• תפריט
02.11.18
מוסף כלכליסט
מוסף שבועי 1.11.18 דן שפירו, צילום: יובל חן
האמריקאי הכי ישראלי
דן שפירו, עד לפני שנתיים השגריר האמריקאי בארץ, בוחר להמשיך לחיות בישראל. אבל גם מכאן, וגם בצל הפיגוע בבית הכנסת בפיטסבורג, הוא מודאג מכך שהממשלה מרחיקה את יהודי ארה"ב, לא מבין מה טראמפ עושה במזרח התיכון, וחרד במיוחד ממה שהוא עושה לאמריקה
ב

סוף ינואר 2017, אחרי השבעתו של דונלד טראמפ כנשיא ארצות הברית, דן שפירו ומשפחתו עזבו את בית השגריר האמריקאי בהרצליה פיתוח ונסעו לנתב"ג. אבל היעד של שפירו לא היה אמריקה, אלא רעננה. שפירו ומשפחתו החליטו להישאר בישראל, בינתיים, והדרך לביתם החדש ברעננה עברה בקפריסין.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

 

"ידעתי שלא נוכל לעבור ישירות מבית השגריר לבית הפרטי שלנו ברעננה באותו יום", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "אם שומרי הראש והנהגים שלנו היו מסיעים אותנו לרעננה, זורקים אותנו בפינת הרחוב ואומרים 'להתראות!', זה היה קשה רגשית. היינו צריכים לנסוע לנמל התעופה, לקבל את הפרידה המכובדת ששגריר זוכה לה, ואז לחזור כאזרחים פרטיים. לא היה אכפת לי לאן ניסע — זה היה אמצע שנת הלימודים, לא יכולנו לקחת חופשה ממושכת, ואפילו לא יכולנו לנסוע לארצות הברית. אז נסענו לקפריסין, הטיסה הכי קצרה שאפשר. היינו ארבעה ימים במלון עם הילדות, להירגע ולהתאושש, להתכונן לחוויה החדשה שלנו. כשעזבנו את נתב"ג התייחסו אלינו באופן הרשמי שבו מתייחסים לשגריר; כשחזרנו אף אחד לא פגש אותנו. חיכינו בתור עם הדרכונים שלנו, אספנו בעצמנו את המזוודות שלנו, לקחנו מונית לבית שלנו".

 

בלי דרכון דיפלומטי?

"בלי דרכון דיפלומטי. ארבעת הימים האלה היו שינוי חשוב".

 

זה עבד?

"עבד טוב מאוד. זה בדיוק מה שהיינו צריכים".

 

לא רק עזיבת בית השגריר והמעמד הצריכה התמודדות, הוא מוסיף. "לא היינו מאוד שמחים מתוצאות הבחירות, והיינו זקוקים לתקופת אבל על ההשבעה. אף אחד מאיתנו אינו תומך טראמפ, והיה ויכוח במשפחה אם אנחנו צריכים לצפות בטקס ההשבעה בטלוויזיה. אני טענתי שאנחנו צריכים, כפטריוטים אמריקאים, לראות את העברת השלטון השלווה הזאת, גם אם זה לנשיא שאנחנו לא מרוצים מבחירתו. אנחנו רוצים שהוא יצליח, שהמדינה שלנו תצליח, וזו חוויה חשובה, גם אם היא כואבת. נוסף על כך, אלה היו הדקות האחרונות שבהן ברק אובמה היה נשיא, ורציתי לצפות גם בזה".

 

שפירו, אשתו ובנותיו עם פרס, נתניהו ואובמה, בעת ביקורו של נשיא ארה"ב ב־2013. נשארו גם בגלל הבנות, כשהבכורה כעת במכינה קדם־צבאית שפירו, אשתו ובנותיו עם פרס, נתניהו ואובמה, בעת ביקורו של נשיא ארה"ב ב־2013. נשארו גם בגלל הבנות, כשהבכורה כעת במכינה קדם־צבאית צילום: Pete Souza

 

לנאום ההשבעה של טראמפ היו טונים קודרים למדי. בדיעבד, אתה שמח שצפיתם בטקס?

"הזלנו כמה דמעות, אבל זו היתה ההחלטה הנכונה, והרגשתי שזה היה שיעור חשוב באזרחות ופטריוטיות שרציתי שהילדות שלי יחוו איתי".

