• תפריט
מוסף 05.04.2018
האדר מוסף שבועי 4.4.18

כשהתזמון יוצא משליטה: איזה תפקיד יש לטיימינג בחיינו

אילו פעילויות כדאי לאנשי בוקר לבצע לפני הצהריים? באיזו שעה רצוי לנהל שיחה עם הבוס או עם המשקיעים? באיזה חודש ממש לא כדאי להיכנס לניתוח? באיזה גיל באמת כדאי להתחיל לרוץ? ואיך ייתכן שהשוקולד האחרון טעים יותר מהשאר? דניאל פינק, עיתונאי וסופר עטור להיטים ושבחים, צלל לתוך יותר מ־700 מחקרים וגילה שטיימינג הוא אכן הכל בחיים. אם נבין את זה, נדע לנהל אותם קצת יותר טוב

1. דע את שעונך

(או: איזו ציפור אתה?)

 

השאלה הראשונה שאני שואלת את דניאל פינק (Pink) היא אם הוא עפרוני או ינשוף. "אני נוטה לעפרוני", הוא צוחק. יופי, אני אומרת, כי השעה אצלך בניו יורק היא עשר וחצי בבוקר, ואני רוצה לוודא שהראיון מתקיים בזמן הכי טוב שלך ביום. עפרוני וינשוף הם שמות קוד שמשמשים את פינק לתאר אנשים עם שעון פנימי שונה. עפרוני הוא ציפור שפעילה ביום, הינשוף פעיל בלילה; 14% מהאנשים הם עפרונים, 21% ינשופים, והרוב, 65%, הם "ציפור שלישית", אלה שבין לבין.

 

זהו הכרונו־טיפוס של כל אחד מאיתנו: שעון הזמן הפנימי, שמשפיע על הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה שלו. אי אפשר להילחם בכרונו־טיפוס שלך, כפי שאי אפשר להיאבק, למשל, בעובדה שיש לך כפות רגליים גדולות. "אם תאמרי לאדם כמוני לעבוד במשמרות לילה, מ־23:00 עד 7:00, אוכל לעשות את זה פיזית. אני אשרוד, אבל אהיה אומלל כל הזמן, וזה לא ישנה את העובדה שאני נוטה להיות עפרוני. אנשים שהם לא ינשופים אבל עובדים במשמרות לילה מעידים שרע להם, ויש לזה השלכות בריאותיות ארוכות טווח".

 

הכרונו־טיפוס של כל אחד מאיתנו מעט שונה, אבל מציית לכמה כללים עקרוניים: ילידי הקיץ והאביב נוטים להיות ינשופים, וילידי החורף והסתיו הם עפרונים. ילדים צעירים הם עפרונים, בגיל ההתבגרות הם נהפכים לינשופים, וסביב גיל 30 הם חוזרים לאטם לדפוס החיים של העפרוני, עד שמגיל 60 יחזרו להשכים מוקדם.

 

עפרוני וינשוף הם טיפוסים שונים. אנשי הבוקר נעימים, פרודוקטיביים, מופנמים, עקביים ויציבים רגשית. הם מפגינים יוזמה, מדכאים דחפים, מתכננים את העתיד ונוטים להיות חיוביים. אנשי הלילה, לעומת זאת, פתוחים ומוחצנים יותר, יצירתיים יותר ומשיגים תוצאות גבוהות יותר במבחני אינטליגנציה, אבל הם גם יותר נוירוטים, אימפולסיביים, מחפשי ריגושים, חיים את הרגע. שיעור גדול יותר מהם משתמשים בניקוטין, אלכוהול, קפאין, מריחואנה, אקסטזי וקוקאין; הם מועדים יותר להתמכרויות, הפרעות אכילה, סוכרת, דיכאון ובגידה.

