מילון כלכליסט
     

    מסעו של מדען מטורף אחד בדרך לאלמוות

    קן הייוורת' רוצה לחיות לנצח. ויש לו אפילו רעיון פרוע לאיך לגרום לזה לקרות

    אוון גולדסטין, קרוניקל


     מאת: איוון ר. גולדסטין, The Chronicle Review

    דלת נעולה, מסומנת בשלט בצבעי ורוד וצהוב שעליו הכיתוב "זהירות: חומר רדיואקטיבי", מקדמת את פני הבאים למרתף של בניין המדעים הצפון מערבי של אוניברסיטת הרווארד. מעבר לדלת מתרוצצים חוקרים עטויים בכפפות פלסטיק ומבטים רציניים. ביניהם נמצא קן הייוורת'. הוא גבוה וכחוש, לבוש בג'ינס כהה וחולצת פולו כחולה ונועל נעלי התעמלות. הוא נראה כמו מישהו שישן מעט ואוכל עוד פחות.

    בשנים האחרונות העביר הייוורת' את מרבית זמנו בחדר חסר חלונות בעודו חותך מוחות לפרוסות דקות. אין ספק כי מדובר באיש סקרן, שנוהג לומר בהיסח הדעת משפטים כמו "המין האנושי במרוץ להטענת מוחות (mind uploading): אנחנו נשמר מוח, נחתוך אותו, נדמה אותו על מחשב ונחבר אותו לגוף של רובוט". הוא מעוניין שהמוח הזה יהיה המוח שלו. למעשה, הוא מעוניין שלפני מותו מנסיבות טבעיות, 100 מיליארד הנוירונים שלו ולמעלה מ-100 טריליון סינפסות יסגרו בקופסה של שרף שקוף בצבע ענבר. מדוע? קן הייוורת' מאמין שהוא יוכל לחיות לנצח.

    אך ראשית עליו למות.

    "כאשר הגוף מפסיק לתפקד הוא מתחיל לאכול את עצמו", הוא מסביר לי באחת מפגישות הבוקר שלנו באביב האחרון. "לכן חייבים לעצור את האנזימים שהורסים את הרקמה". הוא שמח לבשר שאם הכל יתנהל בהתאם לתכנית הוא "יהיה מאובן מושלם". ואז יום אחד בעתיד הקרוב, המודעות שלו תוקם לתחייה על גבי מחשב. הייוורת' מנבא שעד 2110 הטענת מוחות – כלומר פעולת העברת מוח ביולוגי למערכת הפעלה המיוצרת מסיליקון – תהיה שכיחה בדיוק כפי שניתוח לייזר בעיניים הוא טריוויאלי כיום.

    זהו מסוג הרעיונות שמצפים למצוא בספרי מדע בדיוני ולא במעבדות המחקר של אוניברסיטה יוקרתית. הייוורת'  (41) בעצמו אינו נחשב קונבנציונאלי במיוחד. הוא מגדיר עצמו כהוגה עתידני תמהוני, ואת ניסיונו צבר במעבדת הנעת המטוסים של נאס"א (Jet Propulsion Laboratory). עוד בימיו כסטודנט לתואר שני באוניברסיטת דרום קליפורניה, הוא בנה במוסך שלו מכונה שמשפרת ומדייקת את האופן שבו רקמות המוח נחתכות ומוצגות במיקרוסקופים אלקטרוניים.  השילוב בין יכולת טכנולוגית ותושייה יזמית העניקו לו מענק מקרן מקנייט אנדאומנט (McKnight Endowment Fund) למדעי המוח, שלוחה של עמותת מקנייט ומלגת פוסט דוקטורט להרווארד, שם עבד עד אפריל האחרון.

    הענף המתלהט ומעורר המחלוקת של חקר המוח

    על מנת להבין מדוע הייוורת' רוצה לשמר את המוח שלו צריך קודם כל להבין את התחום שבו הוא עובד: קונקטום – connectomics. מדובר בענף חדש במדעי המוח. הקונקטום הוא מפה שלמה של המעגלים העצביים של המוח. חלק מהמדענים מאמינים שאוסף הקשרים במוח האנושי יוכלו יום אחד להסביר תופעות כמו מודעות, זיכרון, רגשות ואפילו מחלות כמו אוטיזם, סכיזופרניה ואלצהיימר. יש לא מעט מדענים שמעריכים שהריפוי של המחלות האלה יהיה יום אחד דומה לדרך שבה מתקנים שגיאת חיווט. ב-2010 המכון הלאומי לבריאות ייסד את פרויקט הקונקטום האנושי (Human Connectome Project), תכנית בגובה 40 מיליון דולר שבמימונה כונסו מספר מוסדות יוקרתיים ברחבי העולם במטרה לחקור את פוטנציאל הרפואי של התחום.

    בקרב מלומדי התחום רווחת תיאוריית על: אנחנו הקונקטום של עצמנו. העצמי הייחודי שלנו – האופן בו אנחנו חושבים, פועלים ומרגישים, חקוק בחיווט של המוח שלנו. בניגוד לגנום, שלעולם לא משתנה, הקשרים לנצח מתעצבים ומתעצבים מחדש על ידי חוויות החיים. סבסטיאן סונג, פרופסור בתחום חקר המוח החישובי ב-MIT ותומך נלהב בתיאוריית העל, מתאר את הקונקטום כמקום שבו "הטבע פוגש את החינוך".

