• תפריט
מוסף 31.05.2018
האדר מוסף שבועי 31.5.18

משה אדרי: "אני מת ללכת לקבר של לאון ולהגיד אלף פעם: סליחה, אחי, טעיתי"

משה אדרי מתרגל לנהל את אימפריית הסרטים והקולנועים בלי אחיו, יודע שאולי הם הגזימו עם מספר ה"סינמה סיטי" שהקימו, ועדיין לא בטוח אם המתחם החדש, בבאר שבע, זה שהוא לא רצה אבל לאון התעקש לבנות, יצדיק את חצי מיליארד השקלים שהושקעו בו

"אני מתנצל, חזרתי מבלגנים, נפלו עליי תיקים של אחי, אז אני עובד במקומו עכשיו", פותח משה אדרי את הפגישה שלנו, שמתחילה באיחור, חודש אחרי שאחיו לאון, שותפו בניהול חברת הקולנוע יונייטד קינג, בעלת סינמה סיטי ומפיקת סרטים, מת מסרטן המעי. מרוב עבודה, אין לו זמן להתאבל, והכאב מתגנב ברגעים קטנים.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

 

 

"בזמן האחרון כשאני רץ אין לי כל כך אנרגיות. וכל פעם שאני מתקרב לחדר שלו קשה לי, האמת שקשה. הוא היה אחי הגדול, וגם שותף שלי יותר מ־50 שנה. היתה אהבת אמת בינינו, והסתדרנו מצוין. כשיש פרגון ואין קנאה, הכל עובד. הוא נפטר ביום ההולדת ה־70 שלו, ב־19 באפריל, אבל קשה לי לדמיין אותו מת. לפעמים אני שוכח, ונדמה לי שהוא פשוט יצא לחופשה".

 

אדרי מדבר על אחיו בערבוביה של הווה ועבר. "לאון מטפל בכל הבנייה והתפעול, ציוד, כל זה. אני שר החוץ ואיש התוכן". עכשיו הוא עושה גם וגם. כל העסק — 104 מסכי קולנוע ברחבי הארץ, מכירה של כ־8 מיליון כרטיסים בשנה (כמעט חצי מהכרטיסים שנמכרים בארץ), הפקה של כ־20 סרטים בשנה — עליו. והוא כבר בן 66, ובלי לאון. באופן טבעי, חושבים גם על העתיד.

 

עכשיו החברה מקימה את שני המתחמים האחרונים של סינמה סיטי, "אז לפחות אין לנו עוד קומפלקסים לבנות, שזה היה הצד של לאון. אני עוסק בסרטים ובהפצה, ואין לי כוונה לפרוש, אני עושה ספורט כדי להרגיש צעיר. ויש לנו דור המשך, כך שאני מאמין שנמשיך את המורשת. אני אלמד את הדור הבא שבשביל קולנוע ישראלי טוב צריך להשקיע, לא בדירות אלא בסרטים".

 

אדרי. "משקיעים בקולנוע אין, והאחים אדרי, כמה יכולים להשקיע? אנחנו לא יכולים להשקיע בסרטים בלי סוף. אנחנו לא רוצים להגיע לאן שפשנל וגולן הגיעו" אדרי. "משקיעים בקולנוע אין, והאחים אדרי, כמה יכולים להשקיע? אנחנו לא יכולים להשקיע בסרטים בלי סוף. אנחנו לא רוצים להגיע לאן שפשנל וגולן הגיעו" צילום: תומי הרפז

 

 

שני המתחמים האלה, בבאר שבע (שייפתח בדצמבר) ובחדרה (בשנה הבאה), יהיו האחרונים לא רק כי לאון איננו, אלא גם כי אפילו אדרי יודע שיש גבול. הסינמה סיטי שלו שינה את אופן הצפייה בקולנוע בישראל, ואחרי הראשון בגלילות הוקמו קומפלקסים גם בראשון לציון, נתניה, כפר סבא וירושלים (לצד אולמות "רגילים" של אדרי ברעננה). ועכשיו, הוא אומר, "אנחנו רוויים. חד־משמעית. כל מתחם נוסף עלול לקרוס, מי שיקים עוד אחד יוציא לקיים עין ולעצמו שתיים. בסוף צריך טראפיק, ואין מספיק טראפיק, אז זה לא כלכלי. אם מחר בנג'מין (נתניהו) יביא עוד 10 מיליון עולים לארץ אז בסדר, אבל אם לא — מה שיש זה מספיק. עכשיו אנחנו צריכים רק לשמור על הקיים, לשפץ, לתחזק, שהכיסא תמיד יהיה נוח, השירותים תמיד יהיו נקיים, הטכנולוגיות מעודכנות, המסכים והסאונד יהיו טובים. וזהו. מספיק".

