יומנה של מפוטרת: גבולות הסליחה
בעיצומם של ימים נוראים פגשתי את האחראי לפיטורי. מבחינתי הנד ראש היה מספיק אבל הוא צהל לקראתי כחבר ותיק שלא התראה איתי יובלות
זה קרה. בעיצומם של ימים נוראים פגשתי את האחראי לפיטורי. יש ימים נוראים שבהם כלולים כולנו – אלה שמחוץ לסטטיסטיקה ואלה שבתוכה. לנו, "העסוקים", הימים הנוראים מותחים את גבולותיהם לפני ואחרי אותם ימי עשרת החלים על כולם. אבל אותו פגשתי במסגרת הימים הכוללים את כולנו, הימים בהם מכפילה עצמה תחושת הנורא והאיום עבור אוכלוסיית ה"עסוקים".
יצאתי מהמים אפופה עדיין בתחושת האושר המדודה שהשחייה מעניקה לי כשקלטתי אותו עומד לא רחוק ממני. מבחינתי הנד ראש היה מספיק אבל הוא צהל לקראתי כחבר ותיק שלא התראה איתי יובלות.
"נילי גרוס, מה שלומך", חייך מקצה לקצה ואני הסתובבתי ואמרתי "בסדר". ומאותו רגע ניהלנו שתי שיחות במקביל – זו שעל פני השטח וזו שבסאבטקסט. בואו נעשה rewind לרגע ונחזור לתחילת השיחה:
הוא: "נילי גרוס, מה שלומך?" אני: "בסדר" (סאבטקסט – "לא בסדר").
הוא" "יש לך עבודה?" אני: "לא" (סאבטקסט - "...וסביר שלא תהיה בזמן הקרוב, מה שאומר שעם סיום תקופת דמי האבטלה ארד מתחת לקו העוני").
הוא: "מה שלום הילדים?" אני: "בסדר" (סאבטקסט – "ביקשתי את סליחתם על שלא יכולתי לקנות להם מתנה לראש השנה").
הוא: "קראתי את הטור שלך ושמחתי לראות שהוא כתוב היטב" אני: "יופי" (סאבטקסט – "למה זה שימח אותך בכלל ולמה בכלל חשבת שהוא עשוי לא להיות כתוב היטב??") .
הוא: "אז להתראות" אני: "ביי" (סאבטקסט – "להתראות???")
הסתובבתי ויצאתי אל חיי, תוהה מה גרם לו לשוחח איתי בכזאת קלילות כאילו לא הוא זה שדחף אותי למקום שבו אף אחד לא רוצה להיות. אולי היה בעיניו זיק של צער בהשראת אווירת הימים הנוראים? אולי גם לו היה סאבטקסט בשיחה שלא קלטתי? אין זה משנה, מה שלא נאמר – לא נאמר ומה שצריך להיאמר הרי כדאי שיאמר בלי "אולי" ו"כאילו" ו"ייתכן".
והמשכתי לתהות - ואם היה מבקש סליחה ברוח התקופה, כמה צעדים מיום כיפור עצמו? האם הייתי יכולה לסלוח? האם הייתי אמורה לסלוח? האם אנחנו באמת יכולים לסלוח למי שפגע בנו כל כך בלי להניד עפעף, בלי לחשוב פעמיים על ההשלכות של מעשהו? ואם יבקשו עכשיו כל אותם מעסיקים שהודיעו לאנשים שמאחוריהם עומדת משפחה שלמה וגם לכאלה שלא, שהם זורקים אותם לגורלם המר – האם יוכלו כל אותם 8.5% להגיד "סלחנו"? האם אתם הייתם יכולים לסלוח?
יום כיפור מכפר על עבירות שבין אדם למקום אבל לא בהכרח בין אדם לחברו. זה מקור המנהג לבקש מחילה מאנשים בהם פגענו בשנה החולפת. האם יקבלו את המחילה? זו שאלה אחרת...
גם בקשת הסליחה וגם קבלתה הן קשות. החרטה צריכה להגיע מההבנה שגרמנו עוול למישהו אחר ועם הנכונות להכיר בצדדים פחות נעימים שלנו. הסליחה לעומת זאת היא ויתור על עוינות, רצון לנקמה, שנאה, כעס, על האפשרות להיחשב "פראייר", אבל הוא לא תמיד מותנה בבקשת מחילה. זהו תהליך שיכול להתרחש בין אדם לבין עצמו כדי לשחרר אותו ממקום של אנרגיות שליליות וקמילה למקום של צמיחה והליכה קדימה.
בקשת מחילה הנובעת ממקום אמיתי יכולה לעזור לשני להגיע למקום של סליחה, לשחרר אותו ולהחזיר לו את הערך העצמי שלו. סליחה אינה בהכרח פיוס. גם כשסולחים אין הכוונה שצריך לחזור למערכת יחסים ידידותית. לכן, סליחה ופיוס לחוד.
קל לסלוח על מעשים שיש לתקן, אבל איך סולחים על מעשים שאין אפשרות לתקן בהם את המעוות? ואולי בעצם עלינו לסלוח לעצמנו? על כך שמצאנו עצמנו במצב ללא מוצא, על כך שאולי אכזבנו אחרים התלויים בנו, על כך שאנו כל כך חסרי אונים מול מעשיו של אחר השולט בגורלנו?
לא "סלחתי" אני רוצה לומר לו. אני רוצה להיות במקום שבו אוכל לומר לו "תודה". תודה על ששינית את חיי ואפשרת לי לשפר אותם ולהגיע למקום טוב יותר. אבל בינתיים – כדי להגיע לשם אני צריכה לתעל את הרגשות שלי למקום חיובי וזה אומר לשים אותו מאחור כמו ענן אפור שחלף, כמו משב קר של רוח, כמו חלום רע שנשכח.
אני לא מצפה לבקשת הסליחה, לא לריצוי, לפיוס, לפיצוי או לדיבור, אבל בפעם הבאה שניפגש אולי תשאיר את החביבות המעושה שלך בצד ותן לי להחליט אם לראות אותך או לראות דרכך.
לקריאת הפרקים הקודמים של נילי גרוס לחצו כאן