    הייוורת' הוביל את התיאוריה הזו מספר צעדים קדימה. הוא בוחן את הצמיחה בתחום, בייחוד ההתקדמות בשימור המוח, הדמיית רקמות וסימולציות של רשתות עצביות, ורואה תמונה שונה לגמרי: תרופה למוות. במאמר חדש שפרסם בכתב העת הבינלאומי למודעות מכונה, הוא גורס שהטענת מוח הוא "אתגר הנדסה עצום", אך כזה שניתן להגשים  בלי "מדע  וטכנולוגיות חדשות וקיצוניות".

    זו אינה תפיסה שכיחה במיוחד. ההתייחסות באקדמיה לאמונות של הייוורת' היא במקרה הטוב כאל הסחת דעת אקסצנטרית, מטופשת מכדי שיתייחסו אליה ברצינות. "אני הולך להעמיד פנים שלא שאלת אותי את זה", התפרץ כלפי ג'י. אנטוני מובשון, מרצה למדעי העצב ופסיכולוגיה באוניברסיטת ניו יורק.

    אולם מבחינת הייוורת', הפירוש של מדע הוא הפיכת ציפיות: "אם לפני מאה שנים מישהו היה אומר שיהיו לנו לוויינים שיחוגו בחלל וקופסאות קטנות על שולחן העבודה שלנו שיכולות לתקשר ברחבי העולם, הם היו נשמעים הזויים", הוא אומר. לטענתו בעוד מאה שנים מהיום, הצאצאים שלנו לא יבינו כיצד קרה שרבים כל כך מאיתנו סירבו במשך זמן רב כל כך לאמץ את רעיון האלמותיות. במאמר שלא פורסם עדיין בשם "נהרג על ידי פילוסופיה שגויה" כותב הייוורת': "נכדינו יגידו שהלכנו לעולמנו לא בשל מחלת לב, סרטן או שבץ, אלא שמתנו בצורה פתטית בגלל בורות ואמונות טפלות".

    הייוורת' בהחלט מודע לכך שתחום העניין שלו גובל במגוחך. דיבורים על אלמותיות נדחקו כבר מזמן לשולי החיים האינטלקטואלים, למעגלים מתמחים באינטרנט ולמקומות כמו סקוטסדייל, אריזונה שבה הוקמה עמותת אלקור להארכת החיים, המהווה חלק מרכזי של תנועת הקריוניקה. (מאז אמצע שנות ה-90, הייוורת' הוא בעצמו חבר בעמותה, אם כי חבר סקפטי). בנקודת המבט הפופולארית, המרוץ להביס את המוות הפך להיות נושא לבדיחות בקומדיות בשעות הלילה המאוחרות (אם עוד לא שמעתם על הראש של טד וויליאמס, אתם חייבים לחפש אותו בגוגל), ובוודאי שלא מדע רציני.

    אם כך היכן עומד הייוורת', הכופר שערך גם מחקרים לגיטימיים? האקדמיה אינה המקום המושלם עבורו. הרעיונות שלו נחשבים לטאבו ולרוב זוכים להתעלמות (רק תנסו להשיג מענק לחקר הטענת המוח). בהרווארד דאגו להרחיק את שם המוסד הייוורת', בעוד שעמית בקמפוס המחקר של חוות ג'ניליה במכון הרפואי על שם הווארד יוז באשבורן וירג'יניה – מרכז המעניק מלגות לחקר הקונקטום, שבו הייוורת' החל לעבוד לאחרונה בתפקיד חוקר ראשי – אמר לו שהעניין שלו בשימור והטענת מוח הוא "חיסרון משמעותי" עד כדי כך שמועד העסקתו נדחה.

    אולם הייוורת' אינו נראה מוטרד מהתגובות. הוא בטוח מאוד בדרכו. "חווינו הרבה פריצות דרך – חקר הגנום, טיסות לחלל – אך הן נחשבות טריוויאליות בהשוואה להטענת מוח", סיפר לי לאחרונה. "מדובר בתגלית שתנפץ עולמות מכיוון שהיא תפתח לפנינו אפשרויות שאפילו לא חלמנו עליהן". הוא ככל הנראה חש בפקפוק מצידי, ולכן המשיך "מדעני המוח האחרים ישנו את דעתם לאחר שיראו את הכמויות העצומות של נתונים שנפיק ממיפוי הקונקטום, והם יאלצו להודות שהעתיד כבר פה".

    מדעי המוח של תולעת אחת

    תחום הקונקטום הוא דרך חדשה לבחינת רעיון ישן. כבר באמצע המאה ה-19, גילו מדענים כי המוח מורכב מרשת צפופה של עצבים. אולם רק לאחרונה הם הצליחו להשיג מבט מפורט בנעשה. המראה מרתיע. פרוסה של רקמת מוח אנושית בגודל של אצבעון מכילה כ-50 מיליון עצבים וקרוב לטריליון סינפסות. המדענים משווים את משימת המעקב אחר כל קשר להתרת צלחת שופעת ספגטי דק. ב-1986 החוקרים הצליחו למפות את מערכת העצבים של תולעת אדמה באורך מילימטר מזן C. elegans. אף שיש לה רק 302 עצבים ו-7,000 סינפסות, הפרויקט ארך כ-12 שנה (המדען המוביל סידני ברנר, שזכה בפרס נובל לרפואה ב-2002 עובד גם הוא בחוות ג'ניליה). התולעת הזו נותרה היצור היחיד עד כה שמיפוי קשרי המוח שלו הושלם. על פי אחת הערכות, במידה וישתמשו באותה הטכניקה למפות מילימטר מעוקב אחד בלבד מקליפת המוח האנושית, ידרשו מיליון יחידות שנות אדם.