 

למה נשארנו
(והאם יש בכלל לאן לחזור)

 

כמעט שנתיים מאוחר יותר, שפירו ומשפחתו — אשתו ג'ולי פישר, והבנות ליאת (18), שירה (14) ומרב (12) — עדיין ברעננה. הוא משמש עמית מחקר אורח במכון למחקרי ביטחון לאומי ליד אוניברסיטת תל אביב, ואנחנו נפגשים במשרד שלו במכון, חדר נטול חלונות שאותו הוא חולק עם קולגה. השיחה נפתחת בשאלה המתבקשת: איך זה שהוא עדיין כאן?

 

"יש לפחות שלוש תשובות לשאלה הזאת", אומר שפירו. "הראשונה היא שנשארנו כי הילדות שלנו היו מאושרות כאן. כשהממשל התחלף הבנות היו באמצע שנת הלימודים, ותכננו שהן יסיימו את השנה. אבל הגדולה היתה באמצע י"א, הלכה לבית ספר ישראלי, היו לה חברים טובים, והיא רצתה לסיים את התיכון כאן. היא אמרה לנו: 'אתם יכולים לחזור הביתה, אבל אני לא חוזרת איתכם. אם אתם רוצים להיות איתי בשנת י"ב שלי, תצטרכו להישאר בישראל'.

 

"אז החלטנו להישאר איתה. היתה לי עבודה מעניינת כאן במכון, התחלתי לכתוב ספר על התקופה שלי בישראל וניתוח של האירועים הנוכחיים, הילדות היו מאושרות — היה הגיוני להישאר. עכשיו היא מתחילה מכינה, ואנחנו נשארים עוד שנה".

 

מכינה קדם־צבאית?

"לרוב המכינות יש אופי כזה, ויהיו החלטות לגבי העתיד שלה שהיא תצטרך לקבל בקרוב. אנחנו לוקחים את זה שנה אחת בכל פעם. זה הפוקוס שלה כרגע, ואנחנו גאים בה מאוד".

 

"הסיבה השנייה לכך שנשארנו היא שבשנים המאוחרות של הכהונה שלי התמורה ביחסים העסקיים בין ארצות הברית לישראל ריתקה אותי: המספר הגדל של משקיעים וחברות אמריקאיים שמצליחים כאן, ויותר מכך — המספר הגדל של חברות ישראליות שמוצאות הזדמנויות בארצות הברית. הרגשתי שיש לי משהו להציע: לייעץ למשקיעים, לייעץ לחברות, לעשות חיבורים, במיוחד לחברות שמנסות למצוא את דרכן בוושינגטון. לעשות ייעוץ עסקי כזה, להרחיב את ההזדמנויות במערכת היחסים העסקית האמריקאית־ישראלית, קל יותר מכאן.

 

שפירו עם מזכירת המדינה דאז קלינטון, בהשבעתו לשגריר. "יידרש זמן להתאושש מהנזק שתגרום כהונה אחת של טראמפ" שפירו עם מזכירת המדינה דאז קלינטון, בהשבעתו לשגריר. "יידרש זמן להתאושש מהנזק שתגרום כהונה אחת של טראמפ" צילום: אי.אף.פי

 

"והסיבה השלישית היא שוושינגטון, שהיתה הבית שלנו במשך 20 שנה, היא לא אותה עיר שעזבנו. רוב החברים שלנו, שהם לא תומכי טראמפ כמו שאני לא תומך טראמפ, אמרו לנו: 'מאוד לא נעים כאן, אל תחזרו עדיין. חכו עם זה. זו לא סביבה שאתם רוצים לחזור אליה'. ותמיד נהנינו מהשהות בישראל. כך שההזדמנות לחיות בישראל כמשפחה פרטית, שזו חוויה שונה מאוד מחיים בתפקיד רשמי, נעימה למשפחה שלנו".

 

איזו טקטיקה טראמפ מנסה
(ואיך היא צמחה מהניסיון העסקי שלו)

 

מאז סיים את לימודיו בתחילת שנות התשעים, שפירו (49) העביר את חלק הארי של הקריירה בשירות הציבורי, במעגלי מדיניות החוץ של המפלגה הדמוקרטית — בגבעת הקפיטול, במועצה לביטחון לאומי בבית הלבן, וכשגריר תחת הנשיא ברק אובמה. כך שלא מפתיע שהוא לא בדיוק רווה נחת מממשל טראמפ. "מעולם לא חייתי בתקופה שבה הרגשתי שהנשיא עושה נזק לערכים שלנו, למוסדות הדמוקרטיים שלנו, למעמד הבינלאומי שלנו, כפי שטראמפ עושה. אם זו תהיה כהונה אחת יהיה הרבה נזק ויידרש הרבה זמן להתאושש ממנו. אם אלה יהיו שתי כהונות, אני לא בטוח שארצות הברית תוכל לצאת מהן כאותה מדינה שחשבנו שהיתה. ואגב, אני חושב שזה צריך להדאיג גם את בנות בריתה, כגון ישראל".

