$
דני רובינשטיין

הכלכלה הפלסטינית: אז איפה אתם בקיץ?

במשך עשרות שנים נהגו הפלסטינים לארח קרובי משפחה מחו"ל, ולהרוויח מזרם המבקרים. היום זה אסור, ותושבי הגדה יבלו את הקיץ בירדן, בסיני, ביוון ובטורקיה־הכל־כלול

דני רובינשטיין 07:1622.06.09

גם הפלסטינים עסוקים כרגע בתכנון חופשות הקיץ. רוב הנופשים היוצאים מהשטחים נוסעים לבקר קרובי משפחה, בעיקר בעמאן; הם יוצאים, יחידים ומשפחות, דרך גשר אלנבי, רק לאחר שקיבלו אישור ביטחוני ישראלי. אחרים, בעלי מעט אמצעים, יוצאים בקבוצות מאורגנות לשלושה יעדים מובילים: שארם א־שייח

שבסיני, טורקיה ויוון.

 

בשנים האחרונות, מאז השפל הכלכלי של 2002, מספר הפלסטינים היוצאים לחו"ל גדל והולך. במשרדי הנסיעות של מזרח ירושלים מוציאים כבר עתה שתי קבוצות לשארם מדי יום. הירושלמים נוסעים באוטובוסים דרך טאבה; תושבי הגדה שאינם רשאים להיכנס לישראל טסים מעמאן.

 

חמישה ימים בשארם, על בסיס אירוח מלא וללא צורך בוויזה, עולים כ־400 דולר לאדם; בעבור שבוע בטורקיה משלמים 700 דולר. יעד זול אחר הוא סוריה, אבל מספר הנופשים שם מועט; שאר היעדים יקרים יותר. פתרונות הקיץ בשטחים, מן הסתם, זולים בהרבה. קייטנה לילד שנמשכת חודש ומנוהלת על ידי העירייה או מוסדות הכנסייה תעלה כ־200 שקל; הווקף יגבה רק 100 שקל. זו הדרך העממית והזולה ביותר לבלות את הקיץ, ומי שמבקר בימים אלה במזרח ירושלים יכול לראות את מאות ילדי הווקף גודשים את רחבת מסגד אל־אקצה.

 

מאות אלפי אורחים לקיץ

 

פעם הקיץ הפלסטיני, בגדה ובעזה, היה נראה אחרת: הם היו מבלים אותו באירוח קרובים ממדינות ערב (בעיקר מהמפרץ). אחרי מלחמת ששת הימים הנהיג שר הביטחון אז משה דיין את מדיניות "הגשרים הפתוחים", שאפשרה לעשרות עד מאות אלפי בני אדם לבקר בשטחים מדי שנה באמצעות רישיונות ביקור לשלושה חודשים.

 

ב־1985, למשל, יותר מ־100 אלף פלסטינים עברו את גשרי הירדן בדרך לביקור קרובים בגדה וברצועה. רובם היו בעלי נתינות זרה (בעיקר ירדנית), מיעוטם בעלי תעודות של הממשל הישראלי - מהגרי עבודה לארצות הנפט; באותן שנים עבדו בכווית כ־400 אלף פלסטינים, ועוד מספר דומה של מהגרים נסעו לנסיכויות האחרות, לסעודיה ולעיראק. קשה להעביר את הקיץ באזור המפרץ, בטמפרטורה של יותר מ־40 מעלות וחופשות בבתי הספר. כך שהפלסטינים פשוט ארזו את כל המשפחה וחזרו לקיץ עם ההורים והאחים, בעיירות ובכפרים שכאן.

 

היו שניצלו את ההזדמנות להרוויח מעט. מורה אחד מעמאן סיפר לי אז שהוא מבלה את הקיץ בעבודות בניין של תל אביב; בחודשיים כאלה הוא מרוויח סכום השווה כמעט לשכרו השנתי בירדן. אחרים ניצלו את ההזדמנות לשידוכים ולחתונות. הרוב בעיקר בילו: הפארקים בגדה ובישראל מלאו במבלים. בגינות העירוניות של שכם וג'נין ערכו פיקניקים עד שעות הלילה המאוחרות, ובפארק של רמאללה שודר כל העת "לאן? לרמאללה", שירה של פיירוז המשבח את האוויר ההררי של העיר המנעים את ימי החום. המרוויחים הגדולים היו תושבי השטחים: כספיהם של "מבקרי הקיץ", כך קראו להם בממשל הישראלי, מילאו את כיסיהם של הפלסטינים.

 

כבר לא רואים את הקרובים

 

כל זה דעך בימי האינתיפאדה הראשונה. עם כינון הרשות הפלסטינית נרשמה התאוששות מסוימת בתופעה, אבל עם פרוץ האינתיפאדה השנייה היא נמחקה לגמרי. בספטמבר 2000, מיד עם תחילת המהומות, הקפיאה ישראל לחלוטין את מתן רישיונות הביקור - ששימשו עד אז רבים כדי לבוא כדי להישאר, ללא קשר להגבלת שלושת החודשים. מאז ועד היום אין מבקרי קיץ, והפלסטינים היחידים שיכולים להיכנס לשטחים הם אלה שיש להם תעודות זהות מקומיות בפיקוח ישראלי או תעודת תושבות במזרח ירושלים.

 

השינוי הזה שיבש את קשרי הקרובים - אורחים אינם מגיעים, ומי שרוצה לפגוש את בני משפחתו נאלץ להתארח אצלם, בעיקר בעמאן. והשינוי הזה גם שינה את הקיץ הפלסטיני לחלוטין, רוקן אותו בשנים האחרונות משמחת המבקרים.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x