• תפריט
שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
שיזף רפאלי
ד"ר שיזף רפאלי פרופ' רפאלי הוא ראש המרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה לכל הטורים של ד"ר שיזף רפאלי

מתבונן: מה משותף לישראל ולהודו

הודו, כמו ישראל, נותנת עוצמה בלתי פרופורציונלית ולא רציונלית למיעוטים שהופכים לשון מאזניים - ומוסדות הדת שלה דואגים לעתים להנציח את העוני

שיזף רפאלי 11:1422.01.09

כשאנחנו בישראל מחפשים מודל אסייתי להשתוות אליו, כדאי לשים לב דווקא להודו. יש מי שמסתכל אל "הנמר הסינגפורי" בערגה, יש מי שמקנא ביעילות היפנית, בנחישות הקוריאנית או במהפכה רבת העוצמה של סין. אבל דווקא נקודות ההשקה שלנו עם הודו רבות משנדמה תחילה.

 

אני כותב עכשיו מהודו. יש המון סיבות טובות לבקר כאן: תרבות מרתקת, עשירה־ענייה, מסתורית וגלויה, קרתנית אך ענקית, רומנטית אבל אכזרית, עתיקת יומין אבל צעירת אוכלוסייה. אני מבקר באוניברסיטאות כאן כדי לראות מה אנחנו יכולים ללמד, ומה בתמורה נוכל ללמוד מהם. מדובר ממש בצונאמי של אהבה בין ישראל להודו: תיירות, מסחר, קשרים צבאיים, השפעות רוחניות, קשרי אקדמיה. אבל עמוק יותר, מדובר בתחושות ובביטויים של שותפות גורל.

 

 

הודו. דמוקרטיה בסביבה לא ידידותית הודו. דמוקרטיה בסביבה לא ידידותית צילום: בלומברג

 

שותפות גורל? מה לנו ולהם? אנחנו הרי העם הנבחר, ממציאי המונותאיזם, עם הספר, הנרדף והמערבי, החומרני והמודרני. אצלנו יש כבישים מהירים, עיר לבנה, מסעדות סטייקים. אנחנו קטנים ולא צנועים. ואילו הם הענק ההודי. עריהם מלוכלכות, רועשות, פקוקות וצפופות. הם רוחניים, אוכלים בידיים אוכל מתובל וחריף, מאמינים בדת של אלפי אלים, רובם חיים בפזורה כפרית ואנאלפבתית. והם דווקא כן צנועים. איזו תהום. איך בכלל אפשר להשוות?

 

ובכל זאת, בכל פינה שאליה תפנה בהודו של היום יזכירו לך את "twenty six eleven", שם הקוד לאירועי הטרור במומבאי אשתקד, על משקל "nine eleven" האמריקאי. שמו של מוישיק התינוק מבית חב"ד נישא בכל פה. הדרמה בבית נארימאן וההתמודדות עם טרור הם הסיבה הנוכחית לחיפוש ההדדי אחר קשר, השוואה וידידות.

 

בחינה מדוקדקת יותר מלמדת שהפער־לכאורה בינינו פחות ברור מכפי שנדמה. יש חפיפה לא מבוטלת בין מערב אסיה (אנחנו) לדרום־מזרח היבשת (הם). לא רק ההשקה ההיסטורית, התזמון המשותף של היציאה משליטה בריטית, הטראומות של פגישות ופרידות עם האסלאם ומאמיניו, ונדידה בין דו־קיום ללוחמה. גם לא רק ההתרפקות המשותפת על שפות וספרי קודש שהם חלק מהגדרת הזהות שלהם ושלנו.

 

החפיפה היא גם בניסיון העיקש והמוצלח, כאן ושם, לשמר דמוקרטיה בסביבה לא ידידותית. כמו כאן, גם הדמוקרטיה שלהם נותנת עוצמה בלתי פרופורציונלית ולא רציונלית למיעוטים שהופכים לשון מאזניים. גם אצלם יש קשר בין דת לעוני: מפלגות דתיות פענחו את ההזדמנות למצב עצמן כנציגות העוני. ואצלנו כאצלם, מוסדותיה המאורגנים של הדת דואגים לעתים להנציח את העוני, מקור כוחם.