 

 

"הממשל האמריקאי לא הסביר מה היעד שלו, החזון שיספק הקשר להבנת ההחלטות השונות במזרח התיכון. הוא איבד את היכולת לדבר ישירות עם הפלסטינים"

 

כשאנחנו עוברים לדבר על המזרח התיכון, לשפירו חשוב להדגיש ש"טראמפ הוא ידיד ישראל, ואני לא חולק על זה כלל". גם חלק מהצעדים שנקט הנשיא עד כה, הוא מבהיר, "הם סבירים, ואפשר להגן עליהם. אני תומך בהעברת השגרירות לירושלים. ירושלים היא בירת ישראל, היא הולכת להישאר בירת ישראל, והמיקום של השגרירות שלנו במערב ירושלים לא מהווה בעיה מנקודת מבט של מו"מ על חלוקת העיר. ואונר"א (סוכנות הסיוע של האו"ם לפליטים פלסטינים, שטראמפ הפסיק את הסיוע האמריקאי שקיבלה) הוא ארגון בעייתי; הוא מספק שירותים חיוניים, אבל הוא גם משמר מיתוסים על פליטים פלסטינים שיחזרו לישראל במיליונים — משהו שאף ממשלה ישראלית לא תאפשר, ושלא תואם את פתרון שתי המדינות. כך שאני יכול לתמוך בחלק מההחלטות האלה לגופן ולומר שהן מתקנות מדיניות עבר אמריקאית".

 

הבעיה, לפי שפירו, מתגלה כשמנסים לראות את התמונה הרחבה יותר: ארצות הברית לא מספקת הסבר כולל שמאפשר להבין מה היא מנסה להשיג. "כרגע ממשל טראמפ מדבר באופן מעורפל על שלום, טוען שיש לו טיוטה לתוכנית, שאף אחד לא ראה ושאולי לא תוצג לעולם, אנחנו לא יודעים. בלי לראות אותה, קשה מאוד לומר איך הצעדים שציינתי מתיישבים איתה. וזו הביקורת העיקרית שלי: הם לא הסבירו מה היעד שלהם, החזון הבסיסי שיספק הקשר שבתוכו אפשר להבין את ההחלטות השונות". התוצאה, הוא מסביר, היא שהאמריקאים "איבדו את היכולת לדבר ישירות עם הפלסטינים" — מה שפוגע ביכולת שלהם לקדם את המו"מ או אפילו לנהל את הסכסוך. גם ההצהרה של טראמפ, מסוף ספטמבר, על כך שפתרון שתי המדינות הוא "הטוב ביותר", לא משנה את הניתוח ששפירו מציע. יכול להיות שהאמירה של טראמפ "משקפת הבנה מסוימת שאם הם הולכים לעשות משהו שיש לו סיכוי רציני זה חייב להיות פתרון שתי המדינות", הוא אומר — אבל עדיין לא עולה מכך שטראמפ מחויב לפתרון הזה כמדיניות אמריקאית.

 

טראמפ בביקורו בישראל, בשנה שעברה. "הוא מנסה לנהל את הסכסוך כאילו הוא עובד מול קבלנים בניו יורק. זה לא יצליח" טראמפ בביקורו בישראל, בשנה שעברה. "הוא מנסה לנהל את הסכסוך כאילו הוא עובד מול קבלנים בניו יורק. זה לא יצליח" צילום: אי.אף.פי

 

אז מה בכל זאת היעד הגדול של האמריקאים? שפירו מעדיף לא להיכנס לניחושים, אבל מספק תובנה לגבי הדרך: "הצעדים האחרונים — קיצוץ התמיכה באונר"א ובבתי החולים במזרח ירושלים, קיצוץ הסיוע האזרחי האמריקאי לרשות הפלסטינית (USAID) וסגירת משרד אש"ף בוושינגטון — הם טקטיקות שלקוחות מהניסיון של טראמפ בעולם העסקי. בספר שלו 'The Art of the Deal' הוא מתאר איך להלום ביריבים העסקיים שלך, מכה אחרי מכה, עד שבסופו של דבר הם נכנעים ומקבלים עסקה גרועה יותר מזו שהיו מסכימים קודם, וטובה יותר עבורך. אני חושב שהתיאוריה שלו היא שאם הוא ימשיך להנחית מהלומות על הפלסטינים בסוף הם יראו שמצב העניינים מבחינתם רק נהיה גרוע יותר, ולכן ישובו לשולחן ויסכימו לעסקה פחות טובה.

