סגור
קיליאן אמבפה, ליאו מסי וניימאר במדי פריז סן ז'רמן
קיליאן אמבפה, ליאו מסי וניימאר במדי פריז סן ז'רמן (צילום: עוז מועלם)

למה פריז סן ז'רמן כושלת כל הזמן בליגת האלופות?

בסופו של דבר הקבוצה בעלת תקציב שכר מפלצתי ומגה כוכבים היא קבוצת כדורגל ולא מוסד כדורגל. יש לכך השפעה על המוטביציה של כל שחקן של הקבוצה

בשבוע שעבר פריז סן ז'רמן הודחה בשמינית גמר ליגת האלופות ונראה שעידן שלישיית ליאו מסי-קיליאן אמבפה-ניימאר הגיע לסיומו מבלי לזכות בליגת האלופות. מאחר שהמטרה המוצהרת של קטאר היא לזכות בליגת האלופות עם פריז סן ז'רמן ולכן הנסיכות השקיעה סכומי עתק כדי לבנות ולתחזק את הקבוצה הנוכחית, אפשר להגדיר את "פרויקט מסי" בפריז ככישלון מוחלט.
יש הרבה מאוד סיבות לכישלון המתמשך של פריז סן ז'רמן בזירה האירופית. למשל, בגיל 35 לא נראה שליאו מסי הוא שחקן שיכול להוביל קבוצה לזכייה בליגת האלופות - בטח לא עם שני כוכבים לצידו. מסי, ניימאר וקיליאן אמבפה אף פעם לא יספקו יותר מדי הגנה מקדימה - שכיום הכרחית לזכייה בתארים. בנוסף, הם שלישייה שכל אחד מבם צריך את החופש שלו כדי לייצר ולשמר את האנרגיות שלו להתקפה - כך שלפחות 3 מ-10 שחקני שדה לא עובדים בתוך מערך מוסכם ומגובש. מול קבוצות גדולות זה לא עובד כמו בליגה הצרפתית.
מי חשב שזה באמת יכול לעבוד מול כוחות הכדורגל הרציניים ביותר ביבשת?
אינדיבדואלית, מסי לא היה גרוע בליגת האלופות במדי פריז סן ז'רמן. הוא מעורב ב-13 שערים ב-14 משחקי ליגת האלופות במדי פריז סן ז'רמן, אבל במסגרת קבוצתית הוא פשוט לא יכול להיות השחקן ההיסטורי שהוא - בלי קבוצה שבנויה סביבו. נבחרת ארגנטינה הראתה לנו איך אפשר להשתמש במסי בצורה הכי יעילה (הוא השמש וכל עשרת השחקנים האחרים הם הפלנטות שעובדים עבורו) - וזה היה בלתי אפשרי עם הסגל הנוכחי של פריז. סגל שמלא בשחקנים שרואים את עצמם כשמשות. אבל עניינים טקטיים מפספסים את הסיבה האמיתית לכישלון המתמשך של קטאר.
פריז סן ז'רמן היא מועדון שמטרתו היא הלבנת התדמית וחיזוק התדמית של נסיכות נפט לא דמוקרטית שעושה נזק עצום לאקלים ולכן אף פעם לא לא הצליחה לבנות זהות אמיתית ומקומית לפריז סן ז'רמן. הרי אם המטרה היא לייצר כותרות ולהחתים כוכבי על - אז איך אפשר לבנות קבוצה מגובשת של אינדיבדואלים, שגדלו מתוך הקהילה והתחנכו על ערכים ואתוס של מועדון גדול? איך אפשר לייצר קבוצה מעולה בלי נורמות של מועדון עם מסורת והיסטוריה?
יש לומר שנאסר אל חאליפי - היו"ר הבעייתי משלל סיבות חוקיות וערכיות שמוביל את המועדון הבעייתי הזה - אמר בקיץ האחרון שהתוכנית שלו, בסופו של דבר, היא להתבסס על "יצירת קבוצה אמיתית, למצוא רוח קולקטיבית משחקנים שיהיו גאים לייצג את פריז סן ז'רמן ויהיו מוכנים להילחם עבורה כל יום". הוא הוסיף: "המטרה שלי לשנים הקרובות היא שיהיו רק שחקנים פריזאיים בקבוצה שלנו".
עד כמה קטאר רצינית במטרה הזו? מבין 26 שחקני הסגל של נבחרת צרפת במונדיאל האחרון היו 11 שחקנים שגדלו בפריז ובפרברים שלה. כמה מהם משחקים בפריז סן ז'רמן? 1 - קיליאן אמבפה. כמה שחקני על שמשחקים כיום בקבוצות הגדולות באירופה גדלו בפריז סן ז'רמן ומצאו את עצמם מחוץ למועדון? הנה רשימה חלקית: מוסא דיאבי, כריסטופר אנקונקו, אדריאן ראביו, אלפונס אראולה, ג'ונתן איקונה ואחרים. הם, כאמור, כבר היו של פריז סן ז'רמן ושוחררו על ידי הקטארים.
אז נכון, יש כיום יותר שחקני בית בפריז סן ז'רמן - אבל היא עדיין מתבססת בעיקר על כוכבים גדולים עם אגו ענק מאשר שחקני בית שיהיו מוכנים להילחם עבורה כל יום. השורה התחתונה היא שפריז סן ז'רמן לא יכולה להתבסס על רוח קולקטיבית של שחקנים פריזאים שנלחמים עבור השם - בעיקר בגלל שמלכתחילה נבנתה כדי לשרת נסיכות במרחק 6,386 ק"מ מפריז.
הפרויקט של אבו דאבי במנצ'סטר גם כן נתקל בקשיים בליגת האלופות מול מוסדות כדורגל אמיתיים - למרות שמתנהל בצורה הרבה יותר מקצועית מהקרקס בפריז. וזה, כנראה, גם כן קשור לבעלים ולמטרות הבעלים, שלקחו קבוצה קטנה ופמפמו לתוכה כל כך הרבה כסף במטרה להאדיר את שמם ולעשות יח"צ למדינה שהיא מפרת זכויות אדם סדרתית.
אולי בסוף פריז סן ז'רמן ומנצ'סטר סיטי יזכו בליגת האלופות. זה רק הגיוני שזה יקרה בסופו של דבר - כמו שצ'לסי של רומן אברמוביץ' הפכה מקבוצה השלישית או הרביעית בלונדון לקבוצה הלונדונית הראשונה שזוכה באליפות אירופה. אבל, בכדורגל, המסורת והתרבות של מועדוני הכדורגל - רובם ככולם הוקמו בתחילת המאה ה-20 או בסוף המאה ה-19 - משפיעות באופן דרמטי על המוטיבציה של כל שחקן ושחקן.
כששחקן יודע שהוא נלחם עבור קהילה שהולכת אחרי המועדון ומשפיעה עליו ועל סט ערכיו במשך דורות, אז הוא נלחם עבור משהו עם משמעות אמיתית - לא עבור מדינה זרה לו, עם סט ערכים זר לו. "תשחק עבור השם על קדמת החולצה והם יזכרו את השם על גב החולצה", אמר טוני אדמס, קפטן ארסנל האגדי. המשמעות של הפתגם הזה היא שהמוסד תמיד יהיה חשוב יותר מכל אינדיבדואל. המוסד, אחרי הכל, היה קיים לפני כל שחקן ויהיה קיים אחרי כל שחקן. זה נכון בכדורגל, ובכלל. בטח ובטח כשהמוסד הזה הוא שייך לקהילה ומשרת את הקהילה.