 

והקומפלקסים שכבר קיימים כן יחזיקו מעמד?

"יש כיום המון זמן פנוי, אנשים מחפשים איפה לבלות, ולכן מרכזי הבידור, עם הקולנועים, המסעדות, בתי הקפה, החניה חינם, ימשיכו להיות מוקד לבוא אליו. והמדינה מסבסדת קצת, יום ה'שלישי בשלייקס' שגילה גמליאל (הנחות לגמלאים בימי שלישי באירועי תרבות שונים) עשתה נהפך ליום חזק כמו שבת. ויש גם הרצאות, כנסים, תערוכות, זה מרכז של הכל. הם באים לפה בשלישי — וחגיגות. מחפשים רומנים. גם אני רוצה כבר להגיע לגיל הזה. אני אבוא עם הזקנה".

 

"הזקנה", אגב, היא אשתו, פנינה אדרי: "כשעזבתי בשבילה את הבית אמרו 'בטח יש לו רומן עם צעירה בת 20', אבל היא היתה בת 40, אז התחילו להגיד 'מה זה הזקנה הזאת, בשביל בת 40 אתה עוזב את הבית?'".

 

לאון (מימין) ומשה אדרי, 2015. "לפעמים נדמה לי שהוא פשוט יצא לחופשה" לאון (מימין) ומשה אדרי, 2015. "לפעמים נדמה לי שהוא פשוט יצא לחופשה" צילום: תומי הרפז

 

כך השארנו את לאון חי

 

אם הגענו לרוויה, למה אתם פותחים עוד מתחמים, ודווקא בבאר שבע, שבה מרכזי הקניות שוממים?

"גם בתל אביב הפאשן מול ריק, באתי משם עכשיו. בפיילה של הפיילה, לא תגידי ליד תחנת דלק כמו בגלילות — ולהם הולך? זה תלוי מה את עושה ומה את מוכרת, וגם תל אביב זו לא ערובה להצלחה".

 

ובכל זאת, יש מקום למתחם בבאר שבע?

"לא רציתי להקים אותו. פחדתי. בטח כשכבר ידעתי שהוא חולה. אני לא בן אדם שמפנטז, אני עם רגליים על הקרקע. ואני יודע לראות דברים בזמן. זו אחת הסיבות שנשארנו בחיים, במדינה שבה כל טייקון נעלם. גם בקולנוע, מפיקים שעשו דברים גדולים נעלמו, גולן, פשנל, גודיק. זאת תעשייה אכזרית מאוד.

 

"אבל לאון התעקש. זה הפרויקט הכי גדול בחייו, גם מבחינת הכסף, זה חצי מיליארד שקל עם הקרקע, והוא רצה שיהיה קולנוע בדרום, אנחנו באנו הרי מדימונה. ניסיתי להגיד לו לא, גם אני וגם הילדים שלו. והוא אמר: 'אם אתה לא איתי, אני אלך על זה לבד'. זו פעם ראשונה ב־50 שנה שהוא אמר לי את זה. אמרתי לילדים: אם זה המחיר שנשלם כדי להשאיר אותו חי עוד כמה שנים, אני מוכן לשלם אותו. והנה, הוא חי עוד ארבע שנים, לא חצי שנה כמו שצפו. עכשיו המתחם ייקרא על שמו, ואני מת שהוא יהיה הצודק, שאני אלך לקבר שלו ואגיד לו אלף פעמים 'סליחה, אחי, טעיתי'. הלוואי".

 

ריצ'רד גיר (מימין), ליאור אשכנזי וגדעון תדמור בבכורת "נורמן" בטורונטו, 2016 ריצ'רד גיר (מימין), ליאור אשכנזי וגדעון תדמור בבכורת "נורמן" בטורונטו, 2016 צילום: איי אף פי

 

הוא כבר טעה בעבר, ולאון צדק. "גם בגלילות, גם בראשון, אני פחדתי והוא צדק. אמרו לי: 'מצב ביטחוני, יתפוצצו לכם בכניסה לסיטי, יש פקקים, מי יבוא, אתם לא נורמלים, אנשים מחפשים במרכז העיר, קרוב, קטן'. זה היה נגד כל הסיכויים. פחד אלוהים. לא רציתי להיכשל ולחזור לדימונה בטרמפים, כמו שאמרו עלינו".