 

"ואני חושב שזו גישה שגויה. סכסוכים כמו זה שכאן לא עובדים כך, זה לא כמו להתעסק עם קבלנים בעולם הנדל"ן בניו יורק. הפלסטינים מוכנים לספוג הרבה מכות ולנסות להשתמש בהן נגד הממשל בעולם הערבי, באירופה ובפורומים אחרים, ולחכות. לקוות שממשל דמוקרטי עתידי או אפילו ממשל רפובליקני עתידי ינקוט גישה אחרת. אם זו אכן האסטרטגיה של טראמפ, להכות בהם כל כך חזק עד שיסכימו להרבה פחות ממה שהם רוצים — זה לא יצליח".

 

אבל עיקר הביקורת של שפירו על טראמפ כלל לא נוגעת לסכסוך אצלנו. "אי־ההסכמה העיקרית שלי איתו נוגעת לנזק שהוא עושה לחברה שלנו, לתרבות הפוליטית, לערכים ולמוסדות הדמוקרטיים שלנו — ולניהול הלקוי של מדיניות החוץ והחלשת המעמד וההשפעה האמריקאיים בעולם", הוא מסביר. "זה עלול ליצור מצבים מסוכנים עם רוסיה, צפון קוריאה ואולי איראן. אני בעד שימוש בכל אמצעי הלחץ כדי למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני, אבל התנגדתי ליציאה מהסכם הגרעין. אני לא משמיע את הביקורת שלי כי אני מנסה לגרום לישראלים לשנות את דעתם על טראמפ, אלא משום שכאזרח אמריקאי אני מודאג עמוקות מהכיוון שאליו הממשלה והמדינה שלי הולכות".

 

 

"וושינגטון, שהיתה ביתנו 20 שנה, היא לא אותה עיר שעזבנו. רוב החברים אמרו לנו: 'מאוד לא נעים כאן, אל תחזרו עדיין. זו לא סביבה שאתם רוצים לחזור אליה'"

 

בתחילת החודש, אגב, שפירו ביקר בארצות הברית והשתתף באירועי בחירות של מועמדים דמוקרטים שהוא מכיר אישית, כולל ביל נלסון, הסנאטור מפלורידה (שפירו היה בעבר המשנה לראש הסגל שלו). הוא מספר שנתקל "בהמון התלהבות מצד אנשים שרוצים להצביע לשינוי כלשהו", ומעריך שיש "סיכוי סביר" שלפחות אחד משני בתי הקונגרס יעבור לשליטה דמוקרטית. וכך, הוא אומר, ישוב למערכת הפוליטית האמריקאית אלמנט של איזונים ובלמים, שחסר לה כרגע, תחת טראמפ ושני בתים רפובליקניים. כיום, אומר שפירו, "אין קול מהקונגרס שתובע ממנו לתת דין וחשבון".

 

מה המודל היחיד לסיום הסכסוך
(ואיך הוא קשור לזיכרונות מהמלחמה)

 

הקשר של שפירו לישראל החל הרבה לפני שהתייצב כאן כשגריר. "כשהייתי ילד הוריי, שהם אקדמאים, לקחו שנת שבתון ורצו לבלות חלק ממנה בארץ", הוא מספר. "אבא שלי פרופסור לספרות אנגלית, שייקספיר, והוא עבד על ספר. הייתי בן 4, אחי היה בן 5, אחותי בת 7. זה היה הרפתקני מצדם לקחת ילדים קטנים לארץ זרה שהם לא דיברו את השפה שלה, ואז הם גם לא היו מעורבים מאוד בחיים היהודיים באמריקה. אבל הם ידעו שהם רוצים קשר עם ישראל, וכך הגענו לדירה בירושלים.

"זה היה סתיו 1973. מה שהתחיל כשהות טיפוסית של משפחה בחו"ל — ללמוד את השפה, ללכת לשוק, להכיר את ירושלים — השתנה בן לילה ביום כיפור, כששמענו את הסירנות וראינו ישראלים רצים להציל את המדינה שלהם. ההורים שלי החליטו להישאר כאן במלחמה, אף שההורים שלהם התקשרו ואמרו להם להחזיר את הנכדים הביתה. זו היתה תקופה מבלבלת, לא תמיד הבנו את החדשות, נזקקנו לעזרה מהשכנים הישראלים, והיו ערבים שבילינו במקלט בבניין שלנו. אבא שלי עזב את פרויקט הכתיבה והלך לעזור בכל מקום שאפשר — במאפיית אנג'ל, בתיכון, בלול תרנגולות במושב שבו כל הגברים התגייסו.

