• תפריט
06.10.18
מוסף כלכליסט
מוסף שבועי 4.10.18 כדורסל מימין לברון ג
ליגת הצדק של אמריקה
ליגת הפוטבול וליגת הכדורסל באמריקה מתנהלות באותה תעשיית ספורט, אך בגישות עבודה שונות לחלוטין. המאבק המתחדד ביניהן מלמד היטב על המאבק בין שתי אמריקות שונות לחלוטין
אוריאל דסקל 22:0006.10.18

ג

'ייק קומראו מכונה Touchdown Jesus. הכינוי דבק בו בזכות המראה ה"ג'יזסי" שלו (אילו ישו היה נראה כמו הפנטזיה המערבית הלבנה, ולא בחור ממוצא מזרח תיכוני): שיער חום ארוך, זקן כנעני ו־1.93 מטרים גמישים וחזקים של אמריקאי בן 26 בעל קשר דם לליגת הפוטבול של ארצות הברית, ה־NFL. אביו של ג'ייק, אריק, היה שחקן בקבוצת מיאמי דולפינס, כמו גם דודו, ג'ון בוסה. שני בני דודים של ג'ייק משחקים גם הם פוטבול.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

 

קומראו (Kumerow) עצמו לא מוכשר כמו שאר בני משפחתו. הוא שיחק במכללות בליגה בכירה פחות מהם, ובארבע השנים האחרונות הסתובב בין קבוצות פוטבול והתאמץ במבחני כניסה, אבל עדיין לא זכה לשחק משחק רשמי ב־NFL. העונה "טאצ'דאון ג'יזס" הוחתם סוף סוף על ידי הגרין ביי פאקרס, אחרי מבחנים מוצלחים שבהם הרשים את הקוורטרבק והכוכב של הקבוצה, ארון רוג'רס. אבל אז איבד ישו של הטאצ'דאונים את הטאץ', נחת לא טוב על הקרסול במשחק הכנה והועבר לרשימת הפצועים של הקבוצה. גם אם יזכה לשחק בליגה, זה כבר לא יקרה בקרוב.

 

 

 

טאצ'דאון ג'יזס הוא ווייד רסיבר, השחקן שתפקידו לקלוט את רוב המסירות של הקוורטרבק. כדי לעשות זאת הוא נאלץ להתמודד מול מגנים שרוצים לחסל אותו באוויר (כשהוא קופץ לתפוס את הכדור) או ביבשה (כשהוא רץ לכיוון האנד־זון, השער של הפוטבול). בכל קבוצה יש 6–8 ווייד רסיברים, וקומראו הוא השני הכי מבוגר בגרין ביי. הקהל אוהב את סיפור האנדרדוג של טאצ'דאון ג'יזס — אבל קומראו הוא בורג קטן מאוד בתעשייה שמגלגלת מיליארדי דולרים בשנה. במהלך הקריירה שלו הרוויח פחות מ־400 אלף דולר. הוא אמנם חתם בעבר על חוזים שהיו אמורים להכניס לו יותר ממיליון דולר, אבל בפוטבול החוזים לעולם אינם מובטחים. מקבלים כסף רק תמורת משחקים שמשחקים ותוצאות שמושגות. 

 

קאפרניק (במרכז) כורע ברך בהשמעת ההמנון. "בעלי הקבוצות מעדיפים שחקן שמסובך עם החוק על שחקן 'בעייתי' בקטע פוליטי" קאפרניק (במרכז) כורע ברך בהשמעת ההמנון. "בעלי הקבוצות מעדיפים שחקן שמסובך עם החוק על שחקן 'בעייתי' בקטע פוליטי" צילומים: אם.סי.טי

 

 

