• תפריט
שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
שיזף רפאלי
ד"ר שיזף רפאלי פרופ' רפאלי הוא ראש המרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה לכל הטורים של ד"ר שיזף רפאלי

מלחמות ממריצות את הפעילות האנושית

חוקרים רבים מחפשים את הדרך לומר שהפנייה לכוח איננה צרובה בבני אדם באופן גנטי. האם יש אם כן סיכוי למירוץ של שלום שיחליף את מירוץ החימוש, או שזאת רק תקווה נאיבית?

שיזף רפאלי 13:1320.08.09
מלחמות ממריצות את הפעילות האנושית. על כך אין ויכוח. מן המפורסמות היא שהכלכלה מקבלת זריקת עידוד כשמתקדרים ענני קונפליקט. גם המדע והטכנולוגיה מתעוררים כשמנשבות רוחות מלחמה. אין כנראה כמו צליל צחצוח חרבות כדי לעורר את מיצי היצירתיות והחדשנות, וגם כדי לפתוח את הארנקים להשקעה
ופיתוח. אבל האם זה אומר שמבחינה אבולוציונית מלחמה היא חלק טבעי מן הקיום האנושי? האם מוסר ההשכל הוא שאכן לנצח נאכל חרב?

 

יש פילוסופים שחושבים בדיוק כך. "מלחמות הן הנותנות את הטעם והמשמעות לחיים", טוענים לא מעט אקזיסטנציאליסטים. אני לא בטוח שאני מסכים, אף שבינתיים ההיסטוריה אכן עומדת לצדם של הפסימיסטים. במבט לאחור, לנצח אכלנו חרב. אפילו חסידי השלום הנלהבים ביותר משננים לעצמם ש"הרוצה בשלום ייכון למלחמה". נשיא ארצות הברית, וודרו ווילסון, שימש פה לאופטימיים כשהגדיר את מלחמת העולם הראשונה "מלחמה שתסיים את כל המלחמות". המשורר ג'ורג' סאנטיאנה נקט עמדה פילוסופית אחרת, קצת יותר צינית, כשביטל את נבואתו של ווילסון והפטיר: "היחידים שראו את סופן של מלחמות הם ההרוגים בהן".

 

קל מאוד להיגרר לתפיסת עולם פסימית בשאלה הזאת. בוגרי המאה ה־20 הרוויה בדם משתכנעים בקלות שמלחמה ואגרסיה הן דבר טבעי, אבולוציוני. רבים אף מוצאים בכך היגיון דטרמיניסטי: מלחמה זה טוב. לא רק שהיא מביאה להתקדמות כלכלית ואינטלקטואלית, אלא שבין יתרונותיה אפשר, לדבריהם, למנות גם את העובדה שהיא מחשלת, עוקרת מקרבנו את החלשים, מתגמלת את החזקים ומטייבת את המין האנושי. אבל האם הביולוגיה מסכימה עם ההיסטוריה בנקודה הזו? האם אגרסיביות, אלימות ומלחמה הם באמת צו טבע בלתי נמנע?

 

לאורך ההיסטוריה, ולרוחב מרבית התרבויות, ההידרדרות לאלימות היתה הכלל ולא היוצא ממנו. מאידך, מוכרות גם לא מעט תקופות, הזדמנויות ותרבויות שבהן באמת "לא ידע גוי אל גוי חרב, ולא ידעו עוד מלחמה". אז מהו הסוד המבדיל בין התקופות והתרבויות? אמנם אנו נלחמים זה בזה משחר ההיסטוריה על אדמה, על רכוש, על משאבי טבע נדירים, על כבוד, על חסדן של נשים ועל תפיסות מטפיזיות ודתיות, אבל מתברר שתרבויות יכולות גם למצוא דרכים להפסיק להילחם, לפחות לתקופה מסוימת.

 

חוקרים רבים מחפשים את הדרך לומר שהפנייה לכוח איננה צרובה בבני אדם באופן גנטי, ולתת תשובות מעודדות יותר ופשיסטיות פחות. כמה מהם מאמינים שהאבולוציה מובילה אותנו עם השנים להתנהגות פחות אלימה ולמציאת יותר פתרונות במקום העמקתם של קונפליקטים. האם יש אם כן סיכוי למירוץ של שלום שיחליף את מירוץ החימוש, או שזאת רק תקווה נאיבית? יש המצביעים על כך שאמנם מלחמות אינן מתמעטות, אבל ברמה העולמית עוצמת הסכסוכים דוקא מתמתנת לאורך זמן. מספר המדינות הדמוקרטיות בעולם הולך וגדל בהתמדה, ודי נדיר למצוא מלחמות בין שני צדדים דמוקרטיים. יש מהלך של פירוק נשק גרעיני בין־מעצמתי. יש אמנות הולכות ומתחזקות לפיקוח על נשק מרושע במיוחד. יש התפשטות של מערכות חינוך, חקיקה, אכיפה ושמירה על החוק היוצרים מצע משותף של התנהגות תרבותית. יש כלי תקשורת עולמיים המאפשרים יותר היכרות עם האחר ויותר הזדמנות להזדהות איתו. תקשורת שכזאת מפחיתה את סיכוני ההתלקחות וההידרדרות לאלימות.

 

בשל כל הסיבות האלה, יש מספר גדל של אופטימיסטים, המשיבים בשלילה על השאלה אם התוקפנות טבועה בדנ"א האנושי. פרופ' סטיבן פינקר הוא אחד הדוברים הרהוטים של האופטימיות החדשה הזו. פינקר, מגדולי הפסיכולוגים וחוקרי הקוגניציה של ימינו, התפרסם בעבודות המחקר שלו הקושרות בין פסיכולוגיה לביולוגיה. בסדרת מאמרים והרצאות הוא פורס את נבואת הנחמה שלו, שלפיה הצטמקות האלימות היא עובדה. הרצאה מרתקת שנתן בעניין זמינה ברשת

(http://www.ted.com/index.php/talks/steven_pinker_on_the_myth_of_violence.html).

 

פינקר מנסה להפריך את המיתוס שאלימות היא מצב צבירה אנושי טבעי. הוא מראה איך האנושות דווקא מתכנסת, שנה אחר שנה, מאה אחר מאה, ואף מילניום אחר מילניום, אל קיום יותר פייסני, יותר סלחני, ויותר רודף שלום. הוא אפילו מביא כתימוכין את כתיבתו של פיטר סינגר, הפילוסוף של הצמחונות, המדבר על כך שישנה גם יותר עדינות ופחות כוחנות בין בעלי חיים בכלל. אמנם גם במשנתם של פינקר וסינגר לא גר בינתיים זאב עם כבש, אבל בהחלט ישנה התקדמות לעבר חיי שכנות פחות שותתי דם. לטענת פינקר, המגמה האבולוציונית ככלל היא חיובית. לכל הפחות זה נעים לשמוע, גם אם זה לא בהכרח מוכח או נכון.

 

באותו הקשר, כדאי לעיין גם בסדרת המצגות על התפתחות והתפשטות כלי הנשק שמוצגת במגזין "New Scientist". אמנם המצגת מראה שיש הצטברות חסרת תקדים של כלי נשק ואמצעי תוקפנות, אבל דווקא העובדה שיש יותר הזדמנויות לשפיכות דם מדגישה את התוצאה המעניינת, והמנחמת, שרוב כלי הנשק נשארים במחסני החירום. אז אולי אנחנו בכל זאת צועדים בכיוון הנכון?

 

פרופ' שיזף רפאלי הוא ראש בית הספר לניהול והמרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת
בטל שלח
    לכל התגובות
    x