 

"אני זוכר את הערבים במקלט, אני זוכר שעשינו האפלה לדירה שלנו. אני זוכר שאחותי הגדולה, שהבינה טוב יותר מה קורה, היתה מפוחדת מאוד. אני הייתי קטן מכדי להיות מפוחד: לרדת למקלט היה הרפתקה, ושיחקנו שם תופסת ומחבואים. אני בהחלט זוכר את התקופה, ועדיין יכול למצוא את הדירה בקריית משה שבה גרנו. יש גם הרבה סיפורים ששמעתי על התקופה הזאת והיא בהחלט קשרה בין המשפחה שלי לישראל. השבתון היה מעניין וכיפי, אבל העובדה שחווינו את מלחמת יום כיפור הביאה לכך שבמשך כל הילדות שלי עקבתי אחרי האירועים בישראל בעניין. עם כל העליות והמורדות — הסכם השלום עם מצרים, המלחמה בלבנון, האינתיפאדה — זה תמיד היה הנושא הראשון לדיון בארוחת הערב. ואני יכול לאתר את תחילת המסלול של חיי, מקצועית ואישית, בחוויה הזאת, כשהייתי בן 4".

 

שפירו חזר לישראל שוב בין התיכון לקולג' — "חייתי בירושלים עם משפחה ישראלית שאני עדיין בקשר איתה, והייתי גם בקיבוץ" — ואחר כך, בימי האינתיפאדה הראשונה, היה סטודנט אורח באוניברסיטה העברית, כשהפעם הגיע כבר עם ג'ולי, בת זוגו.

 

מחוץ לבית הכנסת בפיטסבורג ביום ראשון השבוע, למחרת הפיגוע. "הם היו יהודים ככל שאפשר להיות יהודים, בחייהם ובמותם הטרגי, שאירע רק משום שהם יהודים" מחוץ לבית הכנסת בפיטסבורג ביום ראשון השבוע, למחרת הפיגוע. "הם היו יהודים ככל שאפשר להיות יהודים, בחייהם ובמותם הטרגי, שאירע רק משום שהם יהודים" צילום: JEFF SWENSEN

 

הוא המשיך לתואר שני בפוליטיקה של המזרח התיכון בהרווארד, וכשב־1993 הגיע לוושינגטון והתחיל לחפש עבודה בתחום, התבשר על הסכמי אוסלו. "היו לי שתי תגובות בו זמנית: חצי מהמוח שלי אמר — 'זה החלום, עכשיו לשלום יש סיכוי, וזו סיבה לחגיגה', והחצי האחר אמר — 'פספסתי את זה, מאוחר מדי. עכשיו אני אצטרך למצוא משהו אחר לעבוד עליו. כבר טיפלו בשלום במזרח התיכון, אני אצטרך ללמוד סינית או למצוא תחום מדיניות חוץ'".

 

המציאות הוכיחה לו היטב שיש עוד הרבה עבודה. "הלוואי שזה היה נכון, שהייתי מבלה את הקריירה שלי בלעבוד על משהו שאינו המזרח התיכון, כי המשמעות היתה הצלחה. אבל זה לא הצליח. היו טעויות כמובן, פגמים בהסכם, כשלי מנהיגות, ויאסר ערפאת שלא ויתר באופן מלא על נתיב הטרור. אבל גם היום, למרות הכישלונות, כולל אלה שנטלתי בהם חלק כנושא ונותן, אני מאמין ששתי מדינות זה המודל הטוב ביותר לסיום הסכסוך. אולי המודל היחידי לסיום הסכסוך".

 

מתי כהונת השגריר שלי הגיעה לשיאה
(ולמה הישראלים פספסו את אובמה)

 

ב־2004, לקראת הבחירות לקונגרס, שפירו ביקר בשיקגו כדי לייעץ לאחד המתמודדים בפריימריז הדמוקרטיים על מועמדות לסנאט. "בערב, אחרי שנפגשתי עם המועמד, אכלתי עם אחותי קרוליין, עורכת דין בעיר. היא אמרה לי: 'למה אתה עוזר למועמד הזה, יש מועמד הרבה יותר טוב, הדבר האמיתי, והוא הולך להגיע רחוק. אני מאמינה בו, עבדנו יחד ואתה צריך לעזור לו'. זה היה ברק אובמה. אף פעם לא שמעתי עליו, ואמרתי לה: 'קרוליין, עם כל הכבוד, אני מוושינגטון. את לא מבינה שום דבר בפוליטיקה: אם קוראים לו ברק אובמה הוא לא יכול להיבחר למועצת העיר, ובטח שלא לסנאט'. מובן שהמועמד שלי התרסק, אובמה זכה בפריימריז ואז נתן נאום מדהים בוועידה הדמוקרטית וזכה במושב בסנאט. כשהוא הגיע הציגו אותי בפניו, ולמרבה המזל הוא לא ידע שבעבר עזרתי לאחד היריבים שלו".