בהערכה מפוכחת, ג'ייק קומראו, שחקן פוטבול מקצועי שהקריב את גופו למען הספורט שהוא אוהב, יסיים בקרוב את הקריירה שלו כאנקדוטת NFL. בליגת הפוטבול המקצוענית אין מקום לווייד רסיברים פצועים וחסרי ניסיון שיחגגו בקרוב 27. יישארו לו למזכרת כמה גזרי עיתון, סיפורים נחמדים לילדים, ובסבירות די גבוהה גם פגיעה במוח. לפי מחקרים, 99% משחקני הפוטבול מהתיכון ומעלה סבלו מפגיעות מוח. הפגיעה הגרועה ביותר היא CTE, מחלה נוירולוגית המובילה לשינוי התנהגותי, אלימות, דיכאונות ואובדנות, ונוצרת ממכות חוזרות ונשנות במוח ובעמוד השדרה — מכות שהן חלק בלתי נפרד ממשחק הפוטבול.

 

האם 400 אלף דולר שווים את זה? נראה שלא. האם קומראו עשה את מה שעשה עבור הפרסום? ספק אם מישהו יזהה אותו ברחוב מחוץ לוויסקונסין. ספק אם בוויסקונסין, מדינתה של הגרין ביי פאקרס, מישהו יזהה אותו בלי מדי הקבוצה. הוא משחק עם קסדה ומגנים, שלא מאפשרים לזהות אותו לפי פניו או שפת הגוף שלו. וממילא הוא רק אחד מצוות של 53 שחקנים בקבוצה, שהתחלופה שלהם גבוהה במיוחד: קריירה ממוצעת של שחקן פוטבול אינה ארוכה יותר משלוש שנים.

הקריירה נטולת השיאים של קומראו, שכמוהו יש עוד רבים, משקפת את המציאות ב־NFL טוב יותר מזו של הכוכבים הבודדים שמצליחים לזהור בליגה הקשוחה.

 

 

ב־NFL מציינים שנתיים למשחק שבו קולין קאפרניק כרע ברך בהמנון במחאה על אלימות המשטרה נגד שחורים. במאי קבעו בעלי הקבוצות כי השחקנים חייבים לעמוד בהמנון, אחרת ייקנסו או יושעו. ההחלטה התקבלה ללא כל דיון עם השחקנים

 

אבל הדרמה האנושית האכזרית לא פגעה עד היום כהוא זה בתעשייה שקומראו וחבריו הם חלק ממנה. ב־20 השנה האחרונות שווי קבוצות ה־NFL טיפס ב־11.6% לשנה בממוצע, יותר מכפול מהממוצע של 500 החברות הגדולות בארצות הברית. הליגה מכניסה יותר מ־14 מיליארד דולר בשנה, יותר מכל ליגת ספורט אחרת בעולם. קבוצות ה־NFL הן בעלות השווי הגבוה ביותר מתוך קבוצות הספורט באמריקה, עם ההכנסה הממוצעת הגבוהה ביותר (427 מיליון דולר) והרווח התפעולי הממוצע הגבוה בעולם (95 מיליון דולר). וזה עוד לפני הגידול שצפוי בהסכמי זכויות השידור המפלצתיים עם כניסתן של אמזון, פייסבוק וטוויטר לשוק, ולפני הגידול בהכנסות הצפוי בזכות הלגליזציה של ההימורים בספורט.

 

 

ג'ייק קומראו. Touchdown Jesus יישאר אנקדוטת פוטבול ג'ייק קומראו. Touchdown Jesus יישאר אנקדוטת פוטבול צילום: אי.פי

 

אבל ייתכן שחרף התחזיות הכלכליות הוורודות, עולם הספורט המקצועני באמריקה עומד על ספו של שינוי. משהו קורה לליגת הספורט העשירה בתבל. משהו שעשוי להתברר כראשיתו של מדרון חלקלק לספורט הלאומי של אמריקה. המגזין "פורבס" פרסם באחרונה את הטבלה השנתית של שווי קבוצות הפוטבול, ולפיה שוויין הממוצע צמח ב־2% ל־2.57 מיליארד דולר. זו הצמיחה הנמוכה ביותר מאז 2011, ובהתאמה לאינפלציה בכלל מדובר על ירידה. הנתונים האלה מגיעים אחרי עונה שבה הרייטינג דעך, בעיקר בגלל פרסומים מתרבים והולכים על הנזק הפיזי והנפשי שנגרם לשחקנים (אם כי ה־NFL היא עדיין הליגה הנצפית ביותר בארצות הברית ויותר מ־90% מהתוכניות הנצפות ביותר הן משחקי פוטבול). בעוד קצת יותר משנתיים, ב־2021, יסתיים הסכם השכר הקיבוצי בין השחקנים לקבוצות. הצדדים כבר נערכים למשא ומתן קשוח, שעלול להוביל לשביתת שחקנים, שתהווה מכה קטלנית לליגה.