    ב-2010 ג'ף ליכטמן, פרופסור לביולוגיה מולקולארית ותאית בהרווארד ודמות מרכזית בתחום הקונקטום פרסם ביחד עם נארניאנן קסתורי, גם כן מאוניברסיטת הרווארד, מאמר קצר מלא במספרים גדולים. על פי ההערכות שלהם, מיפוי קשרי המוח האנושיים יפיקו טריליון גיגה בייט של נתונים גולמיים. בהשוואה, פרויקט הגנום האנושי כולו דורש רק כמה גיגה בייט בודדים. מיפוי קשרי המוח האנושיים יהוו את המפה המורכבת ביותר שהעולם מכיר.

    אולם המפה הזו יכולה להפוך למציאות עוד לפני סוף המאה הנוכחית, אם לא קודם לכן, הודות לטכנולוגיות חדשות ש"ממכנות את תהליך הראייה של פרטים קטנים", כפי שמנסח זאת סבסטיאן סונג בספרו החדש, קונקטום: כיצד הקישורים של המוח הופכים אותנו למי שאנחנו. "מדעי המוח עדיין לא הצליחו לממש את הרעיון של הבנת המוח שלנו כקבוצה של עצבים מכיוון שהכלים שעומדים לרשותנו גולמיים מדי", הוא מסביר בראיון שנערך עימו. "אולם מתגברת לאחרונה האופטימיות שנוכל להגשים את ההבטחה הזו".

     

    ↑ סבסטיאן סונג. מחבר הספר "קונקטום"

     

    מקור אחד לאופטימיות טמון על מדף בחדר קטן בפינת המעבדה בהרווארד. הוא בערך בגודל של מכונת תפירה, ונקרא אולטרה – מיקרוטום. מכשירים מסוג זה נמצאים בשימוש כבר מספר עשורים. עם זאת, המכשיר המסוים הזה מצויד בשדרוגים שהייוורת' החל לפתח עוד כשעבד מתוך המוסך שלו. מתוך מקום מושבו על שרפרף, הוא מסביר לי כיצד המכשיר עובד. להב יהלום קטנטן מגלח דגימות של רקמות לפרוסות דקות של 30 ננומטרים – אלפית מהרוחב של שערה אנושית. באזור אחר במעבדה עוברות הפרוסות הדמיה במיקרוסקופ אלקטרון. איסוף של כמה מאות או אלפי תמונות מסוג זה יוצר תמונה תלת ממדית ברזולוציה גבוהה של מערכת עצבית – לבני הבנייה של הקונקטום.

    באופן מסורתי הפרוסות שהתקבלו מהאולטרה מיקרוטום נאספו באופן ידני, תהליך איטי ומועד לטעויות. הייוורת' ביצע בו מהפך. הוא מדגים בפניי כיצד כיום הפרוסות מתחברות אוטומטית לסרט לבן בציפוי פחמן. ביחד עם עמיתו ריצ'רד שאלק ממרכז מדעי המוח בהרווארד, הייוורת' הקים חברה בשם Synaptoscopics, שמטרתה להפיץ את ההמצאה בקרב מעבדות נוספות.

    עד כה הותקנו מכשירי האיסוף במספר מוסדות, כולל קולומביה, MIT, הפקולטה לרפואה של הרווארד והפקולטה לרפואה על שם אלברט איינשטיין בישיבה יוניברסיטי. לא מזמן ביקרו הייוורת' ושאלק בווינה כדי להיפגש עם מהנדסים מחברת Leica Microsystems, המייצרת מיקרוסקופים, ושוקלת להוסיף את המכשיר של הייוורת' לקו המוצרים שלה. הייוורת' הגה את הרעיון שעומד מאחורי המכשיר בתקופת עבודתו במעבדת הנעת המטוסים של נאס"א. זו הייתה העבודה הראשונה שהשיג לאחר שסיים את התואר בהנדסת מחשבים מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. הוא תכנן מכשירי ג'ירוסקופ למערכות הניווט בחלליות. מרבית הפטנטים שלו – ככל הנראה מדובר בעשרה, אך הוא אינו זוכר את המספר המדויק – הומצאו בימיו בנאס"א. אמנם הוא ממהר להוריד את ההתלהבות מההישג, "עד כה הרווחתי מהם כלום כסף".

    "יש לנו תוחלת חיים קצרה מדי. לא חייבים להשלים עם זה"

    הייוורת' עזב את סוכנות החלל ב-2003 לטובת לימודים לתואר שני באוניברסיטת דרום קליפורניה. "כולם במחלקה הבינו מיד שקן הוא מהנדס ומדען יוצא מהכלל, והוגה מעמיק ויצירתי", מתאר אירוויון בידרמן, מרצה למדעי המוח במוסד. אולם כשהייוורת' ניסה להפיץ את הרעיון שלו לחותך מוח ממוכן, איש לא הביע עניין. במקום הוא הצטרף למעבדה של בידרמן, וערך מחקר FMRI (דימות תהודה מגנטית תפקודי) על מערכת הראייה האנושית. בלילות ובסופי שבוע הוא עבד במוסך שלו. אחרי שישה חודשים ו-10 אלף מכספו האישי, הוא הצליח ליצור אבטיפוס גולמי אך מתפקד, שבידרמן הגדיר כ"קולפן התפוחים".

    הייוורת' מיהר והקים אתר אינטרנט שכלל תמונות ומה שהוא מכנה "החזון הכללי אליו רציתי להגיע". הוא שלח גם מייל לג'ון פיאלה, שעבד אז כעוזר מחקר במחלקת מדעי המוח באוניברסיטת בוסטון. פיאלה פרסם ב-2002 מאמר שבו קרא לפיתוחן של גישות חדשות להדמיית מוח שלם של זבוב, עכבר ובסופו של דבר בן אדם. המאמר הותיר רושם רב על הייוורת'. פיאלה מצידו העביר את הקישור לאתר של הייוורת' לג'ף ליכטמן מהרווארד. זמן קצר לאחר מכן, הייוורת' קיבל שיחת טלפון מפתיעה. "זה היה מטורף", הוא משחזר. "ג'ף רצה להטיס אותי להרווארד כדי שאעביר הרצאה".