 

דניאל פינק, עיתונאי וסופר מוערך. "המחקרים על הרופאים מפחידים. מאז שקראתי אותם אני לא מרשה לבני משפחה שלי לקבוע תור לרופא או ללכת לבית חולים אחר הצהריים. כשעקרו לבתי שיניים בהרדמה כללית, התעקשתי על תור ב־7:30" דניאל פינק, עיתונאי וסופר מוערך. "המחקרים על הרופאים מפחידים. מאז שקראתי אותם אני לא מרשה לבני משפחה שלי לקבוע תור לרופא או ללכת לבית חולים אחר הצהריים. כשעקרו לבתי שיניים בהרדמה כללית, התעקשתי על תור ב־7:30" צילום: גטי אימג'ס

 

הבעיה של הינשופים היא שהעולם לא מתאים להם. בתי ספר, רוב מקומות העבודה, משרדי הממשלה ושאר נותני שירותים שפעילים ביום וסגורים בלילה מחייבים את הינשופים להתאמץ להיות אפקטיביים בשעות החלשות שלהם. אם העפרונים מועדים לתאונות דרכים בלילה, בזמן הזה הנהיגה של הינשופים במיטבה. אם עפרונים משקרים פחות בשעות הבוקר, הינשופים אינם משקרים בלילה. הם יכולים לאנוס את עצמם לשתף פעולה עם העולם של העפרונים, אבל לא להשתנות, ולכן בנתיב החיים המקובל הם פשוט לא יהיו במיטבם.

 

החלוקה הזאת היא לא קוריוז, מסביר פינק. היא קריטית כדי שננהל את החיים שלנו באופן חכם, בריא ורגוע יותר. "אנחנו צריכים להבין איזה טיפוס אנחנו ומה המשימה שלפנינו - ולבחור את הזמן שבו הכי נכון לבצע אותה. אם יש לך פגישה חשובה, יעזור לך לדעת מה הכרונו־טיפוס שלך ושל האדם שאיתו את נפגשת. בשעות שונות יש לאנשים רמות שונות של אנרגיה מנטלית, פתיחות, יצירתיות וסבלנות. זו אחת הסיבות לכך שכתבתי על כך ספר. הייתי מתוסכל, כי הרגשתי שאני מקבל החלטות על תזמון בחיים שלי באופן מרושל, וחשבתי שצריכה להיות דרך טובה יותר. חיפשתי הנחיות ולא מצאתי כאלה, אז התחלתי לקרוא מחקרים והבנתי שיש המון ידע מתחומים שונים שמסביר איך הזמן והתזמון משפיעים על חיינו".

 

העבודה על הספר שינתה את היומיום שלך?

"כן, היא שינתה אצלי המון דברים. עכשיו, למשל, כשאני יודע שאני נוטה להיות עפרוני, אני נכנס בבוקר לחדר העבודה בלי הטלפון, סוגר את האימייל, מגדיר לעצמי יעד של מספר מילים ויושב לכתוב, כדי לנצל את היעילות והיצירתיות שלי בבוקר. 90% מהספר כתבתי בבוקר, וזה הספר הראשון שהגשתי בזמן, כי השתדלתי לעבוד רק בשעות הכי טובות שלי".

 

2. אפקט הסוף

(או: משבר גיל ה־39)

 

הספר שהוגש בזמן הוא "When", שכותרת המשנה שלו היא "הסודות המדעיים של תזמון מושלם". הוא כנראה יצא בתזמון מושלם, שכן מיד התברג לרשימות רבי־המכר של "הניו יורק טיימס", "הוול סטריט ג'ורנל" ו"הוושינגטון פוסט". פינק, עיתונאי וסופר עטור להיטים ושבחים, מתבסס בו על גוף מחקרי אדיר משלל דיסציפלינות, שבאמצעותו הוא בוחן את הטיימינג משלל זוויות מפתיעות, כשהמכלול הוא לא רק יום אחד, עם סוגיות של שעות "טובות" יותר או פחות", אלא גם שנה שלמה או אפילו חיים שלמים, שבהם לתזמון מדויק יש משמעות גדולה.

 

למשל, פינק מתייחס לנטייה הרווחת לקבל החלטה חשובה הנוגעת לחיינו בתחילת שבוע או חודש, או בעיקר לקראת ראש השנה ולקראת יום הולדת, בעיקר יום הולדת עגול. אבל מחקרים כבר מצאו שהחלטות כאלה נוטות להיכשל, ופינק גילה שהחלטות מיושמות דווקא כשהן מתקבלות רגע לפני כניסה לעשור חדש בחיים, כלומר בגילי 29, 39 וכו'. כל שנה יותר מחצי מיליון אמריקאים רצים מרתון, עבור חלק מהם זהו מרתון ראשון. 48% מהרצים לראשונה הם בני גיל שמסתיים בספרה 9; לבני 29 יש סיכוי כפול לרוץ מרתון ראשון מלבני 28 - ומלבני 30. הסיכוי לרוץ מרתון בגיל 49 גבוה פי שלושה מבגיל 50. האפקט הזה, של לדחוף את עצמך להספיק עוד משהו רגע לפני העשור החדש, מעצב גם התנהגויות פחות רצויות - בגילים שמסתיימים ב־9 יש גם עלייה בשיעורי ההתאבדות והבגידות.