 

במקביל אמריקה עדה לפריחת ליגת הכדורסל, ה־NBA, שעד לא מזמן היתה רק ליגת הספורט השלישית בגודלה בארצות הברית, אחרי הפוטבול והבייסבול. התהליך הזה מתרחש אחרי שאדם סילבר, הקומישינר של ה־NBA, עשה השנה את הפעולה שבפוטבול היתה בלתי מתקבלת על הדעת: הוא כינס את השחקנים ובעלי הקבוצות ואמר להם: "בוא נעבוד יחד כדי לעקוף את ה־NFL. יחד, אנחנו יכולים לעשות את זה". וזה מה שהליגה עושה — עובדת יחד עם השחקנים על חוקים, חוזים, הסכמים ובניית הדרך קדימה.

 

ל־NFL צפויות עוד כמה שנים טובות כמלכת הספורט האמריקאי. אבל ב־NBA מתקרבים. וסיפורן של שתי הליגות, שפועלות באותה תעשיית ספורט אך בשתי גישות עבודה שונות לחלוטין, יכול ללמד הרבה על המאבק המתנהל כיום בין שתי אמריקות שונות לחלוטין.

 

 

שכר

בונוס מותנה מול כסף בכיס

 

ארון רוג'רס, הקוורטרבק של הגרין ביי פאקרס, הוא השחקן בעל ההכנסה הגבוהה ביותר ב־NFL. הקיץ הוא חתם על חוזה עצום, שיכניס לכיסו 134 מיליון דולר בארבע השנים הבאות. בנסיבות מסוימות הסכום עשוי לצמוח ל־180 מיליון דולר. אבל רוג'רס רצה להרוויח יותר, וחשוב מזה, הוא רצה יותר "שליטה של השחקן".

מה זה "יותר שליטה של השחקן"? לשם השוואה, לברון ג'יימס, הכוכב הגדול ביותר ב־NBA, חתם על חוזה בלוס אנג'לס לייקרס, שיכניס לו 153,312,846 דולר בארבע השנים הקרובות. הכסף המובטח לו בחוזה? 153,312,846 דולר. נוסף על כך, השנה האחרונה בחוזה נתונה להחלטתו. אם לא יחשוב שהקבוצה מתקדמת בכיוון שאליו הוא שואף, ג'יימס יוכל לחייב את הקבוצה ללכת לכיוון שאליו הוא שואף, באמצעות האיום שיעזוב שנה לפני תום חוזהו. הוא עשה זאת בכל ארבע שנותיו בקליבלנד.

 

 

 

 צילום: אי.פי.אי, רויטרס

 

 

איך זה שלברון יכול לעשות את זה ורוג'רס לא? "אני לא מאמין שה־NFL מוכנה לסוג חוזים שיש ב־NBA", אמר הקוורטרבק אחרי החתימה על החוזה החדש. "יש שפה שצריכה להשתנות כדי שחוזים כאלו ייהפכו לסטנדרט, אבל אין שום תנועה לכיוון הזה. הקבוצות לא רוצות שלשחקני הפוטבול יהיה כוח מולן כמו שיש לשחקני ה־NBA. הן רוצות להישאר במסלול המסורתי, עם בונוסים שפרוסים למשך שנים כדי לצמצם את ההשפעה שלהם על תקרת השכר. אין הרבה מקום למשא ומתן".

