וולטר קרונקייט: דמותו של מבשר החדשות

קרונקייט הגיש את מהדורת חדשות הערב המרכזית ברשת CBS, והוא מזוהה בזיכרון הקולקטיבי האמריקאי עם האירועים המעצבים של המאה הקודמת - מן הכיסוי הרדיופוני של מלחמת העולם השנייה, דרך הביקור ההיסטורי של הביטלס בארה"ב, הרציחות הפוליטיות של האחים קנדי ומרטין לותר קינג ועד הנחיתה על הירח ומלחמת וייטנאם.

הסיכום היומי של חדשות ועדכונים שהגיש קרונקייט היה אורח קבע בארוחת הערב של מיליוני משפחות אמריקאיות. פניו וקולו היו מוכרים יותר ממרבית הפוליטיקאים שסיקר לאורך הקריירה שלו. מר טלוויזיה אמיתי, בן בית ואבי מעצבי דעת הקהל, שבכוח דמותו הכריזמטית, קולו הבלתי נשכח והסמכות המוסרית שקנה לעצמו בנה פופולריות חסרת תקדים, ונהפך למעצב התפיסה ויוצר מרכזי של תמונת העולם של דורות של אמריקאים. במשאלי דעת קהל רבים הוזכר קרונקייט כאמריקאי שרחשו לו את האמון הנרחב ביותר. כיום אין קונצנזוס כזה של אמון באף אחד, לא כל שכן בעיתונאים.

וולטר קרונקייט צילום: בלומברג

וולטר קרונקייט היה אייקון של המדיום הטלוויזיוני. Anchor - כלומר מגיש חדשות, אבל הכינוי הזה נושא גם את המשמעות הסמלית של יציבות, חוסן ועמידות שעוגן אמור לספק, בייחוד במים הסוערים של התקופה שבה שימש קרונקייט עוגן של מהדורת החדשות, לאורך שנות השישים והשבעים. יש מי שדמותו הדומיננטית של קרונקייט מזכירה לו את דמותו של יורי לויתן, הקריין האגדי של רדיו מוסקבה, בעל קריאת "גבאריט מוסקבה" הבלתי נשכחת שבקעה ממקלטי רדיו רבים במשך שנים.

קרונקייט נהג לחתום כל מהדורת חדשות בסימן היכר דרמטי משלו - אמירה פסקנית, סמכותית, רצינית אך מנחמת: "And that’s the way it is". "ככה זה", או "זה הכל". רבים ניסו לחקות את הגימיק של חתימה אישית, אך כמה מהם הצליחו? האם יש כיום בלוגים שמשאירים חותם כזה, ולא בזיכרונם של מעטים?

שוחחתי השבוע עם כמה צעירים מהדור שלא הכיר את דמותו של וולטר. בני שיחי הציעו לי להשוות אותו לנחמן שי, המרגיע הלאומי של מלחמת המפרץ הראשונה. ההשוואה מפתה, אך מופרכת ברמות רבות. גם לשידורי האולפן המאוחד והמיוחד של ימי המפרץ היה רייטינג גבוה, ובתקופות מסוימות זכה גם שי (בדומה לחיים יבין, מר טלוויזיה של

הביצה שלנו) לאמון גבוה יותר מהמערכת ומגיבוריה הפוליטיקאים. אך תהילתם של שי ושל יבין, שלא כמו זו של קרונקייט, היא כנראה פחות מתהילת עולם. חלקם לא עמדו בפיתוי ונכנסו לפוליטיקה בניסיון לאחוז בגלי הפופולריות, ואולם ברור לי שהם לא נכנסים באותה קלות גם לדפי ההיסטוריה. דפים אלה נעשים צפופים יותר מיום ליום, ורף הכניסה אליהם מאמיר. האם וולטר מושך אחריו את הסולם?

קרונקייט, לויתן, חובב וגיבורי עבר כמותם ייצגו את רב־המכר, את הפופולרי ביותר, מדורת השבט היחידה שסביבה התקבצו הכל. בעידן של חדשות האינטרנט, חינמונים, מסרונים וריבוי ערוצים, העניין מוסט מראשה של ההתפלגות לקצה הדק שלה. בדיחה ותיקה משווה בין טלפון לרדיו. הטלפון נמשל לכלב ארוך שראשו בחיפה וזנבו בתל אביב. משיכה בזנב שבתל אביב גורמת לנביחה בחיפה. הרדיו האלחוטי, כך אמרו, הוא "אותו דבר רק בלי הכלב". עכשיו, בלי קרונקייט, לויתן וחובב, אפשר להתחיל לחשוב על התקשורת האינטרנטית כאילו היא אותו דבר, רק עם זנב הרבה יותר ארוך.