 

"אנחנו בדרך כלל גרועים מאוד בשינוי ההתנהגות שלנו, אבל כשאנחנו רואים את הסוף של משהו אנחנו בועטים חזק יותר", מסביר פינק ל"מוסף כלכליסט".

 

 

 איור: יזהר כהן

 

זה מובן אבל מצחיק. ההבדל בין גיל 38 ל־39 שולי.

"בדיוק. זה לא שאת הולכת לישון בת 29 ומתעוררת למחרת בת 30 כשאת בן אדם שונה לגמרי מבחינה פיזיולוגית. ההבדל הפיזיולוגי בין אדם בן 28 לאחר בן 29 כמעט לא קיים, ובכל זאת לבן 29 יש סיכוי כפול לרוץ מרתון. זה עניין של חשבונאות מנטלית - כמו במחקר על תלושי קנייה שניתנים במתנה: אנשים שמקבלים כרטיסים עם תוקף קצר יותר, של שלושה שבועות, מנצלים אותם יותר מאנשים שקיבלו כרטיסים שתקפים לחודשיים. זה לא רציונלי, אבל זה האפקט של הסוף: כשאנחנו רואים אותו אנחנו נעים מהר יותר".

 

במחקרים השונים מצא פינק שהשפעת הסוף באה לידי ביטוי בעוד אופנים. אנשים בשלהי חייהם, למשל, נוטים לדלל קשרים חברתיים לא משמעותיים ומעדיפים להיות בקשר עם פחות אנשים, אבל כאלה שהיחסים עמם עמוקים ואיכותיים; הם בוחרים עם מי לשמור על קשר כדי להרוויח תחושות משמעות וסיפוק רגשי, ולא מוכנים לבזבז את זמנם על האנשים הלא נכונים. וישנו "אפקט ג'יימס דין", האופן שבו סופה של חוויה צובע את כולה (כפי שמותו של ג'יימס דין בגיל צעיר, כשהקריירה שלו פרחה, יוצר אצל אנשים רושם שהוא חי חיים מאושרים, בעוד אלה היו מלאי צער וכאב). בבחירות אנחנו רוצים לשפוט את המועמדים על מה שעשו בארבע השנים האחרונות, אך בפועל מחליטים במי לבחור על פי השנה האחרונה. להבדיל, קולונוסקופיה קצרה שרגעיה האחרונים כואבים תיזכר כגרועה יותר מקולונוסקופיה ממושכת שלא הכאיבה. ומעולם תוכן הפוך לגמרי - אנשים נוטים להעריך סרטים, ארוחות וחופשות לא לפי החוויה הכוללת אלא לפי רגעים מסוימים שחוו בסופה.

 

זה מתקשר גם לשאלה מה נעדיף לשמוע קודם, חדשות טובות או רעות. 80% מהאנשים מעדיפים להתחיל ברעות ולסיים בטובות, ומתברר שגם אם יבשרו להם את החדשות בסדר הפוך, הם כבר ידביקו לאחרונות טעם חיובי. חוקרים מאוניברסיטת מישיגן פתחו דוכן טעימות של שוקולד הרשיז (הנשיקות הקטנות) בטעמים חדשים. כל משתתף התבקש לדרג את הטעם של כל אחת מחמש הנשיקות שהוגשו לו. לחלק נאמר שהנשיקה החמישית היא האחרונה, לחלק לא. אלה שידעו שזו הנשיקה האחרונה שלהם אהבו אותה יותר מאלה שלא ידעו, ואפילו אהבו אותה יותר מכל נשיקה אחרת: שוקולד מספר 5 היה אהוב עליהם ב־64% מהמקרים. כלומר הידיעה שמשהו אחרון הופכת אותו לאהוב יותר.

