפעמים אפשר לאבד חולה בזמן קצר, אבל כשאתה נופל והקרקע מתקרבת אליך ב־200 קמ"ש - לחץ הזמן הרבה יותר מוחשי. בדימום אגרסיבי, שלנו כמנתחים הוא הרה אסון, אתה צריך למצוא את הכלי המדמם, להפעיל לחץ ולעצור את הדימום. באוויר אין לך איך למשוך זמן, יש דדליין שהוא קצת מעל הקרקע".

 

ד"ר לירן (מימין) באליפות העולם בצניחה חופשית לרביעיות ד"ר לירן (מימין) באליפות העולם בצניחה חופשית לרביעיות

 

איך קרה שמה שעושה לך טוב זה פעילויות שמנוגדות ליצר ההישרדות האנושי?

"זה קשור לעוצמת הסיכון ולמידת הסיכון, להליכה על הקצה. זה כאילו להוכיח לעצמך כל הזמן שאתה יכול להתגבר, והסיפוק הוא מדהים. נכון, זה כל הזמן להסתכל לסכנה בעיניים, וזה נגד יצר ההישרדות. מצד שני אולי צריך להסתכל על זה הפוך - אתה מייצר מיומנויות שיעזרו לך לשרוד במצבים קשים".

  

ד"ר ירון מינץ ד"ר ירון מינץ צילום: אילן ספירא
ד"ר ירון מינץ: "אם כבר למות אז בכיף"

 

גם בימי העבודה הקשים ביותר, ד"ר ירון מינץ (50) יודע שבסוף מחכה לו פינוק מיוחד. "בכל פעם שאני חוזר הביתה, לרמת השרון, אני מחכה לשני סיבובים שאני יכול לקחת עם האופנוע בשכיבה. זה מעורר אותי כשאני עייף. על אופנועי ספורט צריך להיות חתול אמיתי - מהיר, גמיש, דרוך, מוכן לכל דבר, ולדעת ליפול נכון. אתה מרגיש את ההחלקה מגיעה, וכשאתה בשיא האטרף אתה מרגיש שנגעת במגבלות שלך. זו לא הרפתקנות, זה לא לפחד לחיות. זה תחביב אגואיסטי, אני נוסע לבד ואני נהנה מהשקט, זה רק אני וזה".

 

מינץ מנתח בבתי החולים השרון ואסותא, מתמחה בניתוחים לפרוסקופיים (ניתוחי בטן זעיר פולשניים) ומנהל המרכז לסימולציות רפואיות בבית החולים תל השומר. בימי חול הוא ביישן, מסודר, אפילו אובססיבי, "מקפל כביסה כמו מגהץ אוטומטי". ואז מגיעה השבת. מינץ עוטה כפפות, לובש חליפת עור, נועל מגפי רכיבה ויוצא עם האופנוע שלו, הונדה 1,000 סמ"ק, לרכיבה ספורטיבית. "הוא הופך לפאוור ריינג'ר", אומרים ילדיו, בני 14 ו־19.

 

"זו רכיבה מאתגרת ומסוכנת", מספר מינץ. "אנחנו רוכבים בהרי ירושלים, בנופים מדהימים, וזה המקום לתת דרור לאדרנלין. אני פורק שם את כל השבוע הקשה שעבר עליי, שולט בכלי אימתני, אופנוע ספורט מהכבדים שבחבורה. יש לי תוכניות להגיע גם למסלולי מירוצים בחו"ל ולעשות השתלמויות בישראל". מינץ רוכב גם על אופני כביש, ואת הפציעה הקשה שלו רשם דווקא שם: "הייתי קרוב למוות, עברתי ניתוחים. זה רק חיזק אותי. יש אנשים שלא יעלו שוב על כלי שכמעט הרג אותם, ואני כבר עם גבס התאמנתי על הטריינר. מעולם לא היתה שאלה אם ארכב או לא".

 

מה פשר האהבה הזו?

"אני בעניין של מצבי קיצון, והרי גם כירורגיה היא כזאת. אני מתחיל את היום בשש־שבע בבוקר ומסיים בעשר בערב, הרבה לא נשאר לי. התחביב הזה נותן את האקסטרה טעם בחיים שאני מחפש כל הזמן".

 

ד"ר מינץ, על האופנוע. "אני בעניין של מצבי קיצון" ד"ר מינץ, על האופנוע. "אני בעניין של מצבי קיצון" צילום: אילן ספירא

 

אין לך פחד מוות?

