$
חדר מחשבים

גם בחינוך: האדם שבמכונה ינצח

החשש מפני שימוש במידע הנצבר במערכת החינוך מובן, מה מקומה של הפרטיות בעידן החינוך הממוחשב?

אבי ורשבסקי 14:3323.11.14
המידע שאנחנו משאירים אחרינו ברשת הפך לכלי רב עוצמה, המשפר את איכות השירותים שאנחנו מקבלים אך מסכן את הפרטיות שלנו. בתחום החינוך הדינמיקה הזו מעלה שאלות כבדות: מוסדות החינוך אוגרים מידע רב ערך על תלמידיהם - מידע שסיכומו, פילוחו וניתוחו יכול להניב הסברים ותחזיות שבחינה פרטנית של כל פריט מידע בודד לא היתה מניבה.

הסכיתו לסיפורה של InBloom האמריקאית – חברה ללא מטרות רווח, שהתכוונה לרכז נתונים קיימים ממגוון מקורות אודות תלמידים, לייעל את עבודת המערכת ולהפיק תובנות אודות אוכלוסיות שלמות ופריטים בודדים במערכת החינוך. כך, למשל, מידע הקשור לתלמידים שעברו בין בתי ספר היה יכול להגיע בשלמותו לבית הספר החדש; מורים מסוימים היו יכולים להיות "מומלצים" על ידי המערכת לציוות לקבוצות תלמידים משכבות מצוקה לאור ניתוח הישגיהם בעבר; והורים היו יכולים לקבל התראות אודות סימנים ראשוניים ל"הזנחה" של מקצוע מסוים בידי ילדיהם, עוד בטרם החלו הציונים הגרועים לשקף זאת במציאות.

 

האם המידע של התלמידים שנאסף מהווה הפרת פרטיות? האם המידע של התלמידים שנאסף מהווה הפרת פרטיות? צילום: איי אף פי

 

כל פעילותה של InBloom בוצעה במגמת שקיפות ושיתוף: פיתוח על בסיס קוד פתוח, פיקוח בידי צוות דירקטורים מכובד שכלל בכירים במערכת החינוך והאמריקאית, ומערכת אבטחת מידע שאפשרה לבתי הספר לקבוע כיצד להשתמש במערכת ועם מי לחלוק במידע. החברה זכתה להשקעה בסך יותר מ-100 מיליון דולר מקרן ביל ומלינדה גייטס ותאגיד קרנגי, ובאמצע 2013 כבר הוכרזה כמי שעתידה לבצע שינוי מהותי במערכת החינוך האמריקאית.

 

אלא שארגוני פרטיות, בסיוע הורים משולהבים ותוך שימוש באמצעי התקשורת, שמיהרו לצייר תסריטי אימה על מסחר במידע אודות התלמידים, גרמו לגופי חינוך רבים להירתע מהקישור לחברה שתדמיתה נפגעה כל כך, ו-InBloom החלה לאבד את התמיכה שלה זכתה קודם לכן. באפריל 2014 הודיעה החברה כי היא למעשה מתפרקת.

 

אינסטינקט ההגנה

 

שני היבטים עיקריים גורמים לנו לאפשר לחברות מסחריות לאסוף מידע אודותינו אך להתנגד לאיסוף מידע שכזה אודות ילדינו – ראשית, אנו כנראה חשים כי הילדים אינם יכולים להבין את משמעות איסוף המידע בידי גורמים חיצוניים, וכשם שלא היינו מאפשרים להם להיכנס לאתרים מפוקפקים באינטרנט – כך עלינו להגן על פרטיותם, גם אם שליטתם בטכנולוגיה גדולה משלנו.

 

בנוסף, ההחלטה האם לאפשר לחברה מסחרית לקבל מידע אודותינו הינה החלטה פרטנית, שאותה מקבל כל גולש/משתמש מול כל חברה בנפרד. בעולם החינוך, המתנהל היסטורית ופרקטית כמנגנון רבים (תלמידים) ליחיד (מורה), החלטות שכאלה נדרשות להתקבל כקבוצה – האם לאפשר לחברות החיצוניות לאסוף מידע על כל התלמידים, או למנוע מהם גישה כלל.

 

אין ספק שמדובר במידע רגיש – מעבר לתחרותיות בין התלמידים (וההורים) עצמם, העלולה לגרום למידע לשמש למטרות בעייתיות, בתי הספר הם אכסניה רבת שנים לתלמידים שהמידע אודותיהם רגיש יותר – לקויי למידה, בעלי הפרעת קשב, מאומצים, מצויים במשפחות מצוקה – מידע שכזה אמור להיות זמין לאנשי המקצוע הפרטניים בלבד, והכנסתו למעין מאגר כללי בוודאי מעלה חשש כי ימצא את דרכו אל מחוצה לו.

 

הגורם האנושי

 

החששות המוצדקים כוונו דווקא לחברה שדווקא הייתה מודעת ורגישה לרוב הסיכונים שעלו. Inbloom נפלה קורבן לשילוב של סכנות ממשיות והתלהמות תקשורתית-ציבורית שיצאה משליטה. אם נרצה שהבחירות בתחום החינוך יתבצעו באופן מושכל ולא על ידי לינצ'ים ציבוריים מחד, וגורמים אינטרסנטיים מאידך, על העולם החינוכי לפתח אוריינות ו"טעם" בתחום הנתונים.

 

חברות הטכנולוגיה החלו בשנים האחרונות לגייס עובדים לסוג חדש של תפקידים – "מדעני מידע" (Data Scientists). תפקידם של אלו הוא להזכיר למפלצות החישוב כי בני האנוש ניחנים, עדיין, ביכולת הבנה ויצירתיות גדולה משלהם, ומידע אנליטי הינו רק כלי תומך החלטה, ולא כלי מחליט.

 

מערכת החינוך זקוקה למדעני מידע שכאלה – אנשי חינוך, שיוכלו לקבל לידיהם את תובנות מערכות הניתוח ולהוסיף את הגורם האנושי. מערכת החינוך, בדומה למערכת המשפט, אינה מורכבת משחור ולבן בלבד, והאפור הרב שבתוכה מצריך הבנה של תהליכים פדגוגיים, נפשיים ושכלתניים. שילוב אנשים שכאלה בקרב מערך מקבלי ההחלטות בתחום החינוך יתרום לא רק לקבלת החלטות טובה יותר, אלא גם לנטרול מסוים של החשש מפני הפגיעה בפרטיות, שכן רק בן אנוש יכול להבין את חששו של בן אנוש אחר, ולהציע נתיב אלטרנטיבי.

 

הכותב הוא מנהל MindCET, זרוע החדשנות של המרכז לטכנולוגיה חינוכית, MindCET פרסם לאחרונה דו"ח מקיף בתחום של ביג דאטה וחינוך

בטל שלח
    לכל התגובות
    x