 

במקביל לכוח של הסוף, המחקרים שפינק אסף העלו שיש גם כוח להתחלה, וכך האמצע נותר זנוח. אחד המחקרים שהוכיחו את זה עוסק בהדלקת נרות חנוכה: חוקרות אמריקאיות שעקבו אחרי ההרגלים של 200 משפחות יהודיות מצאו שבלילה הראשון 76% מהמשפחות הדליקו נרות, בשני 55% מהן, ובשאר הלילות פחות ממחציתן הדליקו נרות - אבל לקראת סוף החג יותר מחצי מהמשפחות עשו זאת שוב. לפי החוקרות, המשפחות מאותתות על עצמן כמדליקות נרות בערב הראשון ובערב האחרון, ואילו באמצע הן מנמיכות את הסטנדרטים שלהן.

 

 

ולעתים האמצע דווקא גורם לאנשים להתאפס על עצמם ולהתאמץ יותר. חוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה ואוניברסיטת שיקגו ניתחו יותר מ־18 אלף משחקי NBA ומצאו שכצפוי, קבוצות שהובילו במחצית ניצחו יותר משחקים מקבוצות שפיגרו במחצית. אבל היה לזה חריג מעניין: קבוצות שפיגרו רק בנקודה אחת נטו יותר לנצח את המשחק. כלומר אם אתה מפגר רק במעט בשלב האמצע, זה מגביר את המוטיבציה שלך להתאמץ ולנצח. גם לארנסט המינגווי, אגב, היתה גרסה משלו לעניין: הוא תמיד סיים את יום הכתיבה באמצע פסקה, לעתים אפילו באמצע משפט. תחושת הקיטוע עזרה לו להמשיך למחרת עם מומנטום מיידי. ההסבר לכך הוא שאנחנו נוטים לזכור משימות שלא סיימנו טוב יותר ממשימות שסיימנו.

 

3. דרוש רגולטור

(או: כשהתזמון חורץ גורלות)

 

הספר של פינק קולח ומרתק, וכולל אינספור סוכריות מחקריות כאלה. חלק מהן, למרבה הצער, מראות עד כמה הטיימינג משחק תפקיד משמעותי בחיינו גם כשאין לנו שום שליטה בו; יכול להיות שפשוט נפלנו על הרגע הלא נכון, וההשפעה של זה תהיה דרמטית.

 

הנה דוגמה אחת הרת גורל. בכל חודש יולי בוגרי בתי ספר לרפואה באמריקה משתלבים כמתמחים בבתי חולים, ולכן יולי נחשב חודש קשה לחולים (בבריטניה, שם המתמחים משתלבים באוגוסט, התופעה מכונה "עונת ההרג של אוגוסט"). מחקר שבחן תעודות פטירה שהופקו בארצות הברית במשך 25 שנה מצא שבמדינות שיש בהן בתי חולים לימודיים מספר הטעויות הפטליות במתן תרופות ביולי גבוה ב־10% בהשוואה לחודשים אחרים; האפקט הזה לא נמצא בבתי חולים שאינם לימודיים. כמו כן, הסיכוי של חולים שמתאשפזים ביולי ובאוגוסט למות בניתוח גבוה ב־41% משל אלה שנותחו באפריל ובמאי.

 

והנה עוד מקרה שבו התזמון מחוץ לשליטתנו, ולכן צריך להכיר באפקט החיובי או השלילי שלו ולנסות לנרמל או למנף אותו. פרופ' ליסה קאהן, כלכלנית מאוניברסיטת ייל, חשפה בשורה של מחקרים איך מצב השוק בשנה שבה סיימת את הלימודים הגבוהים והשתלבת בשוק העבודה משפיע על השכר שלך, ולא רק בשנים הראשונות. למי שמסיים את הלימודים בתקופות חלשות כלכלית נדרשים שני עשורים של עבודה עד שיצמצם את פערי השכר בהשוואה למי שסיימו ללמוד בתקופת שגשוג. אפילו אחרי 15 שנות עבודה נותר פער של 2.5% בין שתי האוכלוסיות. במקרה של מנהלים, מי שסיימו ללמוד בתקופת שפל מתקשים להגיע לתפקיד מנכ"ל או שמגיעים לנהל חברות קטנות יותר ובשכר נמוך יותר.

