• תפריט
שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
שיזף רפאלי
ד"ר שיזף רפאלי פרופ' רפאלי הוא ראש המרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה לכל הטורים של ד"ר שיזף רפאלי

דור ה-@: הברבריות של מפרי זכויות היוצרים

שיתוף קבצים, ספרייה דיגיטלית, רמיקס של חומרים - הכל מועתק, משוכפל, נערך מחדש: תוכנות, מוזיקה, קולנוע ועכשיו - עפ"י מחבר הספר "ברבריות דיגיטלית" מרק הלפרין, תורה של הספרות. האם זו סתם שמרנות מיותרת אל מול דמוקרטיזציה תרבותית?

שיזף רפאלי 13:4621.05.09

רעיון טוב חי לנצח. אז למה יש לו תאריך תפוגה, בדמות פקיעת תוקפם של זכויות יוצרים? זו תמצית טיעוניו של מרק הלפרין, מחבר הספר החדש "ברבריות דיגיטלית". הגבלת תוקפן של זכויות היוצרים היא, בעיניו, ברבריות, והברבריות הזאת מונעת בדלק הדיגיטליות.

 

הלפרין ניסח כתב ביקורת

מעמיק על התרבות הדיגיטלית, ונמצא כעת בעיבורה של סערה מתחדשת סביב סוגיית זכויות היוצרים. אני לא מסכים כמעט עם אף מילה של הלפרין, אבל השאלות שהוא שואל נכונות.

 

כל כך קל להעתיק באמצעות המדיה החדשים, שכולם אכן מעתיקים. בתחילה היתה זאת תוכנה שנפרצה, הושאלה, הועברה מיד ליד. נעלמו זכויות היוצרים על התוכנה, ובמקומה קם הנוהג של הפצה לא חוקית, מלווה באידיאולוגיה של קוד פתוח.

 

אחר כך בא תורה של המוזיקה: קובצי ה־MP3 שללו את בעלות היוצר. הם הגדילו מאוד את הקהלים, אבל צימקו את המוטיבציה ליצור. תעשיית הסרטים והקולנוע היתה הקורבן הבא, וכעת בא תורם של הספרים. אליבא דהלפרין - בעצמו סופר של רומנים רבי־מכר - הברברים הדיגיטליים צרים עכשיו ממש על ביתו, מאיימים לכרות את הענף שעליו הוא יושב.

 

האם יש עתיד במקצוע שלו? היש תקנה ותקווה ליוצרים בתחום התוכן, בעולם שבו התוכן כל כך נזיל, החומות כל כך נמוכות, והברברים כה רבים?

 

הלפרין בחר לתקוף את הבעיה באמצעות השוואה של זכויות קניין שונות. החקיקה, הוא טוען, מפלה את הקניין הרוחני לעומת קניין רגיל. הקניין הרוחני אינו עובר במלואו בירושה אוטומטית לדורות הבאים, וכאן קבור כלב ענק שעומד לטרוף את כל עולם היצירה.

 

תארו לכם, אומר הלפרין לקוראיו, שבניתם בית, מימנתם אותו בחסכונות שנותרו אחרי ששילמתם מס הכנסה כחוק, שילמתם מסי קניה, ארנונה. אחרי מותכם הורשתם את הבית לבניכם, ששילמו מס ירושה כחוק. ואז באה הממשלה ומחרימה את הבית כולו. הנכדים כבר לא ייהנו ממנו. כך עושים חוקי זכויות היוצרים, שנשארות בידי היורשים רק לשבעים שנה; בתום התקופה הקניין הרוחני עובר לרשות הציבור. ליורשיו של מוצרט אין בעלות, המשפחה של שייקספיר לא התעשרה מהתמלוגים. היוצרים העשירו את תרבותנו, אבל החוק שלנו אינו שומר על קניינם.

 

מעדיפים להיות אנוכיים מאשר להילחם

 

"מניפסט של מחבר", קרא הלפרין ל"ברבריות דיגיטלית" בכותרת המשנה של הספר. הוא סופר עטור פרסים, בוגר אוניברסיטאות יוקרה שאפילו שירת בצה"ל. את עמדתו בעניין זכויות היוצרים פרסם לראשונה לפני שנתיים, במאמר דעה ב"ניו יורק טיימס" שבו הופיע משל הבית הנגזל דלעיל. יותר מחצי מיליון (!) תגובות נזעמות נשלחו אז למערכת העיתון. ההמונים מחו על ההשוואה המוטעית, כתבו על החשיבות בהעמדת יצירות לרשות הציבור, וטענו שאמנם יש להבדיל בין קניין רוחני לקניין פיזי. טובת הציבור והקדמה האנושית, הם גרסו, מחייבות את התגייסות ההמון להפצת רעיונות ופתיחות.