 

ב־2007 שפירו הצטרף לקמפיין של אובמה בפריימריז הדמוקרטיים על המועמדות לנשיאות כיועץ לענייני המזרח התיכון. הילארי קלינטון היתה אז הפייבוריטית, ושפירו הניח ש"בעוד כמה חודשים אני אמצא משהו אחר לעשות בחיים".

 

אובמה ניצח כמובן, ושפירו המשיך איתו לבית הלבן ומשם לישראל. כשגריר כאן הוא מונה עם הישגיו את המימון לכיפת ברזל ומזכר ההבנות לסיוע הביטחוני לעשור הבא, סכום חסר תקדים של 38 מיליארד דולר, שעוגן בחקיקה באוגוסט האחרון. אבל כנקודת השיא בכהונה הוא מציין את האירוח של ביקור אובמה, ב־2013.

"אני חושב שישראלים שיכלו לצפות באובמה במשך שלושה ימים, לחוש את החום ואת האכפתיות האמיתית שלו, לשמוע בבנייני האומה נאום על הפילוסופיה שלו בנוגע לשותפות בין ארצות הברית, הביטחון של ישראל, האתגרים שלה, הלגיטימיות שלה, השאיפה לשלום — ראו ידיד אמת. הרבה ישראלים ניגשו אליי לאחר מכן ואמרו: 'אני עדיין לא מסכים עם אובמה לגבי נושא כזה או אחר, אבל אני רואה שהאינטרסים שלנו בלבו. הוא ידיד'. קיוויתי שזה יהיה רושם מתמשך, אבל אני לא בטוח שזה קרה, כנראה לא. אולי היינו צריכים להביא אותו כל שישה חודשים כדי לרענן", הוא צוחק.

 

שפירו מסביר שאחת הסיבות המשמעותיות לפגיעה ברושם הזה היא הסכם הגרעין עם איראן, שעליו חתמו ב־2015 חברות מועצת הביטחון (כולל ארצות הברית), לצד גרמניה והאיחוד האירופי, שכלל התחייבות איראנית לצמצום תוכנית הגרעין והתחייבות של המערב להסרת הסנקציות נגדה. לפי שפירו, שני הצדדים עשו טעויות בסיפור הזה: "בתחילת השיחות עם איראן, בעומאן, ישראל לא שותפה בזמן אמת, והיה צריך לשתף אותה. וההחלטה של ראש הממשלה בנימין נתניהו לנאום בקונגרס (נגד ההסכם, במרץ 2015) הכניסה אותו לתוך סכסוך פוליטי פנים אמריקאי גדול, העלתה את מפלס המתח — ולא הצליחה לעצור את העסקה".

 

 

"אף שטראמפ אינו אחראי לירי בבית הכנסת, הוא כן תרם לאווירה שבה שנאה נגד אחרים עברה נורמליזציה. נשיא צריך להרגיע את המתחים, לא ללבות אותם"

 

אבל זה לא רק איראן. בסוף כהונתו, בדצמבר 2016, אובמה לא הטיל וטו על החלטת מועצת הביטחון של האו"ם שדרשה מישראל להפסיק את בניית ההתנחלויות. "זה הדבר האחרון שאנשים זוכרים. אני המלצתי להטיל וטו על ההחלטה הזאת, אבל הבנתי למה אובמה קיבל את ההחלטה שקיבל. היא לא היתה עוינת לישראל, והיא לא נועדה לסגור חשבון עם נתניהו, אלא הגיעה מתוך הראייה של אובמה לגבי הדרך הטובה ביותר להבטיח שפתרון שתי המדינות לא ימות במשמרת שלנו. אני הייתי מקבל החלטה אחרת. וממרחק של שנתיים אני יודע כמה זה השפיע על אופן ההסתכלות של הישראלים על אובמה. אפילו דברים שלגביהם הם הסכימו איתו לפני כמה שנים נתפסים עכשיו דרך הפריזמה של החלטת מועצת הביטחון, שהם נפגעו ממנה מאוד". ובסופו של דבר, מוסיף שפירו, ההשפעה של החלטת המועצה היתה "מוגבלת למדי".