    אולם ההרצאה לא זכתה להצלחה. "הרעיונות של קן נתקלו בסקפטיות ואפילו לעג", נזכר פיאלה, שנכח באירוע. אך ליכטמן לא ויתר והטיס את הייוורת' שוב, הפעם כדי להיפגש עם קבוצה של מומחים למיקרוסקופיים אלקטרונים. "מעולם אפילו לא השתמשתי במיקרוסקופים אלקטרונים", אומר הייוורת' בזלזול. "קראתי את כל המאמרים וניסיתי להבין מה דרוש, אך לא היה לי בסיס", הוא מניד בראש. "זה היה מרתיע".

    לדבריו, ליכטמן נותר סקפטי אך הסכים להגיש בקשה משותפת לקבלת מענק מקרן מקנייט למדעי המוח. ב-2005 הם זכו ב-200 אלף דולר להמשך הפיתוח של אבטיפוס חותך המוח. ולאחר מכן כספים נוספים החלו לזרום. הייוורת' החל לחלק את זמנו בין לוס אנג'לס ובוסטון, בין אוניברסיטת דרום קליפורניה והרווארד, בין מדעי מוח קוגניטיביים ותחום הקונקטום. אשתו ושני בניהם הקטנים נשארו בלוס אנג'לס. "מה שקן עשה דומה לכתיבת שתי עבודות תזה בשני תחומים שונים לחלוטין", אומר בידרמן.

    הייוורת' קיבל את תואר הדוקטור שלו ב-2009 והצטרף למעבדה של ליכטמן במשרה מלאה. "קן הזכיר לי את סקוטי ממסע בין כוכבים. אני המשכתי לדחוף אותו כמו פסיכופת שיחתוך פרוסות דקות יותר ויותר", סיפר לפני מספר שנים ליכטמן בראיון לניו יורק טיימס, שבו דנו השניים בשיתוף הפעולה ביניהם. (ליכטמן לא השיב הפעם לבקשות להתראיין לכתבה).

    אי אפשר שלא לתהות: מדוע פיאלה לא התעלם מהייוורת', במחשבה שמדובר בעוד טיפוס מוזר ותמים? אחרי הכל, באותה תקופה הייוורת' היה סטודנט לא מוכר לתואר שני שעבד מהמוסך הביתי שלו. כשנשאל להסביר את מניעו, מצטט פיאלה, שעזב מאז את עולם האקדמיה, מהאוטוביוגרפיה של אריק קנדל, "בחיפוש אחר הזיכרון", שבה מייחס מדען המוח זוכה פרס נובל את הצלחתו המוקדמת לכך שקטף את "הפירות בענפים הנמוכים". "אם קן ישיג מידה זהה של הצלחה, יהיה זה מכיוון שניסה לקטוף את הפירות בענפים הגבוהים ביותר של העץ כבר בתחילת הקריירה שלו". במילים אחרות, הנועזות של הייוורת' לא אפשרה שיתעלמו ממנו.

    ↑ קן הייוורת'. "אני רוצה להעניק לאנשים את האפשרות לעשות הפסקה"

     

    לאחר שהייוורת' מסיים את הסיור שהוא עורך לי במעבדה בהרווארד אנחנו מתיישבים בחדר שקט. מחשב נייד, מכשיר אולטרה מיקרוטום נוסף וכמה כלי עבודה פזורים על שני שולחנות עבודה. הייוורת' סוגר אחריו את הדלת ומפנה לנו שני כסאות. אנחנו משוחחים על דירת החדר שהוא שוכר בסמוך לקמפוס, על חינוכו הקתולי והפיכתו לאתאיסט ואף על חלומו לבקר יום אחד במאדים. ואז הוא גוחן קרוב אליי ומתוודה: "אני מרוגז מהמצב האנושי. יש לנו תוחלת חיים קצרה ביותר. אולי יש אנשים חזקים, שאומרים שאלה הם פשוט התנאים האנושיים, ולכן עלינו לאמץ אותם. אך אני איני משתייך לאסכולה הזו", הוא אומר לי. "אנחנו כולנו נהפוך להיות זקנים ושבריריים. בשלב מסוים נהיה כל כך זקנים ושבריריים שכבר לא יהיה לנו איכפת", קולו עולה מעט בעודו ממשיך "נאמר לעצמנו – איני יודע מדוע לא אימצתי את המוות לפני זמן רב", הוא לוקח נשימה עמוקה. "אני רוצה להעניק לאנשים את האפשרות לעשות הפסקה. לא מדובר פה בהתאבדות". הוא אומר ומדגיש כל הברה. "אלא מדובר בהפסקה. תוכלו לומר לבני המשפחה – אני די בטוח שנתראה בצד השני, וזה ההבדל", הוא מניף אצבע באוויר. "אנחנו לא מדברים על קריוניקה, שמעניקה סיכוי של אולי  0.01% לשרוד. יש לנו טיעון מדעי חזק בעד שימור והטענת מוחות".