"לא חושב על זה, אולי כי זה קרוב לי נורא ביומיום. ככירורג אתה אולי מזועזע, אבל מבין שהמוות הוא חלק מהחיים. אני רואה אנשים שמתים בכל כך הרבה סבל, ואומר לעצמי שאם כבר למות אז בכיף, ולא ממחלה נוראית עם גרורות. אני רוצה לעשות את מה שאני אוהב, ואם זה יהרוג אותי — אז יהרוג. אחרת החיים שלי יעברו בשעמום. מה, אני אהיה רופא וזהו?".

 

ד"ר אניה פייגין: "מירוצים זה כמו כירורגיה, מקסימום ריכוז במינימום זמן"

 

אלה ימים לא קלים לד"ר אניה פייגין (43), כירורגית בכירה בבית החולים שיבא ומנתחת בהרצליה מדיקל סנטר, שמבצעת בעיקר ניתוחים להסרת גידולי שד ולקיצור קיבה. "הרכב שלי מפורק במוסך, הרסתי לו את המנוע", היא מסבירה. הרכב שלה הוא מיצובישי איבולושין, "איבו 8", מכונית ספורט עם 260 כוחות סוס, יותר מפי שניים מהמזדה 3 הממוצעת. לפייגין זה לא הספיק; היא דרשה מהמנוע שלה יותר. הרבה יותר. בתחילה שדרגה אותו ל־320 כוחות סוס, וניסיון שדרוג נוסף, ל־350, שלח אותו למוסך. "אבל כשהוא יוצא משם הוא יהיה משהו בסט!", היא מכריזה.

 

פייגין נזהרת ומגדירה את עצמה "חובבת ספורט מוטורי ונהיגה מתקדמת לסוגיה". בתכלס, היא נהגת מירוצים. "צריך להספיק דברים לפני שמגלים את הסרטן", היא אומרת בהומור שמאפיין כירורגים בכלל וכירורגים שעוסקים באקסטרים בפרט. "עשיתי גם קורס צניחה, ואז בעלי אמר לי: 'אם תשברי יד תלך לך הקריירה, לא תוכלי לנתח'. אמרתי לו שאם אני אשים את עצמי בשקית ניילון ולא אעשה כלום יאשפזו אותי במחלקה פסיכאטרית, וגם אז לא אוכל לנתח. אני צריכה את זה, אני חיה על הקצה כל החיים".

 

ובכל זאת, יש לה גבולות. "בנג'י אני לא אעשה - אם קושרים אותי ברגליים וזורקים אותי קשורה לחבל, משאירים אותי בלי שום שליטה. אני מחפשת אתגרים שבהם יש לי שליטה מסוימת. יש לי פחד, אבל אני לא חושבת על זה ביומיום. חוץ מזה אני מאמינה בגורל. הכל קארמה, מה שצריך לקרות יקרה".

 

הספורט המוטורי, היא אומרת, דומה מאוד לכירורגיה. "שניהם דורשים מיצוי של כל היכולת שלך עם תוצאות מיידיות לפעולות שלך. הרי בשביל להיות נהג אתה צריך למצות מקסימום ריכוז וביצועים במינימום זמן, לדעת לשלוט באוטו, להיכנס למצב של חוסר שליטה ואז להחזיר אותה. זו מיומנות שהיא מאוד טכנית, כמו כירורגיה, אבל גם קשורה לרגש. רובוט לא יכול להיות נהג מירוצים, כמו שהוא לא יכול לנתח. וכמו במירוצים, גם כדי להיות כירורג צריך להיות מסוגל להתמודד עם סיטואציות שהן אקסטרים של סטרס. לכל טעות יש השפעה מיידית, וזה המון משחקי שליטה".

 

כשהאיבו 8 שלה תקין, פייגין מתאמנת עליו כמעט מדי שבת באזור נס הרים, עם מדריך צמוד. אחת לכמה חודשים היא יוצאת לחו"ל, לקורסי ראלי ואימונים במסלולים. "לנסוע ב־120 קמ"ש באיילון כל קוף יכול, אבל יש מסלול שכדי לעשות אותו ב־120 קמ"ש אתה צריך להיות נהג בן זונה. אם תיקח סיבוב מהר מדי תעוף מהכביש. נהגתי בצרפת עם מדריך שלחץ עליי, נסעתי מהר יותר משיכולתי לשלוט באוטו - ועפתי עם הפורש מהכביש. יצאתי עם קצת מכות יבשות".

 

יש לה שלושה ילדים, בני 7 עד 12 ו"לפעמים הם לא רואים אותי כמה ימים", אבל בלית ברירה חלק מהזמן הפנוי המועט שלה מוקדש כרגע לקורס נהיגה מונעת. "היום אני מקפידה יותר על מהירות, זה בעיקר תשלום על חטאי העבר", היא מסבירה כמו מתנצלת. 