 

"הרעיון שהשכר שלך אחרי גיל 40 ושמצבך הפיננסי באמצע החיים קשורים למצב הכלכלי שני עשורים קודם לכן, כשהיית בן 20, די מפחיד", אומר פינק, "ומתברר שממש קשה לסגור את הפער. זה לא בשליטתנו, ולכן במקרים כאלה דרוש פתרון קולקטיבי. למשל, כשמוכרז אסון טבע כספים מסוימים נהפכים לנגישים כדי לעזור לאנשים להתמודד, אז כשרמת האבטלה עולה מעל רף מסוים אפשר לשמוט את החובות מההלוואות ללימודים כדי להקל את צמצום הפער".

 

במילים אחרות, לעתים הבנה עמוקה של השפעות הטיימינג מחייבת שינויים חברתיים. זה קורה, למשל, גם בכל הנוגע לבתי הספר, בדגש על חטיבות ביניים ותיכונים. בגיל ההתבגרות הילדים שלנו נכנסים לתקופת שיא ינשופית, והשעון הביולוגי שלהם מעיר אותם מאוחר. אבל בתי הספר דורשים מהם להתייצב מוקדם ולהתרכז על הבוקר. התוצאה היא שהם ישנים פחות משהם צריכים, מה שמגביר את הסיכון לדיכאון, נטיות אובדניות, שימוש בסמים ואלכוהול ותאונות דרכים. לנוכח כל המחקרים בנושא, האגודה האמריקאית לרפואת ילדים כבר המליצה שהלימודים בחטיבות ובתיכונים יתחילו אחרי 8:30. בבתי ספר שאימצו את ההמלצה ציוני התלמידים במקצועות כמו מתמטיקה, אנגלית ומדעים, זינקו, ונרשמו גם ירידה של 70% במעורבות המתבגרים בתאונות דרכים ועלייה של 11% בשיעור התלמידים שמסיימים את התיכון. "הבן שלי בן 15 והבוקר הוא יצא לבית ספר ב־7:35. זה לא טוב", אומר פינק. "יש עדויות מדהימות לתועלת של איחור תחילת יום הלימודים, ובתי ספר שעשו את השינוי הקטן הזה ראו תוצאות נהדרות".

 

4. שעות מסוכנות

(או: מתי לא לקבוע תור לרופא)

 

חזרנו, אם כן, לשאלת התזמון במשך היום, מהנושאים המרכזיים שהעסיקו את פינק (54). חמשת הספרים הקודמים שלו עסקו בהיבטים חדשניים של ניהול ושל עידן העבודה הנוכחי, והיו רבי־מכר בעצמם (אחד הבולטים שבהם, "Drive", תורגם לעברית כ"מוטיבציה"). הם בנו לו מוניטין ככותב חריף ומעמיק שיודע להנגיש גם נושאים מורכבים, והפכו אותו למרצה ומרואיין מבוקש. לצורך הספר הנוכחי פינק צלל לתוך יותר מ־700 מחקרים מתחומי הכלכלה, הרפואה, האנתרופולוגיה, הכרונוביולוגיה, ההיסטוריה והפסיכולוגיה החברתית כדי לחשוף את מדעי התזמון. ומדובר במדע של ממש: אנחנו הרי מקדישים כל כך הרבה מאמץ לשאלות מה לעשות ואיך (למשל, אם להתפטר ומה לומר לבוס), אבל לא לשאלה מתי לעשות את זה. כי לא מספיק לדעת איזה כרונו־טיפוס אנחנו, אלא גם לבחור את הזמן המתאים ביותר ביום לכל פעולה: העבודה של פינק העלתה כי תבנית האנרגיה והערנות היומית מאפיינת את בני האדם בכל התרבויות, וכי לצד ערנות יחסית בבוקר וצלילה בשעות אחר הצהריים - יש גם התאוששות ברורה בשעות הערב (למשל במצב הרוח, על כך בהמשך).

 

כשאנחנו מתעוררים בבוקר טמפרטורת הגוף עולה באטיות, מעלה את רמות האנרגיה והערנות ומגבירה את הפונקציות הניהוליות - התהליכים הקוגניטיביים הגבוהים ביותר שאחראיים לפתרון בעיות, זיכרון מילולי וחזותי, יכולת תכנון, גמישות מחשבתית, למידת כללים, קשב וריכוז. היכולות המחודדות האלה מגיעות לשיאן בשעות הצהריים המוקדמות, כשהמוח כל כך דרוך עד שהוא מתגבר על הסחות דעות חיצוניות. אלא שאז שומרי הראש המנטליים שלנו מתעייפים, ואנחנו מתחילים להסיק מסקנות שגויות, נסוגים לסטריאוטיפים, נותנים חשיבות למידע לא רלבנטי. הריכוז מגיע לשפל בשעות אחר הצהריים, אבל לאחר מנוחה ואכילה היכולות הקוגניטיביות מתאוששות בשעות הערב המוקדמות.