    הטיעון הזה הוא ספקולטיבי ביותר. זו הדרך שבה הייוורת' חוזה את הליך שימור המוח שלו: לפני שיהפוך להיות "זקן וחולה מאד" הוא יבחר באפשרות של "פרישה מוקדמת לעתיד". תיערך מסיבת פרידה שבה ישתתפו חברים קרובים ובני משפחה ולאחריה הוא ייסע לבית החולים. "לא אעשה זאת מסיבה מפוקפקת. עלינו להבין את המדע כדי לשכנע את הקהילה הרפואית. יש פה קו מפריד ברור: אני לא אצדד בשום טכניקה עד שלא יהיו בידיי הוכחות מוצקות שהיא עובדת".

    רגע המוות הראשון של קן הייוורת'

    לאחר שהייוורת' יורדם, קוקטייל של כימיקלים רעילים יוזרק דרך מערכת כלי הדם שלו, שבשלב זה עדיין מתפקדת, ויקבע כל חלבון וליפיד במוח שלו למקומם, ובכך ימנע ריקבון ויהרוג אותו באופן מיידי. לאחר מכן תוזרק לו תמיסת מתכות כבדות שתגרום לקרומי התא שלו לבלוט תחת המיקרוסקופ. המים ינוקזו החוצה מהמוח ועמוד השדרה שלו ויוחלפו על ידי סליל מפלסטיק. העצבים והסינפסות במערכת העצבים המרכזית שלו יזכו להגנה מקיפה. "המאובן המשומר המושלם ביותר שאפשר לעלות על הדעת", כהגדרתו של הייוורת'.

    מוחו העטוף בפלסטיק ייחתך בסופו של דבר לפרוסות, אולי אף על ידי מכשיר דומה לזה שהוא עצמו המציא, ואז יעבור הדמייה באמצעות מיקרוסקופ אלקטרוני. מוחו הפיסי ייהרס, אך במקומו תיחשף מפה מפורטת  של קשרי המוח שלו. בעוד מאה שנים פחות או יותר, הוא מאמין שהמדענים יצליחו לקבוע את הפונקציה של כל עצב וסינפסה וליצור סימולציה ממוחשבת של המוח שלו. מכיוון שבמסגרת התהליך נשמרו עצבי עמוד השדרה שלו, הוא מקווה שניתן יהיה לחבר את המוח שלו שיוצג על המחשב לגוף של רובוט.

    "לא מדובר במשהו שכולם ירצו לעשות", הוא מודה. "אך זה בהחלט משהו שלכולם צריכה להיות הזכות לעשות".

    סימני היהירות הללו שנשמעים מדבריו, נעלמים כשנפגשים איתו פנים מול פנים. התנהלותו היא שילוב מוזר בין היבריס אינטלקטואלי וצניעות אישית. למעשה, הוא מקרין מבוכה שובת לב, קסם הנובע מזלזול עצמי. לעיתים הוא מבטא את הצהרותיו מרחיקות הלכת תוך כדי הוספת הסתייגות בסגנון: "זה עשוי להישמע יומרני ואני מתנצל על כך"..

    זהו גבול משעשע שמוביל לשאלה רצינית: האם עלינו להתייחס להייוורת' ברצינות? מדע המיינסטרים לא עושה זאת. אך הסקפטיות שמפגינים עמיתיו מפריעה לו הרבה פחות מהאדישות שלהם. "אנשים צריכים להיות סקפטיים", הוא מסכים. "אך מדוע איננו מפרסמים מאמרים על גבי מאמרים  שדנים בסיבות מדוע שימור או הטענת מוחות לא עובדים?" הוא מניח את ידיו על ראשו. "אני מתוסכל מכך. אני מאמין גדול בתהליך המדעי – משובים של עמיתים, מענקים – ולגלות שהשאלות הללו נותרות ללא מענה..." הוא משתתק לרגע. "יש משהו שגוי בסיטואציה הזו".

    לפני מספר שנים, בניסיון לחקור את המוח המדעי, ייסד הייוורת' את עמותת שימור המוח (Brain Preservation Foundation). משימתה המרכזית היא לקדם מחקר של שימור מוח שלם ולהבטיח שכל פריצת דרך בתחום תתרחש בצורה חוקית. העמותה פרסמה באתר שלה את "מגילת הזכויות של שימור המוח". לפיה עולה כי "זוהי זכותנו האישית לבחור במוות, או לבחור באפשרות של המשך החיים עבור הזיכרונות או הזהות שלנו כפי שנחשוק". עוד מצוין במגילת הזכויות כי "תחת התנאים המתאימים, זו חייבת להיות זכותנו לבחור האם לעבור הליך רפואי לא ודאי שעשוי לקצר את תוחלת חיינו, אך כזה שאנחנו מאמינים שטומן בחובו גם את האפשרות להאריך אותה ולשפר את איכותה". בהערת שוליים, משווה הייוורת' בין המאבק להפוך את שימור המוח לחוקי ולמאבק להפוך הפלות לחוקיות.

    היוזמה המשמעותיות ביותר שבה פצחה העמותה היא הענקת פרס כספי – שעומד כעת על 106,720 דולר, שכן אסור לשדל לתרומות – לאדם או הקבוצה הראשונים שיצליחו לשמר את הקונקטום של יונק גדול. הפרס פורסם בכתב העת Cryonics, שיוצא לאור על ידי אלקור, ובכך הייוורת' מציב אתגר לדור שלו של מדענים "להעריך מחדש מה אפשר לעשות, להתקדם מעבר לציפיות של ההורים והסבים ולבחון את הבעיה מנקודת מבט רעננה".

    בשלב זה ישנם שני מועמדים מובילים לזכייה בפרס: 21 סנצ'ורי מדיסיין, חברת קריוביולוגיה מקליפורניה ושון מיקולה, פוסט דוקטורנט במכון מקס פלאנק בהיידלברג, גרמניה, מרכז חשוב ללימודי קשרי המוח. הייוורת' מעריך כי ניתן יהיה לפרסם פרוטוקול שימור מוח אמין בתוך חמש שנים, "ייתכן ונשמר מוח שלם של עכבר בקרוב".