 

ד"ר אבי לוי: "קור הרוח של האקסטרים הכרחי גם בחדר הניתוח"

 

אנדרלין ג'נקי. אין דרך אחרת להגדיר את ד"ר אבי לוי (37), מתמחה בכירורגיה פלסטית בבית החולים סורוקה. דפדוף באלבומי הילדות שלו מעלה שמאז קורס הסנפלינג שעשה בגיל 15, התחביבים שלו רק התרחבו והקצינו. הסף, הוא אומר, כל הזמן עולה. "הדברים הכי מפחידים והזויים שעשיתי כבר לא מדגדגים לי", מסביר לוי, שעוסק כיום גם בצלילות ובנג'י. "אני מקנא בחברים שאני לוקח לסנפלינג ועוברים את זה בפעם הראשונה".

  

ד"ר אבי לוי בבית החולים. "הסף כל הזמן עולה" ד"ר אבי לוי בבית החולים. "הסף כל הזמן עולה" צילום: חיים הורנשטיין

 

הוא עדיין זוכר, למשל, את הפעם הראשונה שלו במצנח רחיפה. לוי, שזוכר את עצמו כילד פחדן, היה אז חייל משוחרר חסר מעצורים, ועשה בפרו קורס מחולטר עם מדריך מקומי שלא ידע אנגלית, בלי רכב, בלי חילוץ, בלי אמצעי קשר ובלי מצנח רזרבי. "היה מאוד מפחיד לקפוץ מהר בגובה קילומטר, אבל זאת תחושה משכרת. כשירדתי מהקפיצה הראשונה הרגשתי כמו מישהו שאיבד את בתוליו. בפעם השנייה זה כבר היה פחות מרגש".

 

ד"ר לוי בבנג'י בדרום אפריקה ד"ר לוי בבנג'י בדרום אפריקה

מה הכוח של האקסטרים מבחינתך?

"יש בזה התנתקות, תרפיה. הדופק אמנם מהיר, ואפשר לומר שיש כאן גם רצון אובדני, התגרות בגורל, אבל אני עושה את זה בעיקר בשביל ההנאה, לא מעבר לכך. אם חושבים על הסכנה, הרי יש לך סיכוי של 1 ל־1,000 להיהרג על הכביש, ואתה עדיין נכנס כל יום לכלי משחית הזה".

 

המכנה המשותף המרכזי בין התחביב למקצוע, מבחינתו, הוא קור הרוח. "אתה לא יכול אחרת. אם הייתי לוקח לתוכי את כל המראות, הסבל והכאב שבעבודה לא הייתי יכול לתפקד. ראיתי רופאים עם הרבה ניסיון מאבדים את עצמם במצבי לחץ, צועקים ומלחיצים עוד יותר. אתה חייב יכולת להתנתק. אתה עושה משהו שהוא אקסטרים - עם סיכון לחיים של מישהו אחר או שלך - אבל זה חולף לידך. אני חושב שרופאים טובים נמדדים בקור הרוח הזה".

 

 

ד"ר גדי לוטן: "תחושת השחרור שבאקסטרים היא בדיוק ההפך מבית החולים"

 

בכניסה למשרדו עמוס הניירת, מכתבי התודה והמזכרות של ד"ר גדי לוטן (58), מנהל מחלקת כירורגית ילדים באסף הרופא וכירורג כללי בבית החולים ובאסותא, בולטת תמונה של צנחן מרחף מעל מכתש ענק בטורקיה, עם הכיתוב: "המוח הוא כמו מצנח, הוא עובד טוב רק כשהוא פתוח". על צג המחשב מתחלפות תמונות נוספות של לוטן מרחיפות בתבור, במבוא חמה, ליד בית ג'אן ומעל חוף הבונים, במראות שרחוקים מאוד מהאווירה במשרד הסגור ובמסדרונות שבהם מסתובבים ילדים קטנים בבגדי אשפוז. "רחיפה היא ואליום", מסביר לוטן את הצורך שלו במרחק הזה. "יש בה סטרס, אבל אחר. אתה קופץ ממצוק ולא יודע לאן תגיע, אבל זה אחרת מהעבודה שלנו. מה שהכי נורא במצבי חולי הוא שהרבה פעמים אנחנו רואים משפחות שביום אחד נפל עליהן הגג ואי אפשר להתכונן לזה — אם זה גידולים סרטניים בילדים, או ילדים שנפגעו בתאונות. לכן תחושת השחרור והחופש שבאקסטרים היא הפוכה בדיוק ממה שקורה בבית החולים".