 

ההשלכות של התבנית הזאת משמעותיות. שלל מחקרים מצאו שאנשים מצליחים יותר במשימות קוגניטיביות בשעות הבוקר, שהציונים בבחינות בשעות מאוחרות יותר נמוכים יותר. לעומת זאת כשנדרשת חשיבה יצירתית, מחוץ לקופסה, דווקא שעות העייפות של אחר הצהריים, כשאנחנו פחות בשליטה, טובות יותר. והדברים ניכרים גם במקומות שעלולים להיות מסוכנים.

 

למאושפזים בבתי חולים יש סיכוי גדול פי שלושה לקבל מנה קטלנית של חומר הרדמה שתביא למותם 48 שעות אחרי הניתוח, אם הוא מתרחש בשעות אחר הצהריים. בשעות האלה גסטרואנטרולוגים שעושים קולונוסקופיה מוצאים פחות פוליפים מבשעות אחרות של היממה, ובכל שעה שחולפת יורד זיהוי הפוליפים ב־5%. יש עלייה של 26% ברישום אנטיביוטיקה לא נחוצה, וירידה של 10% בסיכוי שאנשי הצוות ירחצו ידיים לפני שהם ניגשים לחולה. אם מכלילים את נתוני ההיגיינה על כלל ארצות הברית, המשמעות היא ששעות אחר הצהריים מובילות ל־600 אלף זיהומים לא נחוצים ובהם 35 מקרי מוות מיותרים; העלות השנתית של כל אלה מסתכמת ב־12.5 מיליארד דולר.

 

 

"אלה נתונים מפחידים", אומר פינק. "מאז קראתי אותם אני לא מרשה לאף אחד במשפחה שלי לקבוע תור לרופא או ללכת לבית חולים אחר הצהריים. באמצע העבודה על הספר הבת שלי, שהיתה אז בת 19, נזקקה לעקירה של ארבע שיני הבינה שלה, בהרדמה כללית. התעקשתי שהתור שלה יהיה ב־7:30 ולא אחר הצהריים. גם לעצמי דחיתי תור לרופא לפי אותו היגיון. אני רציני לגבי זה".

 

בתי חולים שמכירים ומבינים את תמונת הטיימינג המדוברת מקפידים על הפסקות בפעילות השוטפת, למשל לפני ניתוח, כדי לחדד את ערנות הצוות, להיזכר מי החולה, מה הולכים לעשות לו; כשהם עושים זאת, שיעור המוות בניתוחים או מיד אחריהם ירד ב־18%. "הפסקה מכוונת כזאת היא שינוי מציל חיים", מדגיש פינק. "אבל אני לא חושב שעולם הרפואה מתמודד מספיק טוב עם הנושא. מאז שהספר יצא קיבלתי המון אימיילים מרופאים. חשבתי שהם יהיו דפנסיביים ויטענו שהמצב לא כל כך רע, אבל הם אמרו את ההפך, שאני צודק ושחייבים לעשות משהו".

 

5. בשבחי ההפסקה

(או: כולנו צריכים שנ"צ)

 

הפסקות נחוצות לכולנו, לא רק לצוותים רפואיים, ואם אפשר - עדיף לנמנם קצת באמצע יום העבודה. גם אם זה נראה כמו בזבוז זמן בעולם שדוגל ביעילות מקסימלית וזמינות תמידית, פינק מתעקש שדווקא מי שרוצה להיות יעיל זקוק לתנומת צהריים. "זה משהו ששיניתי את דעתי לגביו. לא נהגתי לישון צהריים, וכשזה כן קרה תמיד הרגשתי רע, לא רק מבחינת הגוף אלא גם התביישתי בעצמי. יש בזה באמת משהו עצלני. אבל במחקרים שקראתי גיליתי שהתנומות הכי טובות הן קצרות מאוד, משהו כמו 20-10 דקות, ומועילות מאוד. מאז אני עושה זאת מדי פעם, בדרך כלל על כיסא בחדר העבודה שלי, עם אוזניות מבטלות רעש", פינק מסובב את המחשב כדי שהמצלמה שבאמצעותה אנחנו משוחחים תקלוט את כורסת העץ הפשוטה וההדום שעליהם הוא נח.

