$
דני רובינשטיין

הכלכלה הפלסטינית: אויבי המשק הישראלי

ניתוח כלכלי מלמד שהסכסוך הצבאי עם מדינות ערב הסתיים. את מקומו תפסו המלחמות הקטנות עם הפלסטינים, שהן גורם מרכזי לשנות המיתון בישראל

דני רובינשטיין 07:4504.05.09

למאזן הכוחות של ישראל מול מדינות ערב יש, מן הסתם, גם צד כלכלי. פרופ' יוסי זעירא מהמחלקה לכלכלה של האוניברסיטה העברית בדק אותו לאחרונה. זעירא השווה את תקציבי הביטחון של ישראל ושכנותיה, וגילה כי מאז קום המדינה ועד אמצע שנות השמונים היה מִתאם גבוה בין התקציבים: כשתקציבי

הביטחון של מדינות ערב גדלו, גם התקציב הישראלי גדל במקביל; כשהישראלי ירד, גם הערביים ירדו.

 

לפני כ־25 שנה הקורלציה הזו נשברה, ומאז אין כל יחס ישר או הפוך בין תקציבי הביטחון של ישראל ושכנותיה. פעם אנחנו קונים יותר או פחות נשק ומשקיעים יותר או פחות באימונים; פעם מדינות ערב עושות זאת - ואין כל קשר בין המהלכים. ואם המִתאם בתקציבי הביטחון נעלם, מסיק זעירא, הרי שמדובר בהוכחה לכך שהסכסוך בין מדינות ערב למדינת ישראל - לפחות הסכסוך הצבאי - הסתיים.

 

מלחמות קטנות אך ממתנות

 

מקום המדינה ועד אחרי מלחמת יום הכיפורים התבטא הסכסוך של ישראל ושכנותיה במלחמות רחבות היקף, שהתנהלו בין צבאות סדירים. במבצע סיני, במלחמת ששת הימים, בהתשה ובמלחמת יום הכיפורים נאבקו זה בזה חטיבות, אוגדות וארמיות, מטוסים ונשק נ"מ, מאות טנקים וכוחות שריון. המלחמות הבאות כבר היו אחרות - הן היו קטנות יותר, והתנהלו בעיקר נגד הפלסטינים (מלחמת לבנון הראשונה, שתי האינתיפאדות, עופרת יצוקה). גם מלחמת לבנון השנייה, שבה נלחמה ישראל בחזבאללה, לא היתה מלחמת שריון ומטוסים.

 

במילים אחרות, המלחמות מאז יום כיפור הן מלחמות מסוג חדש, וגם ההשפעה הכלכלית שלהן על ישראל שונה מהשפעת המלחמות הקודמות. באופן מסורתי, מלחמות רחבות היקף מגדילות את הביקושים ויוצרות תעסוקה; אין סיכוי שהן יכניסו את המשק לתקופות אבטלה ומיתון.

 

למלחמות ה"קטנות", לעומת זאת, היתה השפעה ממתנת מובהקת על הכלכלה הישראלית. הן יצרו אווירה פסימית, פגעו קשות בתיירות, עצרו את ההשקעות הזרות, הביאו לירידות בביקושים, הצמיחו אבטלה. הדבר בלט, למשל, באינתיפאדה הראשונה, שהביאה למיתון שנפסק רק בזכות גל העלייה הגדול ממדינות ברית המועצות לשעבר. גם האינתיפאדה השנייה גררה מיתון מתמשך במשק, וגם מלחמת לבנון הראשונה היכתה בו.

 

תלות לא חד־צדדית

 

נקודת המבט המקובלת מתייחסת לתלות של הכלכלה הפלסטינית בישראל. והתלות הזאת אמנם גבוהה: המשק הישראלי ענק יחסית לשכן הפלסטיני, שבמשך שנים היה תלוי בנו לחלוטין בכל הנוגע לתעסוקה, מסחר ושירותים. גם כיום, חרף החומות והניתוק היחסי, הפלסטינים עדיין תלויים בנו - בגלל השליטה הישראלית במערכות המכס והמע"מ; בגבולות, ביבוא וביצוא; בחלק ניכר מאדמות הגדה; במשק המים, באנרגיה, באוויר. וגם היום עובדים בישראל כמעט 100 אלף פלסטינים.

 

התלות הזאת נתפסה תמיד כחד־צדדית. את העובדה שהשטחים הם שוק שבוי בידינו נטו לשכוח, ואת הפועלים הפלסטינים שנשארו מאחורי חומת ההפרדה החליפו במהרה בתאילנדים, סינים, פיליפינים ורומנים שהוכיחו, לכאורה, שאנחנו לא צריכים אותם.

 

ואולם אותן מלחמות "קטנות", שלהן השפעה משמעותית על המשק הישראלי, מוכיחות עד כמה אנחנו תלויים בפלסטינים. הרי הם, בסופו של דבר, עומדים מאחורי הגורם המרכזי לשנות המיתון הקשות של ישראל. לפיכך, שינוי במצב הביטחוני, רגיעה והגעה להסדר ישנו מהותית לא רק את המצב הכלכלי בשטחים, אלא גם את האקלים הכלכלי של ישראל.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x