 

"תקרת השכר" שהזכיר קיימת בשתי הליגות. היא נועדה לשמור על תחרותיות ולמנוע מקבוצה מסוימת לשלם לשחקנים הרבה יותר מיריבותיה הקטנות יותר. אולם ב־NBA מתאפשרת גמישות מסוימת באמצעות "מס מותרות", שמשולם על חריגה מתקרת השכר, שעוגן בהסכם הקיבוצי עם השחקנים. ב־NFL התקרה קשיחה לחלוטין, וכתוצאה מכך כל מבנה תשלומי השכר שונה. רבים מחוזי הפוטבול מבוססים על שכר שנתי לא גדול במיוחד, ובצדו בונוסים גדולים, אך כאלה שנפרסים על פני שנים ומשולמים רק אם השחקן ממשיך לשחק בקבוצה. כך לקבוצות יש תמריץ לשחרר שחקנים, בעיקר ותיקים, כדי לחסוך את תשלום הבונוסים ולרדת מתחת לתקרת השכר. התוצאה היא ביטחון תעסוקתי נמוך במיוחד. ב־NBA, לעומת זאת, קבוצה אחראית לשלם את הסכום שהוסכם עליו בחוזה במשך כל שנותיו, גם אם השחקן נפצע או משוחרר מהקבוצה. חוזה זה חוזה.

 

פוליטיקה

שתיקה כנועה מול ציוצים נועזים

 

החלום של רוג'רס על "יותר שליטה" אינו קשור רק לנוסח החוזה ושיטת התשלום. אתר האינטרנט The Ringer "מינה" את רוג'רס לתפקד כקומישינר הליגה ליום אחד ושאל אותו מה הדבר הראשון שהיה משנה. רוג'רס ענה: "בעלים ועורכי דין מעבירים חוקים בפגרה בלי אישור או אפילו שיח עם השחקנים. זה כולל דברים שמשפיעים באופן ישיר על השחקן. למשל, כל עניין מחאות השחקנים בזמן ההמנון. הליגה קבעה דברים בלי לשתף פעולה עם השחקנים".

 

משחק של הניו יורק ניקס נגד הוושינגטון ווריורס (מימין) ומשחק של הדנבר ברונקוס נגד הקנזס סיטי צ'יפס. ה־NFL עשירה כמעט פי 2 מה־NBA משחק של הניו יורק ניקס נגד הוושינגטון ווריורס (מימין) ומשחק של הדנבר ברונקוס נגד הקנזס סיטי צ'יפס. ה־NFL עשירה כמעט פי 2 מה־NBA צילום: אי.פי.אי, Isaiah J. Downing

 

הפער הזה בין ה־NFL ל־NBA התחדד מאוד בשנה החולפת. לברון ג'יימס, סטף קרי וקווין דוראנט, השחקנים הטובים בליגת הכדורסל, הם גם פעילים חברתית ופוליטית. הם מביעים את דעתם באופן חופשי ברשתות החברתיות, בטלוויזיה ובהפגנות במגרש. אפילו שחקנים מדרג נמוך בהרבה מביעים את דעתם בפלטפורמות שונות ובתמיכת הליגה. "זה גורם לנו גאווה שיש לנו שחקנים שכל כך מחוברים לקהילותיהם ומוכנים להרים את הדגל בנושאים חשובים להם", אמר הקומישינר סילבר.

 

ב־NFL, לעומת זאת, מציינים כעת שנתיים למשחק הראשון שבו הקוורטרבק של סן פרנסיסקו פורטיניינרס, קולין קאפרניק, כרע ברך בזמן ההמנון במחאה על אלימות המשטרה נגד שחורים. במאי האחרון אישרו בעלי הקבוצות מדיניות שלפיה השחקנים כולם חייבים לעמוד בזמן ההמנון או להישאר בחדר ההלבשה. אחרת ייקנסו או יושעו. ההחלטה שנוגעת לכל השחקנים ומגבילה את חופש הביטוי שלהם התקבלה ללא כל דיון עמם.