 

בהקשר של יחסי ישראל־ארצות הברית, אנחנו מתעכבים גם על הקשר עם יהדות אמריקה. החלק המאוחר של הראיון התקיים בתחילת השבוע, בצל הפיגוע בבית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג. "זאת התקפה הרסנית, בראש ובראשונה עבור המשפחות והקהילה היהודית של פיטסבורג", אומר שפירו. "אבל ההשפעה שלה מרחיקת לכת בהרבה: זו התקפת הטרור האנטישמית החמורה בהיסטוריה של ארצות הברית. הרעיון שאנחנו עשויים להיות לא בטוחים כשאנחנו מתפללים בבתי הכנסת שלנו לא היה עולה על הדעת בעבר. ועכשיו אנחנו מרגישים פגיעים יותר, והרבה מוסדות יהודיים יזדקקו לאבטחה הדוקה יותר.

 

"וחייבים לומר שאף שטראמפ אינו אחראי לירי עצמו והוא לא אנטישמי, הוא כן תרם לאווירה שבה שנאה נגד אחרים — מוסלמים, מקסיקנים, גייז, וכן, יהודים — עברה נורמליזציה. באווירה הזאת יש אנשים מטורפים שמרגישים העצמה להוציא לפועל את השנאה שלהם. נשיא צריך לנסות להרגיע את המתחים האלה, לא ללבות אותם, והוא לא עושה את זה".

 

יוצר הטלוויזיה דיוויד סיימון קרא לשר החינוך והתפוצות נפתלי בנט "ללכת הביתה" במקום להגיע לפיטסבורג. הטרגדיה הזאת חושפת קרע בין הקהילה היהודית האמריקאית לממשלת ישראל?

"אני לא רואה קרע בין הקהילה לממשלה. ביטויי האהדה והתמיכה הישראליים היו מרגשים מאוד. מה שחשוב שישראלים יבינו הוא שאפילו עם הפגיעות החדשה שיהודים אמריקאים עשויים להרגיש, רובם חשים מאוד בבית באמריקה. אני חושב שרובם חושבים שאנטישמיות היא לא משהו שיש לברוח ממנו אלא בעיה שצריכה להיפתר שם, עם שותפים אמריקאים שאינם יהודים — ויש לנו הרבה כאלה".

 

בעקבות הירי, יש מקום לצעד סימבולי מצד ממשלת ישראל כלפי הקהילה היהודית־אמריקאית?

"שמעתי הצעה שישראל צריכה להכיר בתנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות, שני הזרמים שרוב היהודים האמריקאים שייכים להם. אני סבור שזה צריך לקרות בכל מקרה. אבל זו באמת תהיה מחווה בעלת משמעות אחרי ההתקפה הזאת. היהודים שנהרגו בזמן התפילה בבית הכנסת עץ החיים היו יהודים ככל שניתן להיות — בחיים שלהם, ובמוות הטרגי שלהם, שאירע רק משום שהם יהודים. איזו דרך טובה יותר יש לכבד את זכרם?".

 

ובכל זאת, גם אם אין קרע, שפירו אבחן בשיחתנו לפני הפיגוע את המתח המצטבר בין ישראל ליהדות אמריקה. "אני לא חושב שנכון, ממקומי, לנסות להרצות לישראל איזו מדיניות היא צריכה או אפילו לבקר החלטות שמתקבלות", הוא מקפיד על זהירות, ואז משרטט את תמונת המצב: "שני־שלישים לפחות מהיהודים בארצות הברית אינם אורתודוקסים. שני־שלישים מזדהים כדמוקרטים. אם חשוב לישראל לשמר את התחושה שהיא מדינה שמייצגת יהודים בכל רחבי העולם, ואם חשוב לה לשמר תמיכה בין מפלגתית בארצות הברית, אלה דברים שצריך לזכור. אם אתה מגיע להסכם למרחב תפילה שוויוני בכותל — אתה צריך ליישם אותו, בטח לא לבטל אותו. זה פוגע באמון וגם בתחושת הזהות היהודית של אנשים. אם אתה מעביר חוקים שיגרמו לכך שמי שעובר גיור בידי רבנים רפורמים או קונסרבטיבים לא מתקבל כאן כיהודי, זה בעייתי. אם אתה נתפס כקשוח כלפי מיעוטים, למשל בחוק הלאום, אתה יכול להביא בחשבון איך זה ייתפס אצל יהודים אמריקאים, ואצל אמריקאים בכלל. אם אתה מרחיב התנחלויות באופן שלא מתיישב עם פתרון שתי המדינות ומדבר באופן מפורש על ניסיון למנוע שתי מדינות, אם אתה מגרש מבקשי מקלט — אלה דברים שעלולים לגרום לאובדן תמיכה בקרב אוכלוסיות שישראל היתה אולי רוצה לשמור את תמיכתן".