 

הם לא חזרו לדימונה. לדבריו, הם מפיצים כ־30% מהסרטים בארץ, ומתוך כ־18 מיליון כרטיסי קולנוע שנמכרים בישראל בשנה, הם מוכרים בין 7 ל־8 מיליון. וככל שהם עלו והצליחו, כך הלכו ונסגרו בתי קולנוע קטנים במרכזי הערים; רוב הענף הזה חוסל לחלוטין. "עוד כבעלים של בלוקבאסטר וטאואר רקורדס עיצבנו את הרגלי הצפייה במדינה. הבאנו קהל שהפסיק לבוא לקולנוע. זאת הגדולה של לאון, שהשאיר את התעשייה חיה ובועטת. עידן בתי הקולנוע הבודדים חלף מזמן, הם היו מתים בלי קשר אלינו. פעם לא היה צריך חניות, היום אם אין חניה חינם לא מתקרבים, ותרבות הצפייה היא במרכזי בידור. בן אדם בא, מבלה ארבע־חמש שעות, מסתובב, אוכל ואז הולך לסרט. בלי מרכזים כאלה התעשייה לא היתה קיימת ולא מתרוממת. ואת הקרדיט על זה אף פעם לא אקח עליי, הוא של לאון".

 

לא נח עד האוסקר

 

ובכל זאת, בכל העולם הקולנוע מתמודד עם קשיים. סרטים שהצליחו בעבר לא מצליחים כיום, בעוד הטלוויזיה הולכת ומתחזקת. למה אתם לא נכנסים לשם, למשל במודל של נטפליקס?

"יש לי ב־yes ערוץ קולנוע ישראלי שאני גאה בו מאוד. קניתי את כל הקטלוג של אפרים קישון, שייקה אופיר, 'הוא הלך בשדות' ועוד, 600-500 סרטים, כדי ליצור קטלוג של כל הסרטים שגדלנו עליהם, שחזרנו אותם בדיגיטל ואפשר לצפות בהם כיום באיכות מדהימה. אני לא עושה כרגע מעבר לזה, יש מספיק ספקי תוכן".

 

אילו עוד חלומות נשארו לך?

"אחד: אני חייב שיהיה אוסקר לסרט ישראלי. סרט שלי או של מישהו אחר, לא משנה, מי שיזכה אני אצדיע לו. ואם אני מאמין, זה קורה. זה עניין של הסרט הנכון בזמן הנכון, וזה גם תלוי במתחרים. 'הערת שוליים' היה זוכה אם לא היה מתחרה בסרט האיראני ('פרידה'). אני אומר לך שבסוף אנחנו נביא. בסוף מי שמוכר את הכרטיסים זה לא משה אדרי, לאון אדרי או הזקנה, הסרטים הם אלה שמביאים את הקהל לקופה".

 

רגב. "היוצרים צריכים לחבק אותה" רגב. "היוצרים צריכים לחבק אותה" צילום: אלכס קולומויסקי

 

על "הערת שוליים" הוא חתום כמפיק, כמו גם על "סוף העולם שמאלה", "אביבה אהובתי", "בופור", "זוהי סדום", "עץ הלימון" ("לאון אמר לי: 'למה אתה תומך בסרט שמאלני?''') ועוד. בתוך שני עשורים הוא נהפך לאחד המפיקים הבולטים כאן, עם כ־20 סרטים בהפקתו או השקעתו מתוך כ־35-30 סרטים שנעשים כאן בשנה. יחד עם העובדה שהוא חולש על כל שדרת הייצור — הפקה, הפצה והקרנה — החלו להישמע לא מעט ביקורות על דומיננטיות־יתר שמחסלת את הסיכוי להפקת סרטים שמלכתחילה לא אמורים להיות בלוקבאסטרים בסינמה סיטי. "אדרי יושב על שלושה ברזים: גם מפיק, גם מפיץ, וגם בעל בתי קולנוע. ברור שבמצב כזה יש לו השפעה רחבה על איך הדברים מתנהלים, ולכסף שאתה מקבל ממנו יש מחיר", אומר אחד מאנשי התעשייה. "הוא היחיד שמוכן להשקיע כיום, אסור לשכוח את זה, ואם הוא לא יהיה בתמונה יהיה פה משבר. אז יש לך מצוקה והוא פותר לך אותה, אבל אתה צריך להתיישר לפי התנאים שלו. הוא לוקח זכויות על הסרטים להרבה זמן, בדרך כלל ליותר מעשר שנים, וזה טייק איט או ליב איט". הטענות בענף בעצם נוגעות לכך שהדומיננטיות מאפשרת לאדרי להגיע להסדרים לא מספיק הוגנים עם היוצרים ולפגוע בזכויותיהם, ולכך שהאדרים "בולעים" את כל התעשייה.

