• תפריט
מוסף 29.03.2018
האדר מוסף שבועי 29.3.18

רות עופר, הטייקונית האחרונה: "אני לא כועסת, אני כואבת"

ההתאהבות הגורלית ביולי עופר, הבגידה חוצת היבשות, שינויי מצב הרוח, רגעי האושר, ההשפלות הקבועות, תאוות הכסף, היחסים בין יולי לסמי, העימות עם ליאורה, ההתנתקות מדורון, ההיעלמות של עידן עופר, שובו של הבעל הקודם, והאהבה ששרדה עד יום המוות. בראיון חד־פעמי בגילוי הלב שבו, ללא כל עכבות גם ביחס לעצמה, לכאביה וחולשותיה, רות עופר מקלפת שכבה אחר שכבה מהציפוי שתחתיו מוסתרים החיים האמיתיים במשפחה העסקית החזקה בישראל

הונג קונג

הסערה מתחילה

 

הפגישה הראשונה של רות עם יולי עופר התרחשה ביולי 1985 בהונג קונג, בארוחת צהריים. עידן עופר ואשתו אז אורלי הזמינו אותה. "גרתי בהונג קונג, ואת עידן ואורלי הכרתי כי הם היו שם בגלל עסקי הספנות. אורלי אמרה 'תקפצי לאכול איתנו צהריים'", היא משחזרת את נסיבות הארוחה שתשנה את מהלך חייה כאילו התרחשה אתמול.

"הגעתי לארוחה די באיחור. יולי הגיע גם הוא ישר מהשדה. הוא כבר ישב שם, ואני הצטרפתי. הוא היה לבוש טי שירט וג'ינס, עם הבטן משתפלת החוצה, כמו נהג משאית. נדמה לי שהוא שכח את החגורה בבית. עממי, לגמרי לא סטייליש. אני הייתי אז בת 43, יפה ורזה, ובמשך הארוחה לא ממש דיברנו. כשקמתי לבופה הוא שאל 'מי זאת?', אורלי ענתה 'ידידה שלנו', והשיחה המשיכה. אחר כך, בצד, הוא אמר לאורלי 'איתה אני אתחתן'. אני גיליתי את זה רק מאוחר יותר. זה היה הטיפוס של יולי.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

 

 

"בתור לבופה הוא שאל אותי מאיפה אני. אני אוהבת גברים מבוגרים, אבל הוא היה משמעותית יותר מבוגר ממני, בן 61, ולכן ממש לא התעניינתי בו. לא חיפשתי בו שום דבר. הוא סיפר על בית שקנה בהרצליה פיתוח, ואמר לי שאם אני אבוא לישראל הוא יעזור לי. כל השיחה היתה בעמידה, באנגלית, ואז דיברנו על איפה נאכל ארוחת ערב באותו יום, כי בדיוק נפתח מקום חדש של המבורגרים בהונג קונג, ואני פריקית של המבורגרים.

 

"ואז הוא לקח את היד שלי ועשה את התנועה הזאת" — רות מראה תנועה של השחלה והוצאה של אצבע יד ימין לתוך פתח שמתעגל בין אצבעות כף היד השמאלית — "לא הבנתי מה התנועה הזאת אומרת, רק חשבתי לעצמי 'איזה דבר מוזר הוא עושה'. אחר כך שאלתי, והסבירו לי (שזה סימן לרצון בסקס, דב”נ). אני לא חושבת שהגברים המבוגרים עוד עושים את הסימן הזה היום, זה כבר לא באופנה", היא צוחקת.

 