    השיטות הנוכחיות לשימור רקמות המוח, חומר שביר במיוחד, מצליחות להגיע רק למטר מעוקב אחד, כך שהמרחק ממוח שלם עוד רחוק. במעבדה בהרווארד, הייוורת' ועמיתיו משתמשים בטכניקה הנמצאת בשימוש כבר מספר עשורים. הם חותכים חזה של עכבר חי ומחדירים מזרק לחדר הלב השמאלי. שורה של תמיסות וכימיקלים מוזרקים למערכת כלי הדם. הניתוח מבוסס היטב אך נותר לא צפוי. "כשאנחנו מנסים לשמר רקמות מוח, מצטברת ערימה של איזה חמישה עכברים שלא צלחו", הוא מספר. "זה לא עבד מסיבה כזו או אחרת".

    מדענים נוספים מצטרפים ליוזמה

    ועדת הייעוץ של העמותה לשימור המוח כוללת מספר הוגים בולטים, ביניהם סבסטיאן סונג, אולף ספורנס, מדען מוח באוניברסיטת אינדיאנה, שב-2005 העניק לתחום הקונקטום את שמו, גרגורי סטוק, דירקטור לשעבר בתכנית לרפואה, טכנולוגיה וחברה של אוניברסיטת UCLA, דיוויד איגלמן, מדען מוח בבית הספר לרפואה ביילור קולג' ומייקל שרמר, המו"ל המייסד של כתב העת סקפטיק, כתב עת רבעוני שמנסה להבדיל בין מדע ופסאודו – מדע.

    חלק מחברי הדירקטוריון מתעקשים כי אינם מסכימים עם כל הטענות של הייוורת'. ספורנס, למשל טוען כי הצטרף לקבוצה מכיוון שלתחום מדעי המוח נחוצות שיטות טובות יותר לשימור מוח. אך הוא מטיל ספק בכל הקשור להטענת מוח. "זהו רעיון שגוי מיסודו", הוא אומר ומפרט שורה של התנגדויות טכניות. אולם לאחר מספר דקות הוא משנה כיוון, "למדע יש מנגנונים רבים לתיקון עצמי. רעיונות מטורפים לגמרי לעולם לא מגיעים רחוק, ואילו רעיונות לא קונבנציונאליים לעיתים מצליחים למתוח את גבולות הידע. לכן אני מצדיע לאומץ שמפגין קן  ומקווה שימשיך לדחוף מעל לקצה גבול היכולת".

    דאבל יו. פטריק מק'קרי, היסטוריון למדעים באוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה מצא שם לאנשים מסוגו של הייוורת': חזוניסטים (visioneers). בספר שעתיד לצאת בקרוב בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון, מק'קרי מתאר את החזוניסטים כיזמים עתידניים הפתוחים לרעיונות טכנולוגיים, ומקדמים תפיסות רדיקליות, על גבול הכפירה. מה מבדיל את אותם החזוניסטים מהתימהוני או הפוליטיקאי המצוי, המתלהב מהקמת קולוניות על הירח? מומחיות ומהימנות, אומר מק'קרי. "כאשר פיסיקאי משכיל מציע תכנון מפורט ומציג את הנתונים, ניתן להבין שקולוניות בחלל אינן אפשריות מבחינה כלכלית או פוליטית, אך כן אפשריות מבחינה טכנית". עוד הוא מוסיף: "לחזוניסטים יש רעיונות יוצאי דופן שמעוררים עניין, מוכחים או לא מוכחים הם עדיין מהווים חלק מתהליך קביעת הגבולות של המדע".

    עם זאת, בימים אלה טרדה גשמית יותר מעסיקה את הייוורת': כסף. לעמותת שימור המוח אין מטה, תקציב תפעולי או תרומות, אלא רק מספר מועט של מתנדבים ומדבקה על תיבת הדואר הביתית של הייוורת'. לפני מספר חודשים, מס ההכנסה העניק לעמותה מעמד של מלכ"ר. התהליך ארך יותר זמן משציפו. "הם נראו מבולבלים מהרעיון", מסביר בגאווה הייוורת'. אולם התרומות לא בדיוק צובאות על הדלתות.

    הוא ניסה לרתום בני ברית עם כיסים עמוקים למטרה. עוד לפני הקמת העמותה הוא נפגש עם פיטר דיאמנדיס, מייסד עמותת איקס פרייז, שמעניקה כספים ליזמים בעלי שאיפות גדולות, כמו תכנון מכשיר נייד שיאפשר לאנשים לאבחן לבד את המחלות שלהם. הייוורת' אמנם ניסה לשכנע אותו להקים מענק זהה עבור שימור המוח, אך סיים את הפגישה בתחושה שמדובר בנושא שנוי מדי במחלוקת עבור החברות שנותנות חסות לדיאמנדיס. לאחרונה נפגש הייוורת' גם עם נציגים של פיטר ת'ייל, מייסד פייפל ויזם בתחום הביוטכנולוגיה. נאמר להייוורת' כי ת'ייל מתעניין ברעיונות שלו. אמנם עד כה לא יצא דבר מהפגישה.

    "לא מדובר ביוזמה זולה", הוא מודה, ומציין את הפגיעה גם בהונו האישי. "זהו בור ללא תחתית". (מרבית כספי קרן הזכייה של העמותה נובעים מתורם אלמוני שהתחייב להעביר 100 אלף דולר). אולם הוא נאלץ להוסיף כי אם זה היה תלוי בו "הייתי לוקח כל דולר שאני יכול לשים עליו את ידי וזורק אותו על פרויקט מדעי כלשהו".