 

 

שחקני פוטבול משווקים כחיילים בשדה קרב. אסור להם להוריד קסדה ולא מציגים אותם בשמם בעלייה למגרש. בכדורסל השחקנים חשופים ומוצגים בשמם. לא במקרה ללברון ג'יימס יש 38 מיליון עוקבים באינסטגרם ולטום בריידי רק 4 מיליון

 

מחאות השחקנים בעקבות קאפרניק, שהתפשטו ב־NFL באופן מוגבל יחסית, גררו את הנשיא דונלד טראמפ להתערב. בדרכו המעודנת הוא כינה את המוחים "בני זונות" ודרש מבעלי הקבוצות לפטר אותם. התגובה של הליגה היתה מהוססת. חלק מהבעלים הצטרפו למחאת השחקנים אבל לא התמידו בתמיכתם. שחקנים רבים לא הביעו את דעתם בעניין מהחשש שיסתבכו. טראמפ שש לקחת קרדיט על הירידה ברייטינג של הפוטבול. בסיס התומכים שלו צהל. קאפרניק, דרך פלא, לא הוחתם באף קבוצה, וראה כיצד שחקנים גרועים ממנו זכו לעבודה בליגה. למשל ג'יי קאטלר, קוורטרבק חולה סוכרת ומעשן שכבר פרש ממשחק והוחזר למיאמי לעונה מביכה.

 

 

קרי. "השחקנים המובילים ב־NBA רואים את עצמם גם כמנהיגים"

 

בחזית ה־NBA, לעומת זאת, טראמפ נכשל כמו גנרל אירופי ברוסיה. כוכבה של גולדן סטייט ווריירס, סטף קרי, ציין שאינו רוצה לבקר בבית הלבן. בתגובה צייץ הנשיא שלא יזמין את האלופה לביקור המסורתי. ג'יימס, יריבו המושבע של קרי, יצא להגנתו עם ציוץ שבו כינה את נשיא ארצות הברית bum. הציוץ זכה לתמיכה מלאה מכל השחקנים בליגה. כשטראמפ, שבמשך שנים נמנע מעימותים עם ג'יימס — אחד ממבקריו הגדולים — טען שג'יימס "טיפש", כמעט כל השחקנים וכל בעלי הקבוצות גינו את דבריו והגנו על השחקן. חזית ה־NBA נותרה אחידה ומגובשת נגד הפופוליסט בבית הלבן. "טראמפ הצליח ליצור ויכוח ב־NFL, אבל לא ב־NBA", הסביר ג'ו לוקהארט, בכיר לשעבר ב־NFL, בראיון ל"הניו יורק טיימס". "כולם התכנסו מאחורי קרי ולברון. השחקנים המובילים בליגה רואים את עצמם גם כמנהיגים של איגוד שחקנים, ויש להם חשיבות עצומה בכל הקשור לגיבוש העובדים".

 

 

כשסטף קרי ציין שלא יבקר בבית הלבן, טראמפ צייץ שלא יזמין את קבוצתו לביקור המסורתי. בתגובה כינה לברון ג'יימס את הנשיא bum. וכשטראמפ קרא לו "טיפש", רוב השחקנים ובעלי הקבוצות גינו אותו. חזית ה־NBA נותרה מגובשת

 

לשם השוואה, כשפילדלפיה איגלז, אלופת ה־NFL, החליטה לא להגיע לביקור בבית הלבן, היא זכתה להגנה חזקה יותר מצד שחקני ומאמני ה־NBA מאשר מקביליהם ב־NFL. "ב־NBA וב־NFL יש בעלים שונים ולקוחות שונים", ניסח את ההבדל צ'רלס רוס, פרופסור להיסטוריה והאחראי ללימודים אפרו־אמריקאיים באוניברסיטת מיסיסיפי. "ב־NBA מובן יותר שיש קבוצה אחת של ספורטאים שחורים, והם יחד בין שהם משחקים כדורסל או פוטבול". כן, זה גם עניין של גזע. כשני־שלישים מהספורטאים בליגות הם שחורים. אולם בעוד ב־NBA רוב מנהיגי האיגוד ורוב הכוכבים הגדולים הם שחורים, בליגת ה־NFL מובילים את האיגוד שחקנים לא מוכרים במיוחד. ואילו השחקנים הבולטים, לרוב קוורטרבקים, הם בדרך כלל לבנים.