ד"ר גדי לוטן בבית החולים. המוח הוא כמו מצנח ד"ר גדי לוטן בבית החולים. המוח הוא כמו מצנח צילום: אילן ספירא

 

לוטן נכנס לעולם מצנחי הרחיפה לפני 12 שנה, כשבילה באתר נופש באנטליה שנמצא על צוק, מעל הים. "ברגע שעליתי לאוויר, אז באנטליה, היה ברור לי שאמשיך", הוא מספר. הוא התעמק בתחום אחרי תאונה בתחום אקסטרים אחר: "עברתי תאונת אופנוע שטח קשה, פוצצתי כליה, היו לי שברים בצלעות. אשתי מכרה את האופנוע והפתיעה אותי עם מתנה - קורס בסיסי במצנחי רחיפה. מאז זה כבר לא בשליטתה".

 

זה תחביב תובעני, שמצטרף לקריירה תובענית. "הזמן שמוקדש לחולים, לעבודה ולהכשרה מקצועית הוא עצום, והספייס שנשאר לנו להגיד 'בלענו את העולם' קטן מאוד. אין לי ספק שארבעת הילדים שלי (בני 16 עד 30) פגועים בגלל הקריירה. אני לא מוצא מספיק זמן להכל, אבל כל החיים שלנו הם התפשרות. אני לא רוצה לחיות עד 140, אבל אני רוצה ליהנות מהחיים".

 

הרחיפה היא מבחינתו הפסקה מהכל: "אסור להמריא כשאתה לבד בעמדה, אבל בשמים אתה לבד. אתה מחקה את הפעולה של הציפורים, בלי מנוע, רק אתה ואלוהים. ולמעלה זה שקט, שקט, שקט. בפעמים הראשונות משקשקים, עד ההתנתקות. אחר כך אין חוויה כזאת, אי אפשר להסביר מה זה לעוף עם סמרטוט מעל הראש".

 

ד"ר לוטן מרחף מעל הכנרת ד"ר לוטן מרחף מעל הכנרת צילומים: אביהו שפירא, shutterstock

 

לוטן מסביר שוב ושוב שמדובר בספורט בטוח, אם מודעים למגבלותיו. אבל גם לו יש סיפור פציעה, כשב־2004 נפל מגובה 8 מטרים. "התפשרתי ושילמתי את המחיר. טסתי עם מצנח שלא שלי, קרתה לי תקלה, נפלתי, שברתי רגל, נותחתי שם, יש לי צלקות ופלטינות. חזרתי לארץ, עברתי שיקום - ואחרי ארבעה חודשים חזרתי לאוויר. עכשיו אני יודע שהציוד חייב להיות שלך, שאתה מכיר אותו. תאונות לא מתרחשות אלא נגרמות, גם על הכביש וגם במצנחי רחיפה, ואם אתה שומר על הכללים ובודקים את התנאים זה לא קורה".   

 

ד"ר תמר קרני: "זה לא לנצח את המוות, זה להרגיש את הבריאות"

 

לפני כשנתיים נסעה ד"ר תמר קרני (53) לכנס מקצועי בקליפורניה. הכנסים האלה הם תמיד אירועים דחוסים, אבל קרני לא ויתרה על הטיול הצמוד, ועלתה וירדה את הגרנד קניון ברגל. קרני, שהקימה את המרכז לבריאות האשה באסף הרופא ומנהלת אותו וגם עובדת במרפאות ליידי אסיא מקבוצת אסיא מדיקל, כבר הספיקה לטפס על קרחונים באלסקה, קנדה וניו זילנד. בארץ היא משתתפת בטיולי ג'יפים, צדה שיטפונות בנגב ומדי שבת גם צועדת ורצה כ־12 קילומטרים.

 

ד"ר תמר קרני. "מתאווררת מהטיולים" ד"ר תמר קרני. "מתאווררת מהטיולים" צילום: אילן ספירא

 

"רוב בני האדם לא חיים את העולם של החולי והמוות, אלא נתקלים בו במקרה", היא אומרת. "אני עובדת בעולם הזה. אני מבשרת לנשים על סרטן כמה פעמים ביום, מנתחת פעמיים־שלוש ביום. צריך להתאוורר מזה. יש לי חברים שמתאווררים מלקרוא ספר, אני מתאווררת מהטיולים. אני צריכה משהו בטבע ולהוכיח לעצמי שאני מסוגלת לעשות את זה. חופש בטבע וחוויות שמחייבות כושר גופני זה לא לנצח את המוות, זה להרגיש את היכולת הגופנית. טיולים קשים נותנים לי את התחושה הזו, של בריאות וחוסן, גם אם זו אשליה. המוות הרי ממתין לכולנו, ולמזלנו אנחנו לא יודעים מתי ואיפה הוא יבוא".  

 

לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x