 

בספר הוא מציג את המחקרים שמאששים את הרעיון. מחקר של נאס"א מצא שטייסים שנמנמו עד 40 דקות הציגו שיפור של 34% באיכות התגובה והכפילו את הערנות שלהם. כשקציני משטרה איטלקים נמנמו לפני משמרות אחר צהריים וערב, המעורבות שלהם בתאונות דרכים היתה נמוכה ב־48% מזו של שוטרים שלא נחו. באוניברסיטת קליפורניה מצאו שאחרי תנומות קצרות אנשים מצליחים לפתור בעיות מורכבות שאנשים שלא נחו התקשו לפתור, נהנים מזיכרון מוגבר לטווח הקצר ומזיכרון אסוציאטיבי, ממצב רוח טוב ומערנות משופרת. ומחקר שעקב אחרי 23 אלף אנשים במשך שש שנים מצא שלמנמנמים היה סיכוי נמוך ב־37% למות ממחלת לב מללא־מנמנמים. יש חברות, כמו נייקי, אובר ובן אנד ג'ריז שכבר יצרו חללי תנומה לעובדיהן.

 

אם אי אפשר לישון, אפשר להתנחם בהפסקה איכותית. אחרי שבדנמרק התברר שלתלמידים שנבחנים אחרי הצהריים יש ציונים נמוכים מלאלה שנבחנו בבוקר, התחילו לתת להם הפסקה של 30-20 דקות לפני הבחינה המאוחרת, שהוקדשה למשחק ופטפוט, וציוניהם עלו. באופן כללי, בבתי ספר נוהגים לתת לתלמידים שתי הפסקות במשך יום הלימודים; לו היו מנהיגים הפסקה אחרי כל שעת לימוד, הציונים במבחנים היו עולים.

 

זה נכון גם לגבי מבוגרים עובדים: אנשים שמציגים את הביצועים הכי טובים בעבודתם הם כאלה שעובדים במשך 52 דקות ברציפות ואז לוקחים הפסקה של 17 דקות (אלה כמובן נתונים ממוצעים). כלומר כדי להצליח בעבודה אנחנו חייבים להפסיק לעבוד מדי פעם. להפסקת הצהריים המושלמת יש שני עקרונות: אתה שולט בהחלטה מתי, עם מי ולאן אתה יוצא להפסקה, והיא צריכה לאפשר ניתוק מוחלט מהטלפון והמחשב. כלומר ארוחת צהריים ליד המחשב איננה הפסקה אפקטיבית. "קחו 15-10 דקות הפסקה, צאו להליכה בחוץ עם מישהו שאתם מחבבים, אל תדברו איתו על עבודה ואל תיקחו את הטלפון. זו תהיה הפסקה נהדרת", מסכם פינק.

 

6. השעה שמפילה מניה

(או: מתי לדבר עם אנליסטים)

 

לנפילת אחר הצהריים יש השפעה לא רק על היכולות הקוגניטיביות שלנו, אלא גם על מצב הרוח. סוציולוגים מאוניברסיטת קורנל חקרו יותר מ־500 מיליון ציוצים בטוויטר של 2.4 מיליון אנשים מ־84 מדינות. תוכנה מיוחדת ניתחה את הטקסט וזיהתה אם יש בציוצים רגשות חיוביים (התלהבות, ביטחון, תקווה וכו') או שליליים (כעס, אשמה, תשישות וכן הלאה). התבנית היתה ברורה: בשעות הבוקר אנשים חשים פעילים, חיוביים ומלאי תקווה, בשעות אחר הצהריים הם נהפכים לשליליים יותר, ובשעות הערב המוקדמות הרגשות החיוביים מטפסים שוב (ראו גרף). פרופ' דניאל כהנמן ועמיתיו מצאו תבנית דומה, כשביקשו מ־900 נשים אמריקאיות מכל הגזעים, הגילים ורמות ההשכלה וההכנסה לתאר את סדר יומן ומה הרגישו בכל שלב של היום. שוב הרגשות החיוביים טיפסו בשעות הבוקר, עד השיא סביב 12:00, אז מצב הרוח החל לרדת ונותר נמוך בשעות אחר הצהריים - עד שעלה שוב בשעות הערב המוקדמות.

