• תפריט
שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
שיזף רפאלי
ד"ר שיזף רפאלי פרופ' רפאלי הוא ראש המרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה לכל הטורים של ד"ר שיזף רפאלי

ההייטק הישראלי כבר לא "מי יודע כמה"

כתבת הטכנולוגיה שרה לייסי טענה ש"ישראל איבדה את מגע הקסם" ועוררה סערה. למרות הביקורת עליה - אולי בכל זאת אפשר ללמוד ממנה משהו על האופי שלנו

שיזף רפאלי 12:1502.04.09
ההייטק הישראלי כבר לא "מי יודע כמה". נהיינו דומים מדי לאחרים, שעד לאחרונה הובלנו או השארנו הרבה מאחורינו. אנחנו כבר לא מספיק חדשנים. ביקורת זו נשמעה בשבוע האחרון בסדרת בלוגים וחילופי דברים בבלוגוספירה. בין המבקרים בולט קולה של שרה לייסי, בלוגרית נחשבת, בעלת טור ב"ביזנסוויק". "האם ישראל איבדה את מגע הקסם שלה?" היא שואלת, וכן: "עכשיו שסין היא ישראל החדשה, מהי ישראל?".

 

לא מדובר בביקורת השטחית, הישנה והמוכרת על כך שבישראל יודעים להמציא אבל לא יודעים לייצר, או יודעים לחדש ולעשות אבל לא יודעים לשווק ולמכור. מדובר בביקורת עמוקה, כואבת יותר. אף שהיא "מאמינה בישראל", אומרת שרה לייסי, היא מזועזעת מן המספרים. ביקורתה אינה נובעת ממקום עוין. היא יודעת להבחין בקסם הישן שלנו, אבל ימים ארוכים היא ישבה ולמדה, חפרה וחישבה, ומסקנתה - המתנוססת בפוסטים ובמאמרים שלה - מאוד לא מחמיאה.

 

שרה לייסי. לא חוסכת בעקיצות שרה לייסי. לא חוסכת בעקיצות צילום: cc-by Joy Ito
לייסי, הפעילה מעל גבי אתרי יאהו ועכשיו גם טק־קראנץ', היא דמות צעירה אך בולטת בין העיתונאים המסקרים את עמק הסיליקון, ומחברת ספר חדש ורב־מכר על יזמי עמק הסיליקון. היא בנתה לעצמה מוניטין של כותבת חדת־לשון, פרובוקטורית, היודעת לנהוג את עצמה אל עין הסערה, וליצור שם עניין וכותרות. פגשתי אותה השבוע, והתרשמתי שהמוניטין הטוב שלה מוצדק בהחלט.

 

לייסי אינה נחבאת אל הכלים. הזכרנו כבר את דף הבית שלה, ספרה החדש וטוריה בעיתונות המודפסת. אבל כיאה לבת גאה לדור הדיגיטלי החדש, יש לה גם כמה בלוגים, המתארחים בכמה פורטלים. יש לה נוכחות אקטיבית בפייסבוק, מייספייס, טוויטר ולינקדין. אלפים מגדירים את עצמם כ"מעריצים" שלה ברשתות חברתיות, ויותר מעשרת אלפים איש נרשמו לעקוב אחרי ציוציה בטוויטר. היא טוענת שהזהות שלה אחידה בכל הערוצים האלה.

 

הביקורת של לייסי עלינו אינה ביישנית, ואינה חוסכת בעקיצות. יש לישראלים האלה ביצים, היא אומרת. הם מקימים חברות כמו שהם נוהגים. בשני המקרים, לא כדאי לנסות לעמוד בדרכם. ובכל זאת, עובדתית, זוהרנו הולך ומועם, לדבריה. אנחנו כבר לא המובילים שהיינו. הסיפור, ההזדמנות, המקום בראש הטבלאות, נטשו את ישראל ועברו הלאה. מי שהיתה פעם ההבטחה הגדולה, האובססיה של המשקיעים, המֶכָּה של היזמות, המובילה של נאסד"ק, איבדה לפי חישוביה של לייסי את מקומה המוביל. ההחזר על ההשקעות בישראל פשוט אינו מצדיק עוד את ההתעניינות בה. סין, הודו, אפילו בריטניה הגדולה - עושים לנו בית ספר.

 

לייסי אמנם אינה מכירה את ישראל ממש מקרוב, אך היא ביקרה כאן כמה פעמים ומקורות הידע שלה הם בעיקר מקורות זמינים לציבור. ראוי להטות אוזן לביקורתה. יש לה קנה מידה להשוואה, לאחר שבילתה כמעט עשור בסיקור עמק הסיליקון, שאליו כמהים כל כך להידמות כאן. אורח לרגע רואה כל פגע, והאורחת הזו, הידועה בפרובוקטיביות שלה, אכן נוגעת בעצבים חשופים.

 

טיעונה המרכזי הוא שבעוד חברות ישראליות הצליחו מאוד בגיוס השקעות הון סיכון בשנים האחרונות, ההחזר למשקיעים דרך מיזוגים, רכישות והנפקות היה מאכזב. על פי חישוביה, ההשקעות בחברות הזנק ישראליות בעשור הנוכחי הגיעו לכ־10 מיליארד דולר, והניבו תשואה של פחות מ־9%. ההשקעה בחברות דומות באירופה, לעומת זאת, הניבה תשואה כפולה.

 

במסגרת חילופי הדברים הסוערים בבלוגוספירה השבוע, מיהרו בלוגרים, עיתונאים ומצייצי טוויטר רבים להעמיד את לייסי על טעויות בחישוביה. חלק מתגובות הגולשים היו דפנסיביות, אחרות אגרסיביות. מאות טוקבקים נכתבו לבלוג שלה, רבים מהם חריפים באופן קיצוני. מרתק לראות באיזו קלות נסחף הדיון לחילופי מהלומות מילוליות בין אנטי־ציונים, אנטישמים וסתם מבקרי המדינה לבין ציונים אדוקים ויהודים תומכים. ללמדך שגם כאן - הכל פוליטיקה.

 

אבל המעניין ואולי החשוב ביותר, הוא לקרוא את ההסבר שלייסי עצמה נותנת בפוסט מאוחר יותר. הישראלים, היא אומרת, פשוט קצרי רוח. התרבות שלכם (כלומר שלנו) חסרת סבלנות וקצרת נשימה, ולא ייפלא לכן שגם היזמים בתרבות הזאת קצת קצרי ראות, ואצים רצים לאקזיט מהר מדי. ישראלים חיים בהווה מתמשך וארעיות היא מצב הצבירה הקבוע שלהם. הכל קצר טווח, גם האופק העסקי. וכאשר לא יכולים לחכות, קוצרים תבואה שאיננה בשלה ורואים החזר השקעה קטן בהרבה ממה שאפשר.

 

לפני שלושה שבועות כתבתי כאן על הישראלי שאין לו זמן, שכותב טוקבקים הרבה יותר מבלוגים, שאין עתותיו בידיו, שגומר ורץ לספר לחבר'ה. שאלתי אז אם תכונה זאת תגרום לנו לאמץ את טוויטר. בינתיים, מתברר שאחרים רואים משהו הרבה יותר עמוק בתכונה הזאת. הנמהרות הזאת היא אולי תוצאה של הלחץ הביטחוני, של מורשת העם הנרדף או של חום החמסינים. אבל העובדה שאיננו מחכים להבשלה עלולה לעלות לנו ביוקר.

 

הכותב הוא ראש בית הספר לניהול והמרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה. www.sheizaf.rafaeli.net
בטל שלח
    לכל התגובות
    x