"אחרי ארוחת הצהריים כל אחד הלך לדרכו, וקבענו כולנו להיפגש במקום של ההמבורגרים. ההמבורגרים היו טעימים, נפרדנו לשלום, ולמחרת הוא התקשר. ביום הבא הלכנו למלון שהיתה בו מסעדה יפנית נהדרת ורציתי לאכול שם אגז בנדיקט. יולי ישב שם ונעץ בי מבטים. כשהגיע החשבון הוא שילם טיפ שעלה יותר מהארוחה עצמה. זה כנראה היה עניין של להראות לי. נשארנו שם עד אחר הצהריים. היה שם בר עם מוזיקה למעלה, והוא אמר 'מישהו מנגן בפסנתר, בואי לרקוד איתי'. כבר הבנתי שמשהו מתבשל, אז עליתי למעלה ורקדתי איתו סלואו, ופתאום הוא בכה. בדמעות. אף פעם לא הבנתי את זה, זה היה מאוד רגשני. אחרי זה ראיתי אותו כל יום. הלכנו יחד לקניות, הלכנו לכל מיני מקומות, הוא היה אמור להישאר שבוע אחד ונשאר שבועיים. הוא לא ניסה לשכב איתי, אבל התנשקנו. לקחתי אותו לריפלס ביי בהונג קונג, חוף שבו אפשר לשחות, עמדנו מתחת לעץ והוא נישק אותי. התנשקנו גם כשנכנסנו לרכב, אבל לא מעבר לזה. זאת היתה רק נשיקה, לא ביג דיל. מבחינתי פגשתי גבר, היה לי פלירט איתו, ולא חשבתי לרגע על יותר מזה.

 

"דיוויד דורפמן, שהיה אז בעלי, היה באותו זמן בישראל בשביל עסקי היהלומים שלו. הוא נסע אחרי ארבעה חודשים קשים בינינו, שבהם הוא לא דיבר איתי. כשהוא חזר להונג קונג הוא היה 'נאסטי' אליי באופן יוצא דופן. יולי רק חיכה לרגע הזה, הוא רצה לתת לי הרגשה שהוא יציל אותי. הוא אמנם עזב יומיים לאחר מכן, אבל מיד התחיל להתקשר אליי. הוא התקשר כל יום בשביל לשאול איך אני, ואני עניתי שאגיע לישראל ונראה. לא הייתי בטוחה מה אני רוצה מכל הדבר הזה.

 

רות עופר, השבוע. "אומרים לי תשכחי את הזמנים הרעים, תזכרי את הטוב, זה קשה. יולי היה כמו צאר. האפטרשייב שלו נקרא 'צאר', וזה התאים לו. בשבילי הוא היה צאר". איפור: לירון גולדנברג רות עופר, השבוע. "אומרים לי תשכחי את הזמנים הרעים, תזכרי את הטוב, זה קשה. יולי היה כמו צאר. האפטרשייב שלו נקרא 'צאר', וזה התאים לו. בשבילי הוא היה צאר". איפור: לירון גולדנברג צילום: תומי הרפז

 

"חודש אחר כך באתי לישראל. הוא חיכה לי בשדה התעופה עם מכוניות משטרה שהגיעו עד המטוס. אחיו דוד היה בכיר במשטרה, ועשו לי מין קבלת פנים כזאת עם כל הטררם. ככה הורידו אותי מהטיסה. הוא התאהב בי ממבט ראשון. ככה הוא היה. בום!" — היא מסמנת עם אגרוף היד תנועת מכה כלפי מעלה — "ואז בום!" — היא מסמנת עם האגרוף תנועה כלפי מטה, של צניחה בהתלהבות.

 

"הוא היה כל כך רך וכל כך חם. הוא היה יכול להיות כל כך נעים ונחמד שזה משהו, בזמן שדיוויד היה קר אליי כמו קרח. ארבעה חודשים הוא לא דיבר איתי, ובלי סיבה. בסוף, כשעזבתי את דיוויד, הוא אמר לי 'חבל שלא שתיתי אלכוהול כל יום כדי להיות אלייך נחמד יותר'. היום אני יודעת שהוא האדם הכי נחמד והגון, גם אליי וגם לאמא שלי, ששמרה הרבה כרטיסים שכתב לה. מכל שלושת הבעלים שלי, הוא היה 'סטרייט מן', מאוד מהוגן, ואנחנו בקשר עד היום. ברגע שיולי נפטר הוא יצר איתי קשר. הוא לא היה יכול להתגבר על זה שעזבתי אותו והתחתנתי עם יולי".