 

 

לתנודות הרגשיות האלה יש גם השלכות פיננסיות. מחקר מרתק ניתח 26 אלף שיחות ועידה שניהלו יותר מ־2,100 חברות ציבוריות עם משקיעים, עיתונאים ואנליסטים. בשעות הבוקר השיחות התנהלו באווירה חיובית, אולם ככל שהיום התקדם הטון נהפך לשלילי יותר, ואחר הצהריים הגיע לשפל. והאווירה השלילית של שיחות הוועידה תורגמה לירידה במחירי המניות, גם בנטרול הבשורות הפיננסיות הקונקרטיות באותן שיחות. "לקח חשוב למנהלי חברות הוא שהתקשורת עם משקיעים וכנראה החלטות ניהוליות חשובות אחרות צריכות להתבצע בשעות מוקדמות יותר של היום", כתבו החוקרים, ופינק מדגיש: "זה לא שחברות עם חדשות רעות תמיד מדווחות את התוצאות שלהן אחר הצהריים. לתבניות האלה של שעות היום יש אפקט".

 

זה בגלל המנכ"ל שניהל את השיחה או האנליסטים בצד השני של קו?

"שאלה נהדרת. אני חושב שזה כולם. המנכ"לים הקרינו סנטימנט שלילי וחולשה, האנליסטים והעיתונאים שמאזינים לשיחה גם בקו חשיבה יותר שלילי, והם קולטים את הסנטימנט של המנכ"ל ומשקפים אותו בתקשורת איתו, וכן הלאה. שני הצדדים תורמים לזה".

 

7. מקהלה זה בריא

(או: צריך לסנכרן שעונים)

 

לצד סנכרון עקרוני בשעות הטובות והשעות החלשות, יש גם סנכרונים נקודתיים, עם השפעות מועילות ומפתיעות. לבם של עשרות הזמרים ששרים יחד בהרמוניה במקהלה פועם באותו קצב. הדופק שלהם נמוך ורמות האנדורפינים גבוהות, תפקוד הריאות טוב יותר, סף הכאב גבוה יותר והם זקוקים פחות לתרופות נגד כאבים. ה"ביחדנס" המתוזמן גם משכך סימפטומים של תסמונת המעי הרגיז, ומגביר את ייצור האימונוגלובולין - נוגדנים ששייכים למערכת החיסונית ומסייעים לגוף להתמודד עם זיהומים. חולי סרטן ששרים במקהלות מראים שיפור בתגובה החיסונית שלהם לאחר כל חזרה.

 

השירה במקהלה מייצרת גם רווח פסיכולוגי. מחקרים הראו שהיא משפרת את מצב הרוח והדימוי העצמי, ומפחיתה תחושות של מתח וסימפטומים של דיכאון. היא מביאה איתה תחושה עזה של ייעוד ומשמעות, מגבירה רגישות לאחרים - ואלה משמעותית גבוהים יותר אצל אנשים ששרים במקהלה לעומת אנשים ששרים סולו. נוצר פה מעגל קסמים: התחושות הטובות משפרות את הגיבוש החברתי של המקהלה, והגיבוש תורם לסינכרוניזציה טובה יותר, למשל הזמרים נוגעים זה בזה כדי לתזמן את ההרמוניה, או מזהים ניואנסים בתנועת פרק היד של המנצח ומגיבים עם צליל מדויק בתזמון מושלם. והסנכרון הזה גורם להם להרגשה כל כך טובה עד שהוא משפר את הלכידות והקשר בין החברים, וחוזר חלילה.

 

"המחקרים האלה הדהימו אותי. אני לא יודע למה זה קורה ולא בטוח שיש לזה תשובה, אבל ההסבר הוא כנראה משהו בסיסי בתיאום ובתזמון המושלם עם אנשים אחרים, זה חלק ממי שאנחנו", אומר פינק. "זה קורה גם בפעילות קבוצתית אחרת שהתזמון בה חשוב, כגון קבוצות ריקוד וקבוצות שיט. מעולם לא חשבתי על המשמעות של סנכרון עם אנשים אחרים, וזה די מרשים. זה כמעט גורם לי לרצות להצטרף למקהלה. אבל רק אם החזרות יהיו בבוקר", הוא אומר ופורץ בצחוק.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x