 

"איזה בולעים", מגיב אדרי. "אנחנו עובדים כמו חמורים, לוקחים סיכונים. זה בסדר שהולכים גם לאחרים, עם כל הכבוד אני לא יכול להיות כאן לבד. סרט עולה 5-4 מיליון שקל, מקבל תמיכה ראשונית של מיליון או שניים מקרן, ואין משקיעים פרטיים אז באים אליי. אם מחר בבוקר יקומו עוד משקיעים אני אשמח, אבל זאת תעשייה מורכבת ומסובכת שכולם מפחדים להשקיע בה. כך קורה שכל שנה אני משקיע ב־20 סרטים במקום בחמישה. אני לא צריך יותר מחמישה או עשרה, אבל צריך שיהיה קולנוע, ואם אני לא אשקיע לא יהיו סרטים. וצריך שתהיה הפקה טובה, שתיראה טוב על המסך. לפני שבאנו סרטים נראו כמו טלוויזיה, אנחנו העברנו את התעשייה לסטנדרטים של אירופה ואמריקה. ואני עושה גם שותפויות עם מתחרים, עם מפיק שנתקע. אני לא אומר למתחרה 'אני רוצה שתמות'. הנה, מרק רוזנבאום עושה סרט מהמחזמר 'מאמי', הוא מתחרה אבל אני איתו יחד בזה. זה כמו שביבי יעשה סרט עם אבו מאזן, אבל מה אכפת לי. אומרים שיש לנו כוח מופרז? הכוח הזה מחיה את התעשייה".

 

אתם משאירים ליוצרים שולי רווח סבירים?

"לא רק סבירים, כי זה לא תלוי בנו רק — קרנות הקולנוע מכריחות אותנו לתת איקס אחוזים מהזכויות והרווחים למפיק, לכותב, לצלם, לבמאי. נכון שאנחנו לא אירופה ולא הוליווד. ועדיין יוצרים פה 30 סרטים בשנה, במדינות מזרח אירופה יוצרים חמישה בקושי. אם היה פה כסף היו עושים 50. שרת התרבות הבטיחה שתביא עוד. אני מקווה שהיא תעשה את זה".

 

הסינמה סיטי המוקם בבאר שבע. "ייקרא על שם לאון" הסינמה סיטי המוקם בבאר שבע. "ייקרא על שם לאון" צילום: ישראל יוסף

 

אדרי נחשב מקורב לנתניהו, ולאון אפילו היה קרוב אליו יותר. בתיהם בקיסריה סמוכים זה לזה, ראש הממשלה נהג לקיים פגישות עבודה דווקא בבית של לאון, והוא נשא דברים, בדמעות, בהלווייתו. האחים גם נחשבים מקורבים לרגב. "צריך לתת לשרה גיבוי כדי שהיא תביא עוד כסף לקולנוע, לא להילחם בה. יכול להיות שתהיה עוד קרן לפריפריות וליהודה ושומרון, אבל הקרנות יישארו והיא הבטיחה עוד כסף, זה יספיק לכל המגזרים. אני מאמין בלחבק, לא במלחמות. חיבוקים עוזרים, כשיש טלפון ישיר זה עוזר. היוצרים וכל האקדמיה הבעייתית הזאת לא צריכים לעשות את החרמות, 'מירי רגב לא תבוא'. איך היא תעזור למי ששונא אותה ומקלל אותה ולא מזמין אותה. המדינה מממנת את הקולנוע העלילתי ב־50 מיליון שקל בשנה, למה לא לחבק? הם צריכים להשלים עם זה שהיא שרת התרבות. היא נבחרה כדת וכדין. היא לא הלכה וחטפה את הג'וב הזה בלילה כשכולם ישנים. אז מה הבעיה, אני לא מבין".