 

רות ויולי. "היה בו משהו שקל לאהוב, הוא היה מאוד חם כשהוא רצה" רות ויולי. "היה בו משהו שקל לאהוב, הוא היה מאוד חם כשהוא רצה"

 

הרצליה

קולות של פרידה

 

הראיון עם רות עופר נערך כאשר מסביבנו, מכל פינה בבית הענקי שברחוב המסילה בהרצליה, בוקעים קולות גרירה, קידוח, פירוק והברגה. במה שהיה חדר העבודה של יולי וברחבי הבית מסתובבים מעריכי שווי עם לפטופים, בוחנים את פריטי האמנות שפזורים בכל מקום. אנשי מקצוע באים והולכים, מרימים רהיטים, מפרקים ארונות, אורזים אינספור חפצים שנאספו ונצברו במשך עשרות השנים שבהן הבית המיתולוגי הזה היה מוקד הכוח של יולי עופר, האח הצעיר בצמד "סמי ויולי עופר" — שני המיליארדרים אשר בשיא כוחם הגדירו את היחסים בין ההון לשלטון בישראל, ונהפכו לכליא הברק של האנטגוניזם הציבורי כלפי היחסים הללו.

 

סמי ויולי (שמואל ויהודה, שמותיהם בלידתם ברומניה) נפטרו בזה אחר זה ב־2011, כאשר שוויים המוערך היה כ־10 מיליארד דולר. הנכסים האדירים שצברו — רשימה חלקית בלבד כוללת את החברה לישראל ששולטת בכיל ובבזן, את צים, בנק המזרחי ומליסרון — עברו לילדיהם, שהתבססו כמיליארדרים בפני עצמם וממשיכים להחזיק בעמדות שליטה ובעוצמה אדירה במשק הישראלי.

 

רות ויולי. "הוא היה דומיננטי מאוד. אני אוהבת אנשים דומיננטים, ועם זאת היה בו משהו מאוד רך" רות ויולי. "הוא היה דומיננטי מאוד. אני אוהבת אנשים דומיננטים, ועם זאת היה בו משהו מאוד רך"

קשה להפריז בעוצמה הכלכלית שממנה נהנו האחים עופר בשיא כוחם. השליטה בחברה לישראל, ובעיקר בכיל שמחזיקה במשאב הנדיר של ים המלח, הניבה להם במשך שנים רווחי עתק. כדי לסבר את האוזן, ב־2003, השנה הראשונה שאחרי הפרידה העסקית בין יולי לסמי, הניבה כיל רווח נקי של 103 מיליון דולר. חמש שנים אחר כך, ב־2008, הרווח כבר זינק ל־2 מיליארד דולר. בשנה. כל זה תחת הטבות מס מפליגות, וכששיעור התמלוגים לציבור נמוך במיוחד. הזעם הציבורי גאה עוד יותר גם בגלל אחזקתם במפעלי בזן המזהמים, ובשל הקומבינה שהעבירה לידיהם את חברת הספנות הישראלית צים שהופרטה. האחים עופר נתפסו כסמל של כוחנות וציניות עסקית, ולא במקרה עמדו בלב המחאה הציבורית ששטפה את הרחובות ב־2011.

 

כעת דבר מכל זה לא ניכר בבית שרות אורזת. הוא נראה כאילו עצר מלכת מאז מותו של יולי. מכונית המרצדס היקרה שלו, בסטנדרטים של 2011, מוסיפה לעמוד בחניה בלי לזוז, ממתינה להכרעת מנהלי העיזבון. מגרש הטניס והבריכה עומדים בעזובה, כמעט אתרי רפאים. עשבים כבר מתחילים לצמוח בגינה האחורית.

 

רות השתלבה במשפחת עופר שנים אחדות לפני הפריצה הגדולה. במשך 27 שנה היתה עדה לבניית האימפריה העסקית, ולא פחות מכך להתפתחות היחסים האישיים המורכבים, היצריים והטעונים בתוך המשפחה. "האשה השלישית" של יולי, זאת שמעולם לא התקבלה כשווה בין שווים למשפחת עופר, נפרדת עכשיו מהאחוזה שנאבקה שתועבר לידיה מידי מנהלי העיזבון. היא מעמידה למכירה פומבית "בשליש מחיר, זה השווי היום" את תכולתה, ועוברת לגור בשכירות במגדל פאר תל־אביבי. בראיון נדיר בגילוי הלב שבו, ללא כל עכבות גם ביחס לעצמה, לכאביה וחולשותיה, היא מקלפת שכבה אחר שכבה מהציפוי שמתחתיו מוסתרים החיים האמיתיים של אצולת ההון, ושכמעט לעולם אינו מוסר.

