יומנה של מפוטרת - מספרים, סטטיסטיקה ומה שביניהם
בפרק הקודם חיפשה נילי גרוס אחר רעיון שיוליד סטארט-אפ. בפרק יא' היא מבדילה בין נתוני האבטלה לבין נפגעי האבטלה
13:05
12.09.09
סטטיסטיקה אף פעם לא היתה הצד החזק שלי. אבל אם ארצה או לא – אני, כמו כולם, חלק מסטטיסטיקה – ארצית או גלובלית, רק חלקיק של אחוז הטובע בתוך צונאמי של מספרים ומושגים מתוחכמים השועט אלי מתוך ערוצי התקשורת.
שיעורי אבטלה, מגמות של צמיחה, מדד משולב, ריבית בנק ישראל, תמ"ג לנפש, שכר ריאלי, שכר נומינלי – כל אלה הם מושגים שאמורים לדבר אלי, להשפיע על חיי, לגרום למדד האופטימיות או הפסימיות שלי לעלות או לרדת. אבל דיבורים לחוד ומציאות לחוד. בל נשלה עצמנו להאמין לברבור המרדים של קברניטי המשק.
לקריאת הפרקים הקודמים בסדרה:
פרק ב' - הפרידה הכואבת ממקום העבודה
פרק ג' - להסתכל למציאות בעיניים
פרק ד' - מחשבות פילוסופיות על המצב
פרק ה' - מה כדאי להיות - שכירה או בוסית של עצמי?
פרק ו' - תופעות הלוואי של פיטורים
פרק ז' - המסלול המוכר והמתיש של חיפוש עבודה
פרק ח' - נסיונות שליטה בחוסר שליטה
פרק ט' - אם אינך יכול לנצחם - הצטרף אליהם
פרק י' - מחשבות על עולם הסטארט-אפ
הצהרת איש משק בכיר שטוען ש"הרע מכל מאחורינו" החסירה פעימה מליבי עד שקראתי את מחציתה השנייה של הצהרתו ששיעור האבטלה צפוי להישאר גם ב-2010 ברמה של 8.5% (זאת כאשר באותה שנה ממש יצמח המשק ב- 3% לעומת 0.3% השנה). מסתבר שלמרות שהמשק "במגמות של צמיחה", משק הבית הפרטי שלי נמצא במגמת קמילה וכאשר אצלי הפסימיות דווקא בצמיחה חיובית, "צירוף כל האינדיקטורים יוצר עליה באופטימיות" אצל מנהיגי הכלכלה. "אין ספק שאנחנו בתנופה" - חבל רק שהתנופה היחידה שאני עדיין מקבלת היא ישר לכיוון לשכת האבטלה המקומית.
ים המספרים מעלה עובדות מעניינות. כתושבת המרכז אני "רק" חלק מ-6.7% אבטלה, בעוד אנשי הדרום סובלים לא רק מצחיחות ויובש מדברי אלא גם משיעור אבטלה של 9.2%! אשר(א)י וטוב לי! בנק ישראל רואה שחורות עם שיעור אבטלה של 9% עד סוף 2009, בעוד משרד האוצר אופטימי עם שיעור של 8.5%.
כדאי לשים לב לעובדה שאינה עולה לכותרות כאשר מדברים בלשון היבשה של הסטטיסטיקה: שיעור אבטלה של 9% פירושו 270 אלף מובטלים. מה שלא מצוין הוא שאחרי כל מובטל מתחבאים (תרתי משמע) עוד כ-3 נפשות בממוצע וכך אחוז המושפעים הישירים הוא בעצם כ-810 אלף איש, גברים, נשים וטף! (השערה שלי המבוססת רק על היגיון צרוף ושכל ישר). לכן – אחוז מובטלים לחוד ואחוז מושפעים לחוד!
כשמתייחסים לאחוז המובטלים או למספרם, לא נותנים מקום לאלה שחווים איתם את הקושי והחרדה. הילדים הם קבוצה גדולה המושפעת מאבטלת הוריהם. אבטלה אינה משפיעה רק על הבריאות הנפשית של המובטל, אלא גם על הבריאות הנפשית והפיזית של בני משפחתו. ילדים מנכסים את תחושת הכישלון של ההורה המובטל, הישגיהם בלימודים יורדים והם נמצאים בקבוצת סיכון לנשירה ממערכת החינוך. ילדים להורים מובטלים נוטים לצמצם את שאיפותיהם וציפיותיהם והם חווים יותר בעיות רגשיות וחברתיות.
אבטלה מכניסה גורם לחץ משמעותי למערכת המשפחתית. משפחה החווה אובדן פרנסה נכנסת פעמים רבות לבידוד חברתי. התסכול שחווה המובטל מועבר לכעס חיצוני המתבטא כלפי בן/בת הזוג והילדים. הורים מתקשים להעניק אהבה ותשומת לב לילדיהם כאשר הם עסוקים בחרדה שלהם עצמם. כתוצאה מכך עלולים לחוות גם בני המשפחה האחרים דיכאון, קשיי שינה ומיומנויות חברתיות ירודות.
מחקר מלומד הוכיח כי עלייה של 1% בלבד באבטלה מעלה את מספר הפטירות לשנה ב-2.3%, את אשפוזי הנפש ב- 4.3%, את עבירות הרכוש ב-4% ואת מספר מקרי הרצח ב-7%! 1% של עלייה משנה את פני החברה כולה. לכן, אם נחשוב שאבטלה היא בעיה של מובטלים, הרי טעינו. גם המועסקים השמחים בחלקם מושפעים ללא מודע לאפקטים הקשים.
ביטוח האבטלה נולד במאה העשרים כתוצר מובהק של מדינת הרווחה המערבית. לאחר מלחמת העולם השנייה אימצו רוב מדינות המערב את מדיניות ביטוח האבטלה, כאשר לישראל (שנחשבה מאז ומתמיד מדינה סוציאלית) לקח עוד שלושה עשורים לאמץ אותה! חוק ביטוח האבטלה נחקק רק ב-1973.
חוק האבטלה מעלה טענות לחיוב ולשלילה. יש הגורסים שהוא מקל על מעסיקים לפטר את עובדיהם מתוך התחושה שהם לא ימותו ברעב עד שימצאו תעסוקה חלופית. החוק גם עשוי להקל על ההחלטה להתפטר כשיודעים שישנה "הגנה" תקופתית שתאפשר לערוך את השינוי הנחוץ ולהתארגן מחדש. יש הטוענים שביטוח האבטלה מוריד את רמת הלחץ לחיפוש עבודה ואת עוצמת החיפוש. הדיון פתוח, אינו חד משמעי ובהחלט מורכב.
מבחינה אישית – אני תוהה אם היד היתה פחות קלה על ההדק מבחינת מעסיקים אם ביטוח האבטלה לא היה קיים. לתחושתי הנוגה – לא! אני מעריכה שביטוח האבטלה מאפשר זמן להתאוששות רגשית ומכסה לפחות על צרכים בסיסיים של קיום כדי להיות מסוגלים לבחון היטב את הצעדים העתידיים בפחות לחץ נפשי.
לכן, אם מגרדים מעט את קיר המספרים הסטטיסטיים כדאי לבחון איך לספק מענה לא רק לצורך למצוא פרנסה, אלא גם ליצור מענה וקבוצות תמיכה למעגל המורחב של נפגעי האבטלה – המשפחות הגרעיניות ואפילו המורחבות. ההתמודדות היא לא רק של 8.5% מן האוכלוסייה, אלא של 100% ממנה בכל רמה חומרית ורגשית.