 

חוקר המשפט לארי לסיג, שנקרא להגיב לטענותיו של הלפרין, הקים מערכת ויקי שריכזה את הביקורת הציבורית על הלפרין, ובעצם תיעל את רגשות המגיבים ומחשבותיהם ליצירה משותפת, מאמץ מרוכז נגד שינוי חוקי הקניין הרוחני. העיקרון הוא אחד, הם אומרים: רעיונות צריכים להיות בידי הציבור.

 

ספרו החדש של הלפרין הוא מהלומת הנגד שלו בקרב עם לסיג ודומיו. לאחר הלינץ' הטוקבקי שעבר (חצי מיליון תגובות זה מפחיד!) הוא מעביר את הדיון לזירת הספרים, שבה כבר הוכיח יכולת. הלפרין כתב שנשימתו נעתקה לנוכח ההיקף, המהירות, הרוחב והטיפשות של התגובות למאמר. הדור הנוכחי, הוא טוען, שונה מקודמיו - ולרעה. זהו דור שגדל על הטיה (הוא משתמש במושג "עיוות") לטובת שיתוף פעולה, דור שהובל לזלזל במאמצי היחיד ובתרומותיו הסגוליות.

 

הוא המום מתפיסת ה"מגיע לי", שעומדת מאחורי האמונה במידע חופשי ונגיש. זאת לא רק תפיסה מוטעית, לפי הלפרין, אלא גם התפנקות אגואיסטית. אנוכיותו של הדור, שגדל על הצורך לנקום בתאגידים, תוביל לפגיעה בתרבות עצמאית ואף לקריסתה של הציביליזציה כולה.

 

הברבריות הדיגיטלית היא, מבחינתו, ברבריות נגד התרבות כולה וגם נגד יחידים. כותרתו של הספר איננה משל: הלפרין טוען שעצם הכוח הניתן בידי מי שיש לו כלים טכנולוגיים הוא ברברי. השימוש בכוח הוא ברברי. היעדר המגבלות הוא הברברי. הוא חרד לתפקידו ומקומו של המחבר הפרטי הבעתיד. הקולקטיב פשוט ימחק את הפרט, הוא אומר.

 

הסופר מתייגע על כל מילה, מזיע על כל משפט, מתייסר על כל פסיק. לכן הוא מרגיש מותקף ונפגע אם יש מי שמרגישים חופשי לשנות, לעסות, לנכס לעצמם. אלה, המגיעים לאחר מעשה, הורסים את יצירות הפאר ומתגוררים בין החורבות. ברברים.

 

מי כאן הברברי?

 

ספרו של הלפרין אינו מספק חיזוק לטיעוניו מלפני שנתיים. הוא נשמע נלעג מעט בביקורתו על הנוער והסביבה הטכנולוגית של היום, קצת כמו "זה נוער זה? זה בררה!". הלפרין הפך את עצמו, בספר הזה, לפחות רלבנטי.

 

ובכל זאת, הספר חשוב כי הוא מנסח בבהירות מסוימת את כל הדברים שאינם נכונים. זהו כתב אישום נגד הדיגיטליות שקריאתו דווקא משכנעת שיש לדיגיטליות תרומה אמיתית וחדשה לתרבות. לא רק שאין איום בברברים הדיגיטליים - אולי דווקא מהם ייצאו פראים אצילים.

 

שיתוף הפעולה, היצירתיות הבונה על תנובתם של אחרים, הנגישות חסרת הגבולות והמעצורים - כל אלה הם הדברים שעליהם בוכה הלפרין. השינויים שהוא מבקר הם ניצני התרומה והחדשנות של התרבות הדיגיטלית, לא הרס אלא יצירה.

 

הרמיקס והמאשאפ, הספרייה הדיגיטלית הנגישה והאוריינות רחבת ההיקף, היצירה השיתופית והדמוקרטיזציה של התרבות אינם ברבריות, אם כי הם עלולים להיתפס ככאלה על ידי נציגי הסדר הקודם. הרי כל רצונו של הלפרין, הנטוע בעמדות שמרניות, הוא לרסנם. שוב מופיעה העמדה השמרנית כעמדה מתגוננת, פחדנית, כזאת שרוחות הזמן פשוט ישטפו ויעלימו. אז מי כאן הברברי?

 

פרופ' שיזף רפאלי הוא ראש בית הספר לניהול והמרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x