 

מלון השרון

התזמורת מנגנת

 

חודש אחרי הפלירט הקצר עם יולי עופר בהונג קונג נסעה רות לישראל. "הוא חיכה לי ונסענו למלון השרון, שבו עשיתי רזרוויישן. בכניסה המתין רפי נלסון מאילת, חבר שלו, וגם מנהל המלון אלפרד. כשנכנסתי נגנים ניגנו לי מוזיקה. איזו כניסה! שאלתי את עצמי מה בעצם קורה פה. כשהגעתי לחדר פתאום אני רואה שהבגדים של יולי כבר תלויים שם. על השולחן היתה שמפניה, דום פריניון, זאת שאני אוהבת. הייתי כל כך עייפה, חייבת לנוח אחרי הטיסה הארוכה, להתלבש, לישון קצת. יש מי שערניים לגמרי אחרי טיסות, אני לא. הוא נשאר את הלילה, וזהו זה. מאז היינו יחד.

 

"אחרי שבועיים יחד במלון, במסיבה שהוא עשה בבית שלו, נפלתי ונפגעתי בגב. לא יכולתי לזוז, ויולי אמר: ‘תישארי כבר כאן, בבית שלי’. אז הבנתי שאם אני נשארת בבית שלו, זה כבר משהו אחר. הייתי חייבת לדבר עם דיוויד, לומר לו משהו. כל הזמן הזה לא היה לבעלי מושג מה קורה. שבועיים אחר כך נסעתי להונג קונג. הבטחתי ליולי שאחזור אחרי שנה. הוא אמר חודש. חזרתי אחרי חודשיים.

 

"בהונג קונג סיפרתי מיד לדיוויד שפגשתי גבר אחר. יחסית לאדם כל כך קר, שאף פעם לא הראה רגשות, הוא קיבל את זה נורא קשה. אחד הבנים שלו אמר לי: 'כבר עדיף שהיית מתה'. נשארתי שם חודשיים כי אחד האחים של דיוויד התחתן, ולא רציתי שהוא יעמוד בחתונה לבד. היו לי העקרונות שלי. יום אחרי החתונה חזרתי לארץ".

 

 

 

היית שלמה עם מהלך דרמטי כל כך?

"הייתי מסונוורת. זאת המילה בעברית (הראיון מתנהל בתמהיל של אנגלית מתובלת בעברית, עם צירופים משעשעים כמו "ליסן בובה"). הייתי מסונוורת לגמרי על ידי יולי. בחודש שהיינו יחד בישראל הוא שבה אותי לגמרי. הוא לקח אותי למקומות, טיילנו, הוא היה כל כך נחמד, אין לך מושג. כשהוא היה לבד איתי הייתי נסיכה. ההתחלה היתה unbelievable, חשבתי שהתחתנתי עם הנסיך על הסוס.

 

"הבעיה שהתחושה הזאת נמשכה חמישה חודשים. חצי שנה. זהו. עוד לפני שהתחתנו התחלתי להרגיש שיש ירידה מצדו, אבל אני כבר הייתי מאוהבת. הייתי אז כמעט בת 43, זה גיל מאוד מסוכן. חשבתי שהמצאתי את זה, שהחיים מתחילים בגיל 40, אבל לא המצאתי שום דבר. מה שכן, כשהלכנו למיטה בלילה – הכל היה בסדר. ככה זה נמשך כמה שנים, ההתנהגות הזאת".

 

במה התבטא השינוי ביחס כלפייך?

"הוא נהיה פחות סבלני. הוא לא היה נחמד אליי באותה מידה, הוא התחיל יותר לגונן על המשפחה שלו, שבעצמה לא היתה נחמדה אליי. בכל פעם שהוא היה בצד שלהם, מצבי הידרדר. הרי לא יכולנו שיהיה לנו אותו משקל, וברגע שהוא דבק בהם, אני הייתי בצד הטועה. אם הם בסדר, אז אני לא. ככה זה היה".

 

הילדים של יולי, ליאורה ודורון עופר, לא אהבו את בת הזוג החדשה של אבא שלהם?

"הם תמיד חשבו שבאתי בגלל הכסף. עד היום הם חושבים את זה. אני לא מאשימה אותם. אין לי שום דרך להראות להם שזה אחרת. הייתי אז יפה מאוד ושקטה. אולי האופי השקט שלי הזמין את זה".

 

למה לא עזבת?