 

 

שחקנים

חבורה פלונית מול גיבורי תרבות

 

מבנה השכר והביטחון התעסוקתי ב־NBA הם הסיבות העיקריות לסולידריות ולמעורבות החברתית של שחקני הליגה. לפי הסכם השכר הקיבוצי, ב־NBA מקבלים השחקנים יותר מ־50% מהכנסות הליגה, והם עובדים יחד איתה להגדיל אותן. ב־NFL השחקנים מקבלים פחות מ־50% מההכנסות. "ההבדל בין הליגות ברור כבר מהסמל שלהן", הסביר ג'יילן רוז, פרשן ESPN וכדורסלן NBA בעבר. "במרכז הסמל של ה־NBA יש שחקן (סילואט של ג'רי ווסט, מגדולי השחקנים בכל הזמנים). השחקן במרכז של הליגה, שמבינה שבלעדיו אין ליגה. בסמל של ה־NFL אין שחקן. יש רק מגן עם פוטבול ודגל עליו. בליגה הזו השחקן הוא משרת של הקבוצה והליגה".

 

דן קראפט, בנו של בעלי הניו אינגלנד פטריוטס, מספק ל"מוסף כלכליסט" הסבר דומה, בניסוח מעט אחר: "לפוטבול יש כמה כוכבים גדולים, טום בריידי למשל, אבל הפוטבול לא באמת יכול להתחרות עם ה־NBA על כוכבוּת, על 'סטאר פאוור'. בכדורסל יש 12 שחקנים בסגל. הם הרבה יותר חשופים ונראים על המגרש. בפוטבול יש 53 בקבוצה, וכולם מכוסים מכף רגל ועד ראש. זה טבע הענפים ואי אפשר לשנות את זה.

 

"בפוטבול אולי יהיו לך שמות גדולים פחות אבל קבוצה מעיר קטנה כמו גרין ביי פאקרס יכולה להיות אחת הגדולות בליגה. יש גם תקרת שכר שוויונית ונוקשה, כך שאוהד של גרין ביי, בופאלו או ג'קסונוויל יודע שאם הנהלה טובה והמאמן טוב, אפשר להגיע לטופ. האיזון התחרותי ב־NFL משמעותי הרבה יותר מה־NBA, שם קבוצה כמו גולדן סטייט יכולה לבנות סגל מלא בכוכבים. זו העובדה שמושכת כל כך הרבה אמריקאים למשחק הזה, וזה מה שמשאיר אותו מלך הספורט".

 

המשמעות היא שג'יימס הוא מותג־על גדול יותר מחלק מהקבוצות בליגה. רוג'רס, לעומתו, אינו גדול יותר מאף קבוצה בליגה. וה־NFL שומרת שכך יישאר. שחקני הפוטבול משווקים כחיילים בשדה קרב. אסור להם להוריד את הקסדה במגרש, וכמעט אף פעם לא מציגים אותם בשמם כשהם עולים לשחק. בכדורסל מציגים כל שחקן בשמו, האוהדים קרובים יותר למגרש, והשחקנים מזוהים כי הם חשופים.

 

ה־NFL היא ליגה עשירה יותר מה־NBA, כמעט פי 2, אבל היא לא רואה בשחקנים שותפים שיכולים לחזק ולהגדיל את המותג. לא במקרה לג'יימס יש 38 מיליון עוקבים באינסטגרם ו־42 מיליון בטוויטר. לטום בריידי, הכוכב הגדול ביותר של ה־NFL, יש כ־4 מיליון עוקבים באינסטגרם. אין לו טוויטר.