 

היא מרבה לתקוף את היוצרים, והופכת במות באירועי תרבות לקרבות ניגוח ופרובוקציה.

"אז היא באה ואומרת: אם מישהו רוצה לעשות משהו קיצוני נגד המדינה, שיביא כסף מהבית שלו. ואני מסכים איתה. בגלל זה לאון, שאמר לי אותו דבר, הסתדר איתה מצוין. חופש הביטוי חשוב, אבל ליצירה נגד המדינה תביא כסף מהבית".

 

אז היוצרים צריכים לחבק את השרה. מה היא צריכה לעשות לדעתך?

"הדרך היחידה שלה לעזור היא להביא עוד כסף. כי בסוף צריך חמצן, וחמצן זה כסף. משקיעים אין, והאחים אדרי, כמה יכולים להשקיע? אנחנו גם מוגבלים, לא יכולים להשקיע בלי סוף. אנחנו לא רוצים להגיע לאן שפשנל וגולן הגיעו. אז תחבקו אותה. אולי נאמרה פה ושם מילה מיותרת, אבל אני מנסה להסביר להם: עם כל הכבוד, אנחנו צריכים אותה. הם מתקשים להשלים עם הבחירה שלה, פתאום הם מתגעגעים ללימור לבנת, והרי כשלבנת הגיעה אמרו 'אוי ואבוי לנו'. בסוף הם יתרגלו גם לרגב, והיא תעשה עבודה טובה".

 

רבנים לא יצאנו, אבל הצלחנו

 

השיחה איתו נראית כמו תרגיל בעריכה קולנועית. אלה לא רק הכינויים — במשרד הוא מכנה מישהו "השודד", אחר "הנוכל", וכמובן "הזקנה". בכל כמה רגעים הוא עוצר את השיחה כדי להראות קטע וידיאו בטלפון הנייד שלו: הנה כתבה מהתוכנית של גיא פינס על הלוויית אחיו, הנה סרטון מתוך הקמפיין שיזם ב־yes לרגל "70 שנה לקולנוע הישראלי", והנה סרטון שמקדם סוף שבוע לזיכרו של לאון באותו ערוץ. בקיצור, הוא חייב סרטים.

 

אילו סרטים ישראליים אהבת לאחרונה?

"את 'פיגומים', סרט קטן אבל עם עוצמה. ואת 'מוטלים בספק' אהבתי מאוד. הפקתי עכשיו סרט בבלגיה על המוסד, בן קינגסלי מגלם סוכן ש'מוכר' אותנו באירופה, ואיתי טיראן ואיציק כהן שם גם. אני מאמין שהסרט יצליח, אבל אדע אחרי שאראה את הראף קאט".

 

"נורמן" של יוסף סידר, עם ריצ'רד גיר וסטיב בושמי וליאור אשכנזי, לא ממש הצליח. הוא החזיר את ההשקעה?

"לא. כלום. אנחנו היינו רק בהפצה, תודה לאל, אז לא הפסדנו, אבל גדעון הפסיד שם את המכנסיים (גדעון תדמור, לשעבר יו"ר דלק קידוחים וכיום איש עסקים בתחום האנרגיה). סידר עשה עבודה מצוינת, ואני מאוד אהבתי את הסרט, זה אחד הטובים שראיתי. אבל איך קישון אמר: סרט לא צריך להיות טוב, הוא צריך למכור כרטיסים. הקהל צריך להתחבר. למה 'מכתוב' מכר 600 אלף כרטיסים? כי הקהל התחבר. למה 'סוף העולם' מכר חצי מיליון? כי הקהל התחבר. למה 'אביבה' מכר 300? כי הקהל התחבר. 'נורמן' מכר בארץ 100 אלף כרטיסים...".