 

כמה ארה"ב התערבה במתווה הגז
(ולמה זה בעצם נעשה גם בשבילנו)

 

לסיום אנחנו מתעכבים על אחת משלוש הסיבות שהשאירו את שפירו ומשפחתו בארץ: ההזדמנות העסקית. הוא מייעץ ל־ION, קרן השקעות המתמחה בהשקעה בחברות ישראליות, ופעיל גם בכיוון ההפוך, בהזדמנויות שמחכות לחברות ישראליות בארצות הברית. "יש יותר ויותר חברות ישראליות שנשארות עצמאיות זמן ממושך ואפילו מגיעות להנפקה במקום לעשות אקזיט מהיר, ובניסיון להפוך לגלובליות מבסיס ישראלי מבססות נוכחות של ממש בארצות הברית". הוא מספר על משלחות סחר של חברות ישראליות לוושינגטון, שאותן הוביל, ומוסיף שהוא מייעץ "לכמה חברות טכנולוגיה ישראליות, במיוחד בתחומים של אבטחת סייבר ובינה מלאכותית, בעלות טכנולוגיה שיש בה עניין בארצות הברית, גם לממשל". עם קולגות בוושינגטון, הוא מסביר, "אנחנו פותחים דלתות לחברות האלה — לשווקים פדרליים, לשווקים ברמה המדינתית והמקומית, ומחברים אותן לחברות אמריקאיות אחרות".

 

הוא מדבר על העיסוקים האלה במונחים של שליחות: "במובנים מסוימים, כבר הגענו למקסימום בשותפות הביטחונית שלנו: היא תמיד צריכה להתחזק, אבל היא כבר חזקה, אינטימית ועמוקה באופן מדהים. הערכים המשותפים לנו מוצקים, גם אם צריך לתחזק אותם. אבל בכל האמור בשותפות הכלכלית רק גירדנו את פני השטח. וזה מספק אותי לעזור להניח עוד כמה לבנים בחומה של השותפות הכלכלית והמסחרית, שתחזק את שתי המדינות ואת מערכת היחסים ביניהן".

 

אם כבר נכנסנו לזווית הכלכלית, אני מתעכב עם שפירו על עוד משהו שקרה בימיו כשגריר: העברת מתווה הגז בישראל, שנעשתה תחת לחץ אמריקאי לא מבוטל.

הרבה ישראלים נשארו עם תחושה שהם לא מבינים מה הלך שם, למה ארצות הברית התעקשה לסגור את מתווה הגז מהר.

 

"אני יכול להסביר למה היא היתה פעילה כתומכת. הסיבות לגיטימיות, וזה מה שממשלות ושגרירויות עושות בכל רחבי העולם", הוא אומר, ומזכיר שהיתה בתמונה חברה אמריקאית, נובל אנרג'י. "זה עיקרון חשוב לארצות הברית: להבטיח שחברות אמריקאיות זוכות ליחס הוגן ולא נתונות לתנודות דרמטיות בכללים ובחוקים שאיכשהו מענישות אותן אחרי שהן עשו מחויבות משמעותית", הוא מפרט, ומדגיש שארצות הברית לא היתה מעורבת בפרטים הספציפיים, שהיו צריכים להיסגר בין הממשלה לחברות. שיקול שני שהוא מזכיר הוא הרצון האמריקאי בשגשוג הכלכלה הישראלית, שעצמאות אנרגטית וגם אקלים השקעות יציב יכולים לתרום לו. לאלה הוא מוסיף שיקול אסטרטגי, של פיתוח אקו־סיסטם של גז טבעי מזרח־תיכוני. "ואנחנו כבר רואים ניצנים, עם יצוא גז לירדן ושיתוף פעולה אפשרי עם קפריסין, מצרים ויוון, אולי טורקיה, אולי איטליה".

 

ועדיין, אתה יודע...

"האם היתה כאן יותר מדי התערבות בעניינים הפנימיים של ישראל?".

 

כן, זה היה קצת כוחני.

"אני חושב שכל המדינות מקדמות את האינטרסים שלהן, ובמקרה הזה עשינו את זה באופן גלוי ולגיטימי, ותוך כיבוד העובדה שההחלטות בסופו של דבר ייעשו בידי המנהיגים הישראלים".

 

x