    "הטענת מוח מייצגת את רוח הזמן", אומר סבסטיאן סונג. "אנשים הפכו למאמינים בעולמות וירטואליים  בשל הניסיון שלהם עם מחשבים. כתוצאה מכך הם מביעים יותר נכונות לשקול רעיונות קיצוניים". השיחה עם סונג נערכת במעבדה שלו ב-MIT. הוא נועל נעלי ספורט שחורות ולובש חולצת טריקו לבנה, שמודפס עליה משפט הלקוח מספרו "קונקטום: הנוירון הוא התא השני האהוב עליי" (התא האהוב ביותר על סונג: זרע).

    הספר זכה לתשבחות בסגנון "מרתק" ו"פריצת דרך במדעי המוח" מצד הוגים כמו מייקל גזאניגה וסטיבן סטרוגץ. הספר מלא בספקולציות נועזות, בראשן שמיפוי הקונקטום יוכל לרפא הפרעות נפשיות, לשפר את היכולות הקוגנטיות ולהסביר כיצד נוצרים זיכרונות. סונג כותב כי הקונקטום "ישלוט באופן שבו אנו חושבים מה זה אומר להיות אנושי".

    שני הפרקים האחרונים של הספר – להקפיא או לכבוש?– מוקדשים למה שהוא מכונה "הלוגיקה הקיצונית" של הקונקטום: קריוניקה והטענת מוח. "ישנה רק בעיה אחת מעניינת במדע ובטכנולוגיה", כותב סונג. "והיא האלמותיות".

    האם אנחנו הקונקטום שלנו?

    הטון שלו, כפי שעולה מהספר וגם בשיחות פרטיות הוא של אדם סקפטי ששומר על ראש פתוח. בנוגע לשימור מוח הוא אומר בפשטות "זה אפשרי" אך לא צפוי לקרות בקרוב. בקשר לאלמותיות, סונג בטוח למדי שיום יבוא והוא ימות, בדיוק כמו שיקרה לכולנו. הוא מסביר כי הדיון על הנושאים הללו הגיע למבוי סתום. עד שאדם שהוגדר כמת לא יוחזר לחיים "זה פשוט דיון פילוסופי של  המילה שלי נגד שלך", אך הוא מדגיש כי מיפוי הקונקטום כן יכול לעזור לסלול את הדרך הלאה. "איננו יכולים להוכיח שאלמותיות היא אפשרית, אך ביכולתנו להפריך את הטענה. וברגע שמספקים את הפוטנציאל להפריך רעיון, הוא יכול להפוך לחלק מהדיון המדעי".

    סונג מציע להחיל מבחן בן שתי שאלות. ראשית, האם נכונה הטענה שאנחנו הקונקטום שלנו? שנית, האם קרויניקה או שימור מוח בעזרת כימיקלים מצליחים להחזיק את הקונקטום ללא פגע? אם אחת מההצהרות הללו תתגלה כשגויה, לא ניתן יהיה להקפיא או לטעון מוחות. אולם אם שתי ההצהרות יתגלו כנכונות, האלמותיות עדיין תישאר רחוקה באופק, אך היא בהחלט מתקבלת על הדעת. "חלק מהחוקרים עשויים לחשוב שזה פשוט מטורף" הוא מודה. "אך ניתן לענות על השאלות הללו בצורה אינטלקטואלית מקיפה".

    אולם נכון לעכשיו "אני הוא הקונקטום שלי" נחשב להשערה שלא ניתן להעמיד למבחן, ורבים בתחום מזלזלים בה. "יש קשר בין אספקטים שונים של הקונקטום והאישיות וההתנהגות, אך איני הקונקטום שלי", מדגיש אולף ספורנס. "לו הייתה לי מפה שלמה של המעגלים השונים שלך, לא הייתה מסוגל לקרוא אותה כמו ספר פתוח".

    גל הספקולציות סביב הקונקטום מזכיר לו את הבאזז שאפף את השיח על הגנום בשנות ה-80 וה-90: "אנשים חשבו שהגנום יוכל להסביר מה הם, אך זה לא יצא ככה". חקר הגנום אמנם יצר מהפיכה במדע, והקונקטום עשוי להמשיך בדרכו. "קשה לדמיין מחקר בביולוגיה מבלי להבין את הגנום", אומר ספורנס, שעמל בימים אלה על כתיבת ספר על קונקטום שייצא בהוצאת MIT. "יש לנו צורך זהה במדעי המוח שישמשו כבסיס ממנו נוכל לשאול שאלות טובות יותר. הקונקטום עשוי להתגלות כבסיס הזה".

    מנגד, ג'י. אנטוני מובשון מאוניברסיטת ניו יורק מחזיק בדעה עגומה יותר. לטענתו 25 שנים לאחר השלמת מיפוי הקונקטום של C. elegans  יש לנו הבנה קלושה בלבד לגבי מערכת העצבים של התולעת. "אנחנו יודעים שיש לה עצבים חושיים שמניעים את השרירים ומורים לתולעת באיזה כיוון להתקדם. גילינו גם שכימיקלים מסוימים מעוררים תגובה מסוימת בעוד שכימיקלים אחרים מעוררים תגובה הפוכה. אולם אותו מעגל נושא בתוכו את שני הסימנים", הוא מלגלג. "כיצד יכול הקונקטום להסביר זאת?" מובשון שפצח בדיון פומבי עם סונג, מסכם את טענותיו במשפט הבא: "המוחות שלנו אינם הדפוסים של הקשרים שהם מכילים, אלא הסימנים שעוברים באותם הקשרים".