 

בעלים

קשישי הנפט מול צעירי ההייטק

 

ה־NFL היא עדיין הליגה שמייצגת את "אמריקה" יותר מכל ליגה אחרת, אך גם המעמד הזה הולך ונשחק. לפי אתר הסקרים והסטטיסטיקות FiveThirtyEight, קהל האוהדים בליגה הוא "סגול", כלומר ללא נטייה פוליטית מובהקת. יש בו רפובליקנים (אדומים) ודמוקרטים (כחולים), משום שמדובר במוסד אמריקאי של ממש. ה־NBA, לעומתה, היא ליגה "כחולה", שזוכה להרבה יותר תמיכה במרכזיים עירוניים.

 

ההבדלים ניכרים גם בגזרת הבעלים. בעלי קבוצות הפוטבול הם ברובם לבנים מבוגרים שהרוויחו את הונם בנדל"ן, נפט ותשתיות. הם שמרנים, רבים מהם תורמים למפלגה הרפובליקנית במשך שנים, ונוטים להחזיק בקבוצתם כבר כמה עשורים. ב־NBA בעלים רבים מגיעים מעמק הסליקון. הם צעירים יותר ועוסקים בתעשיות כמו פיננסים, הייטק ותקשורת. הם גם מגוונים יותר. יש בעלי קבוצות שחורים, יש נשים, ויש גם בעלים הודי ובעלים ממוצא אינדונזי. רובם תורמים למפלגה הדמוקרטית.

 

הבעלים הם שמכתיבים את אופי הליגה ואת היחס לשחקנים. זה מסביר, למשל, מדוע שחקן כמו קאפרניק, כמו גם כמה מתומכיו, מצאו את עצמם בלי עבודה. סטיבן איי. סמית', אולי פרשן הספורט הכי מוכר בארצות הברית, הסביר זאת במדויק לאחר החתמת ג'וש גורדון בפטריוטס. גורדון הוא שחקן שהמקצועיות שלו מוטלת בספק, הוא נתפס נוהג בשכרות ומשתמש בסמים ואף הסתבך עם החוק כמה פעמים. זה לא מנע ממנו לקבל הזדמנות באחת מהקבוצות הטובות בליגה.

"מדוע קבוצות לא מתקשרות לשחקנים הללו (כמו קאפרניק) אבל כן מתקשרות לג'וש גורדון?" תהה סמית', וענה: "זה מפני שכשזה מגיע לאפרו־אמריקאים, בעלי הקבוצות מעדיפים ספורטאים שחורים כמו גורדון, שאפשר לשלוט בהם. הרי כשאתה גורדון, ואתה מסובך עם החוק, אתה לא בפוזיציה לדרוש משהו. אתה לא בפוזיציה להביע משהו על עניין כלשהו, רק להודות לליגה שמעסיקים אותך. אבל כשמישהו שעומד בחוקים ומתנהל כמו בן אדם באופן מכובד — כמו הקולין קאפרניקים למיניהם — הוא לא יכול להשיג עבודה. כשאתה 'בעייתי' לעצמך בעולם הספורט, מוכנים לשכוח לך הכל. כשאתה 'בעייתי' בקטע פוליטי, הם מבודדים אותך".

 

פתיחות

ליגת אמריקה מול מיזם גלובלי

 

הפער הכלכלי בין הליגות עדיין עצום. לשם השוואה, הסופרבול, משחק הגמר של ה־NFL, הוא אירוע ספורטיבי של סוף שבוע יחיד, שמכניס פי 2 מסדרת גמר הפלייאוף של ה־NBA, שנמתחת על פני 4–7 משחקים. בעונה שעברה הכנסות הסופרבול היו 500 מיליון דולר, מהם כ־400 מיליון מפרסום במהלך המשחק. לפי ההערכות, ההכנסות מפרסום בסדרת גמר הפלייאוף האחרונה הסתכמו ב־223 מיליון דולר בלבד.