 

ולמרות הדמוקרטיה, האליטות הפוליטיות קטנות מוכרות היטב ומאריכות ימים. בדיוק כמו אצלנו. גם בהודו הענקית קל לזהות את משפחות הכוח: את מקומו של נהרו תופסת בתו אינדירה גנדי. אותה מחליף בנה האחד, ובקרוב גם כלתה. לא מעטים מהאליטה נרצחים, או לא מסיימים את הקדנציה בריאים ושלמים. נשמע מוכר? גם בהודו נעשה ניסיון לשכתב את ההיסטוריה בצורה לשונית. מומבאי מחליפה את בומביי, צ'נאי את מדראס, כמו המחול שמחולל ביהודה ושומרון וסביב ירושלים.

 

אפילו הכלכלות שלנו דומות להפתיע. הנס הכלכלי ההודי מוציא גם הוא קפיטליזם מתוך סוציאליזם, ובמשבר הנוכחי הוא נראה אולי חסין יותר משלנו. למרות תנאי פתיחה לא קלים, תת היבשת הזאת מצליחה לייצר ולשמר קצבי צמיחה ייחודיים. אף שהצמיחה שלהם היא עתירת הון ולאו דווקא תעסוקה, היא נושא לחיקוי והערצה. המעבר מכלכלה מתוכננת, ריכוזית וביורוקרטית לשוק חופשי מתרחש בהודו בתהליך לא פחות ממסחרר.

 

בהודו, להבדיל מהדוגמאות בשאר העולם, אין שינוי של הבעלות על אדמות, אין פיתוח של תעשייה זעירה והשקעה גדולה בחינוך עממי ובאורבניזציה, שרק אחריהם אפשר לדבר על מודרניזציה. אצל ההודים הכיוון הפוך. במקום בחינוך יסודי להמונים השקיעו שם בבניית אוניברסיטאות מפוארות למעטים. במקום ברפורמה אגררית, השקיעו בפיתוח תעשיית הייטק ובצמיחה של סקטור שירותים ענקי ומפואר לצורכי יצוא.

 

התוצאה היא שאותה הודו שעדיין מעסיקה שיעור מדהים מאוכלוסייתה בתעשיית הטקסטיל המפגרת מייצאת תוכנה בסכומים גבוהים יותר מן ההשקעה שלה ברכישת אנרגיה. מאות אלפי מהנדסים ומדענים הודים מאיישים עמדות מפתח בתעשיות המתוחכמות של המערב ומזינים את החשש מבריחת מוחות. ובמקביל לצמיחה, בהודו מעמיקים הפער והאי־שוויון הכלכלי. 40% או יותר אינם יודעים קרוא וכתוב, במדינה ששלושה מבניה זכו בפרסי נובל בספרות. אז ירידה או עלייה? אוריינות או נבערות? פרדוקסים בלי סוף. כמו אצלנו.

 

וינסטון צ'רצ'יל, ממתנגדי הלאומיות ההודית, מצוטט כמי שטען שהודו אינה מדינה ולא תהיה לאום. "הודו", אמר, "היא רק מושג גיאוגרפי, כמו קו המשווה". צ'רצ'יל טעה. הודו מוכיחה עצמה כמדינה בעלת נשימה ארוכה יותר מהרבה "מדינות" אחרות שלהקמתן סייע צ'רצ'יל, ושבהתפרקותן חזינו בשנים האחרונות. למרות בליל השפות והמוצאים האתניים, למרות הגודל הכמעט בלתי נתפס, למרות הגבולות העומדים במריבה מתמשכת, למרות האתגרים הכלכליים והתרבותיים, המשכיותה של הודו איננה מוטלת בספק.

 

לכן, בשבוע שבו חוגגים השבעת נשיא במערב הנמצא בשקיעה, אני מוצא עצמי מתעניין יותר דווקא במזרח. אני מבקר כאן אף על פי שלא מדובר בנמר מהיר במיוחד, ואולי גם לא בשמש עולה. הודו היא פיל עצום מידות, חזק מאין כמוהו. קשה לעמוד בפניו. אין לזלזל בהתמדה ובמומנטום. אי אפשר לשכוח את זכרונו ההיסטורי. יש כאן עומק מפתיע ומבטיח. יש כאן עתיד.

 

פרופ' שיזף רפאלי הוא ראש בית הספר לניהול והמרכז לחקר חברת המידע באוניברסיטת חיפה. sheizaf.rafaeli.net 
בטל שלח
    לכל התגובות
    x