    דיוויד איגלמן, מדען המוח ממכון ביילור מציע אנלוגיה. נניח שחייזר יוצר מפת רחובות מושלמת של מנהטן. האם היא תצליח להסביר כיצד מנהטן מתפקדת ומה מייחד אותה? לדבריו, על מנת לענות על השאלות הללו החייזר יצטרך לבחון מה מתרחש בתוך אותם בניינים, כיצד אנשים מתקשרים. איגלמן מסיים את האנלוגיה וחוזר לנושא שלנו. "אולי אנחנו צריכים לדעת את המצב של החלבונים האינדיבידואלים, ההפצה המרחבית המדויקת שלהם, כיצד הם מתחברים לחלבונים שכנים, וכן הלאה". חלבונים כנראה לא יספיקו כדי להבין את המוח בצורה מספיק טובה כדי להעתיק אותו.

    "תחום מדעי המוח אובססיבי לנוירונים מכיוון שהטכנולוגיה המתקדמת ביותר שלנו מאפשרת לנו למדוד אותם", אומר איגלמן. "אך למעשה כל נוירון בפני עצמו הוא מורכב כמו עיר, וכולל מיליוני חלבונים בתוכו, שמתקדמים ומתקשרים בקבוצות ביוכימיות מורכבות ויוצאות דופן".

    הייוורת' עזב את הרווארד באפריל. הוא מספר שנמשך לחוות ג'נליה בזכות הגישות החדשות שבהן משתמשים במקום להדמיית מוח, וכוללות קרן יון שמחליפה את להב היהלום. "הטכנולוגיה הזו בשילוב עם תקציב כמו זה שהוענק לפרויקט אפולו או מנהטן תוכל למפות מוח אנושי שלם", הוא אומר. "היא מסוגלת להגיע לרזולוציה ההכרחית להטענת מוח". המטרה המיידית עם זאת היא צנועה יותר. הייוורת' ועמיתיו מעוניינים למצוא את הקונקטום של זבוב.

    כאשר הוא נשאל האם היה מעדיף להישאר  במעבדה של ג'ף ליכטמן בהרווארד, הייוורת' מודה שהאפשרות שיעבור למשרה קבועה מעולם לא עלתה לדיון. "זה לא פשוט לעבור ממשרת פוסט דוקטורט ישירות למשרה אקדמאית בהרווארד". למרות זאת, לא ניתן אלא לתהות האם דעותיו הלא אורתודוכסיות חיסלו את סיכוייו למצוא עבודה בהרווארד? הייוורת' חושב שלא.

    "ניסיתי לא לסבך את ג'ף", הוא אומר ומתעקש כי דאג להפריד את עבודתו על שימור מוח מהחובות הרשמיות שלו במעבדה. אך פוטנציאל המבוכה עמד תמיד באוויר. בשנה שעברה הוא הסכים לקחת חלק בתכנית בערוץ דיסקברי  שעסקה באלמותיות. הראיון התקיים בלוס אנג'לס מכיוון שליכטמן לא הסכים לאפשר להייוורת' להצטלם בקמפוס או להיות מזוהה עם הרווארד.

    הייוורת' טוען כי אינו מעוניין להפוך להיות דמות ציבורית, אולם מישהו חייב לעמוד בחזית כדי לקדם את העניינים. "מדען עדיין אינו יכול לטעון שאחת המטרות הסופיות של קונקטום היא הטענת מוח, ושאחד היישומים האפשריים של שימור מוח כימי הוא פיתוח שיטה רפואית שנועדה לשמר אנשים לאחר מותם".

    הפגישות שלי עם הייוורת' התקיימו לאורך מספר חודשים, ונדהמתי לגלות באיזו מהירות האופטימיות שלו מפנה מקומה לטובת ייאוש. "הותשתי כבר מהמחשבות האם שימור המוח יקרה עוד בתקופת חיי", אמר לי בשלב מסוים. "אני רואה כמה עיכובים חווינו. מרבית המדענים מאמינים שיש משהו קסום במודעות, כך שאם המוח יעצור, הקסם ייעלם, ולא ניתן יהיה להשיב את הקסם הזה".

    תהיתי האם ההיקף של השאיפות שלו נותן לו לפעמים מנוחה. כלומר, אם יוכל להשיג אלמותיות, האם לא יפתח בכך פתח לשורה חדשה של בעיות, שלא ניתן אפילו להעלות על הדעת כעת? "מה שיקרה הוא שנבין כיצד המוח פועל, בדיוק כפי שהיום אנחנו מבינים כיצד פועל מחשב", הוא מסביר. "בשלב מסוים אנחנו עשויים להבין שהדברים שבהם אנחנו נאחזים כבני אדם – רעיון העצמי, תפקיד האלמותיות, משמעות הקיום – הם מוטעים מיסודם".

    הוא מנמיך את קולו וממשיך. "ייתכן ונלמד כל כך הרבה עד שנפסיד חלק מהאנושיות שלנו מכיוון שאנחנו פשוט יודעים יותר מדי". הוא עוצר שוב הפעם כדי להרהר באמירתו האחרונה. "אני מנסה לא להתקדם מדי במחשבות שלי", הוא אומר בסופו של דבר, "מכיוון שאני חושש שאצא מדעתי".

     איוון ר. גולדסטין הוא עורך בכיר ב-The Chronicle Review, שם הכתבה פורסמה במקור.

    תרגום: ליטל סמט

     

    פרסום ראשון: 26.08.12, 16:22

     

     
    זהו ערוץ פרסומי והידיעות הינן באחריות המפרסמים בלבד. לכלכליסט אין אחריות על תוכן הידיעות המפורסמות