 

 

 

טראמפ מקבל את חולצת הפטריוטס, אלופת הליגה 2017. דרש מבעלי הקבוצות לפטר שחקנים שמחו פוליטית טראמפ מקבל את חולצת הפטריוטס, אלופת הליגה 2017. דרש מבעלי הקבוצות לפטר שחקנים שמחו פוליטית צילום: גטי

 

אלא שב־NBA הצמיחה ברייטינג ובמספר הילדים שמשחקים את המשחק היא גלובלית. בסין, השוק הגדול בעולם, ה־NBA היא ליגת הספורט האהובה ביותר, וגם בהודו העניין במשחק גובר. כבר שני עשורים שליגת הכדורסל שולחת את אנשיה לרחבי הגלובוס כדי להשתתף באירועים ובמשחקים שנועדו לחבר קהילות רחוקות למשחק. פוטנציאל ההכנסות הוא עצום. ה־NFL אמנם עושה מאמצים להתחבר לצינור הכנסות מחוץ לאמריקה, וגם מצליחה בכך באנגליה למשל, אך יותר מ־95% מהכנסותיה מגיעות מתוך ארצות הברית, שלאט לאט מאבדת את אהבתה למשחק.

 

באותו אופן, ה־NBA מפגינה פתיחות בכל הקשור לשימוש בתוכן הטלוויזיוני שלה ברשתות החברתיות. אפשר, למשל, להעלות לפייסבוק וידיאו של מהלך מתוך משחק, לערוך מיקסטייפ של שחקנים ביוטיוב ולשרשר ציוצים של הדאנקים הכי יפים בטוויטר. כך מקרבים את הדור הצעיר לשחקנים ולמשחק. ב־NFL לעומת זאת עדיין "שומרים" על בעלי זכויות השידור, וחוסמים קליפים או קטעים מהמשחקים שעולים ברשתות החברתיות ללא אישור מהליגה.

 

חופש

אסירים מול יושבי ראש

 

בוב מקנייר הוא בעלים קלאסי של קבוצת NFL. בעלי היוסטון טקסנס, בן 80, שווה 3.3 מיליארד דולר בזכות עסקי האנרגיה שלו, ותורם לרפובליקנים. בשיחות שערכו בעלי הקבוצות על מחאת השחקנים טען מקנייר ש"אנחנו לא יכולים להרשות לאסירים לנהל את הכלא".

 

הבחירה בדימוי של אסירים לשחקנים, רובם שחורים, לא החמיאה למקנייר. אוכלוסיית האסירים בארצות הברית, כמו אוכלוסיית הספורטאים, היא ברובה שחורה. התגובה המדוברת ביותר להתבטאות של מקנייר הגיעה מכוכב גולדן סטייט דריימונד גרין: "אסירים?" כתב באינסטגרם, "קודם כל בוא נפסיק להשתמש במילה 'בעלים' של קבוצות ספורט ונשתמש ביו"ר. להיות 'בבעלות' מישהו זה ביטוי עם תקדים רע".

 

לא כולם הבינו את הביקורת של גרין. הרי אנשים עשירים השקיעו כסף רב כדי שיקראו להם "בעלים" של קבוצות. אבל גרין הסביר שמדובר במילה עמוסת קונוטציות שליליות עבור שחורים, רובם צאצאי עבדים. "הם לא יכולים להבין את משמעות המילה הזאת עבורנו, כמו שאני לא יכול להבין מה המשמעות של גרמניה עבור יהודים".

 

ב־NFL לא התרגשו מהביקורת. ההחלטה שקיבלו ה"בעלים" על הרחקת שחקנים שמביעים מחאה פוליטית נותרה בעינה, באופן שמסמל את הפער הנפער בין ליגת הכדורסל לזו של הפוטבול. פער שמשקף, ביותר ממובן אחד, את זה שנפער בין אמריקה הליברלית הכחולה לאמריקה השמרנית האדומה. פער בין עובדים שחורים מאוגדים שדורשים לשלוט בגורלם, לבין בעלים לבנים שלא מוכנים לוותר, ולו במעט, על השליטה והכוח שבידיהם.

x