• תפריט
דני רובינשטיין

הכלכלה הפלסטינית: המחסום להתפתחות

חומת ההפרדה בין הגדה המערבית לירושלים שוללת התפתחות כלכלית וחברתית של הפלסטינים

דני רובינשטיין 07:1513.04.09

חג הפסח והסגר המוטל בעקבותיו על השטחים, כמו בכל חג, הם הזדמנות לסקור את החומות והמעברים שבין הגדה המערבית לירושלים, ואת הסבל והאבסורד שכרוכים בהם.

 

החומה והגדר, שאין בהן שום תועלת וקיומן שולל התפתחות כלכלית ואת התפתחותן הבריא של חברה פלסטינית וישראלית, לא עובדות

אפילו ברמה הטכנית. ממשלות שרון ואולמרט, למרות כל הדיונים וההחלטות, לא הצליחו להשלים את בניין הגדר והחומות המפרידות בין מזרח ירושלים והגדה המערבית. אך גם אם יצליחו להתגבר על כל הבעיות המשפטיות והתקציביות, עובדה היא שאלפי ואולי עשרות אלפי פלסטינים מצליחים לעבור את החומה גם במקומות שבהם הבנייה הושלמה.

 

העיתונאי יזהר באר סיפר לי לאחרונה שראה במו עיניו מאות צעירים קופצים בשעת לילה מאוחרת מעל החומות בדרום מזרח העיר בעזרת חבלים וסולמות. לפעמים סיורים של משמר הגבול רודפים אחריהם ושורפים את החבלים והסולמות, אבל אין לדבר סוף. גם כשתופסים את הצעירים ומחזירים אותם לגדה, אחרי זמן מה הם חוזרים. למדינת ישראל אין אמצעים ויכולת לחסום כליל את התופעה של עשרות אלפי פלסטינים מהגדה (אומדני מערכת הביטחון נעים בין 20 ל־50 אלף) שעובדים בישראל ללא רשיון. מדוע בעצם?

 

מפרידים בין פלסטינים לפלסטינים

 

הסיבה העיקרית היא התסבוכת של מזרח ירושלים שבה החומות והגדרות אינן מפרידות בין ישראלים לפלסטינים אלא בין פלסטינים לפלסטינים. במזרח ירושלים וסביבה מתגוררים כ־270 אלף פלסטינים שאינם אזרחי ישראל, אבל יש להם תעודות זהות ישראליות והם רשאים להיכנס ולצאת במעברים הרשמיים. למרות העובדה שרמאללה נהפכה בשנים האחרונות למעין בירה פלסטינית ובה משרדי הממשלה ומרכזי מסחר, ירושלים נשארה העיר הראשית בחיי החברה והכלכלה הפלסטיניים. יש בירושלים שורה של מוסדות חינוך ערביים חשובים: בתי חולים מרכזיים (אל־מקאסד, סט. ג'ון ואוגוסטה ויקטוריה), בנקים, שווקים, מסגד אל־אקצה, הפטריארכיות הנוצריות וכנסיית קבר ישו. את אלה אי אפשר להעביר לרמאללה.

 

את זאת ידעו כמובן מתכנני גדרות ההפרדה, ולכן תכננו סביב ירושלים 11 מעברים ובראשם שלושה גדולים: מעבר קלנדיה בצפון, המעבר ליד קבר רחל בדרום ומעבר זיתים במזרח. כסף רב הושקע בבניית המעברים האלו, שאמורים להידמות לטרמינלים בינלאומיים, ובהם סידורי ביטחון להגן על הישראלים העובדים בהם. על פי האומדנים, כ־80 אלף פלסטינים מבקשים לעבור במעברים מדי יום. רוב הפלסטינים הם בעלי תעודות זהות כחולות (תושבי קבע בירושלים), או שיש להם אישורים מתאימים מהממשל הישראלי בגדה, ומיעוטם פלסטינים שהם אזרחים ישראלים מלאים.

 

אף על פי שמשרד הפנים אינו מוסר פרטים על כך, ידוע לכל שבשנים האחרונות גדל בהתמדה מספר הערבים ממזרח ירושלים שפונים ומקבלים אזרחות מלאה בישראל. פעם זה נחשב אצלם למעשה בגידה, היום כבר לא.

 

שעה אחת בקלנדיה, יום שלם בבן גוריון

 

למספר הנכנסים לירושלים יש להוסיף עוד עשרות אלפי מתנחלים ישראלים העוברים גם הם את חומות ההפרדה מדי יום. לרוב המתנחלים יש אמנם מעברים משלהם, אבל בחלק מהמעברים הללו עוברים גם פלסטינים (מעברי הזיתים וחיזמה, למשל). העומס על המעברים הוא, אם כן, בלתי נסבל.

 

לאחרונה הוקרן בסינמטקים סרט של נטע עפרוני על מעבר קלנדיה, שצולם ברובו בשעות בוקר מוקדמות. הוא ממחיש היטב את הסבל והסיוטים של יותר מ־20 אלף פלסטינים שמשתמשים במעבר זה בכל יום. שאלתי ומצאתי שבשנים האחרונות זהו בערך גם הממוצע היומי של העוברים בנמל התעופה בן־גוריון. אלא שיש הבדל אחד מהותי - בבן־גוריון עוברים האלפים בכל שעות היום והלילה, ובקלנדיה מבקשים כולם לעבור בשעה אחת - בשבע בבוקר. זה בלתי אפשרי ולא יעזרו גם כל השיפורים במעברים.

 

כל עוד יש מאות אלפי פלסטינים בגדה ובירושלים, אי אפשר לנתק באמת את חיי החברה והכלכלה של שתי הקהילות החיות בארץ. ולכן כל עוד יש חומה, אין מה לדבר על מדינה פלסטינית או על התפתחות כלכלית וחברתית פלסטינית, וגם לא ישראלית.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x