 

מבחינתו, הקולנוע הציל אותו, גם אם הבחירה בו היתה כרוכה במרד בהורים. "לא הצלחתי ללמוד כלום, אני עם הפרעות קשב קשות. שלחו אותי ללמוד חרטות, עד שנזרקתי. פחדו שאהיה עבריין. לאון למד חשמלאות ועבד בקולנוע כמקרין, ואני הייתי בא לעזור, במזנון, בקופה, בניקיון, הכל. אבל אבא אמר: 'מה זה? זה עבודה זרה, עבודת אלילים!'. אז לא דיברנו איתו על קולנוע, והספיק לו שראה שהתפללנו בבוקר והוא היה מבסוט. הוא בכלל רצה שנהיה רבנים. אמא קלרה ממוצא אנגלי, אבא שלה היגר מאנגליה לטנג'יר כדי לעשות עסקים, ושם היא פגשה את אבא שלי, אברהם, שבא מעולם שונה, עם תפילות כל יום וחלומות על ילדים רבנים. אנחנו למדנו בטנג'יר, בבית דיברנו ספרדית, ובשנות השישים הגענו לדימונה, שנתיים במעברה ואז שיכון. אבא היה קונדיטור, הכין בבית עוגות מרוקאיות ומכר במזנון ליד הבית. הקולנוע לא עניין אותו, רק פעם אחת לאון שכנע אותו לבוא לראות את 'עשרת הדיברות'. אמא ראתה המון סרטים, אבל גם היא חשבה שאי אפשר להתפרנס מקולנוע. בסוף היא שמחה לראות אותנו בתחום, כי אמרה ש'מי שמתעסק במה שהוא אוהב סימן שהוא לא עובד'".

 

אחרי הקופה והמזנון והניקיון אדרי התחיל "לנסוע לתל אביב להביא סרטים ולהחליט מתי כל דבר משודר, היה לי חוש טוב למה הקהל רוצה. אחרי שנים שעבדנו בקולנוע כשכירים קנינו אותו עם שותף, ציון שרוני, שנפטר ב־2004. אחר כך עברנו לתל אביב, שכרנו בתי קולנוע והתחלנו להתפתח, הקמנו עם שרוני את יונייטד כחברה להפצת סרטים, והתחלנו בקטן, סרטים הודיים, סרטי פעולה. ב־1978 הפצנו את 'סופרמן', וזה עשה לנו מהפך, שם אותנו בליגה של הגדולים. בשנות השמונים נכנסנו חזק לעסקי הווידיאו ובשנות התשעים לטאואר רקורדס, ואחרי שכל אלה הלכו לעולמם לאון בא עם הרעיון להקים את הסינמה סיטי בגלילות. פתחנו אותו ב־2002, וניצחנו את התחזיות של כולם. אז בסך הכל בעסקי הבידור עשינו עבודה לא רעה".

 

ומה הלאה, מי יעמוד בראש הפירמידה?

"הזקנה תמיד אומרת לי: 'צריך לבחור את הכי טוב שיש'. היא מאמינה שמי שיוביל — זה לא בגלל שהוא אח, דודה או נכדה, אלא כי הוא הכי מקצועי, ואלה יכולים להיות גם שניים־שלושה, כל אחד בתחומו, אחד בסרטים, אחד בנדל"ן ואחד בתפעול. את יונייטד אני מנהל. את סינמה סיטי הבנים של לאון, אבי ואייל, ובתו לירון מנהלת את ההפצה של הקולנוע הישראלי. אילנית אחראית לתוכן לטלוויזיה ולאינטרנט, ולימור על הרכש בחו"ל, שתיהן הבנות שלי. את NMC (חברת המדיה) — הזקנה. אנחנו מפוזרים נכון, אבל החוכמה תהיה שהם ימשיכו כשלא נהיה. אנחנו צריכים להעמיק את החינוך שלהם, שידעו שכדי לנצח צריך להיות מגובשים ולפרגן, כמו שלאון ואני עשינו. אמא תמיד אמרה לי ש'לקנאה עוד לא מצאו תרופה'. אם כל אחד מוצא את הדבר שהוא יודע לעשות הכי טוב אפשר להיות מאוחדים. לאון רצה שהם ימשיכו בכך, וגם אני רוצה".

 

כדי לשמור על המשפחה לא עדיף למכור הכל ולחלק את הכסף?

"לא. כי כמו שאמא אמרה: לא מתים מעבודה, מתים רק משעמום. וכסף זה רק נייר. צריכים ליהנות, כי בסוף אם אתה עוסק במה שאתה אוהב אתה בעצם לא עובד, ואת זה אני רוצה שיבינו. אם לא אוהבים — זה משהו אחר".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x