"אהבתי אותו. היחסים איתו באו בגלים. הוא היה קשה, ויותר מאוחר הוא היה נחמד. עולה ויורד. אבל אז גובה הגלים עלה. כשהוא נחמד הוא כל כך נחמד, אבל כשהוא לא נחמד – אוי ואבוי. אחר כך זה כבר לא היה גלים של חם וקר, אלא של פושר וקר.

 

על שער הג'רוזלם ריפורט, 1995. "חשבתי שהתחתנתי עם נסיך על סוס" על שער הג'רוזלם ריפורט, 1995. "חשבתי שהתחתנתי עם נסיך על סוס"

"וגם אז, גם בימים הקשים, טיפלתי בו לגמרי. הייתי קמה כל בוקר, מכינה לו אוכל, מגלחת אותו, מסרקת, מלבישה אותו יפה עם ריח טוב, שהכל יתאים. כמובן שאחר כך היתה לי עזרה שעשתה את הרוב, למעט הסירוק והגילוח. והיה גם את העניין עם העין. היה לו ניוון רשתית, עשו לו ניתוח שהסתבך, ועשינו לו עין מלאכותית. כל בוקר הייתי שמה לו אותה, ומוציאה כל לילה. עדיין יש לי אותה. תמיד הייתי שם בשבילו, בבית, כל הזמן. כשיצא, וכשחזר. לא יצאתי לשום מקום".

 

למה סגרת את עצמך ככה?

"כי הוא רצה שאהיה לידו. כשיצאתי הוא היה עושה לי פרצוף. הוא רצה שאחתוך את העבר שלי עם החברים שלי, עם המשפחה. המשפחה שלי התלוננה שאכזבתי אותה, עד היום הם מתלוננים, וזה נכון. הוא היה מספר אחת שלי. גם הבן שלי, מרק, חי עם זה שבעלי מגיע קודם. ונשארתי עד הסוף. כשיולי היה בבית חולים ישנתי לידו על מיטה כמו מיטה צבאית. אף פעם לא עזבתי אותו. זה בא ממני.

 

"יותר מ־27 שנים היינו יחד. אומרים לי תשכחי את הזמנים הרעים, תזכרי את הטוב, אבל זה קשה. הוא היה כמו צאר. האפטרשייב ששמתי לו נקרא 'צאר', וחשבתי שזה באמת התאים ליולי. הוא בשבילי היה צאר".

 

מה זה אומר?

"המילה היא 'כבד'. זה היה כבד. הוא נהג לחזור הביתה מהמשרד כבד. עצבני, קר ולא נחמד. לקח לו זמן להירגע. הוא לא צעק, כי אצלי לא צועקים. כששאלתי אותו מה הוא מצא בי, הרי נשים יפות הוא ראה בכל העולם, הוא ענה 'את הקרנת שלווה'. אף פעם לא שכחתי את זה. לפעמים היו לנו גם שיחות נעימות. לא לעתים קרובות".

 

יש דוגמה להתנהגויות כאלה שלו?

"אני לא רוצה לדבר על זה (היא דומעת לרגע)".

 

למה לא קמת והלכת?

"אהבתי אותו. מזוכיסטית. ובכל מקרה לא ידעתי לאן ללכת. חשבתי לעצמי שאם אני עוזבת – לאן אני אלך?"

 

טוקיו

למי נועד הסכם הנישואים?

 

רות עופר מקרינה שילוב של תמימות עם גילוי לב כמעט מופרז, ובצדם מידה לא מבוטלת של הומור עצמי ואינטליגנציה רגשית. גם בגיל 76 ניכרים בה היופי והאצילות שבזמנו כבשו את בעלה. אבל נדמה שמה שכובש כל כך בסיפור שלה הוא יכולתה ונכונותה לתאר, הן את עצמה והן את אלה שהיוו את הרקע לחייה, ברגעיהם האנושיים ביותר. משפחות של עושר מופלג נחשפות לציבור רק דרך פילטרים צפופים שנועדו להסתיר כל סדק. ואילו היא מניחה את עצמה ואותם על הדף בכאביהם, שמחותיהם, תשוקותיהם, נדיבותם וקפיצות ידם. היא הופכת אותם אנושיים, גם אם אנושיות אינה תמיד מחמיאה.

 

היא נולדה בשנגחאי בסין ב־1942, להורים שנמלטו מרוסיה. שם גדלה עד גיל 9, ואז המשפחה עלתה לארץ. אביה עבד בקטיף בפרדסים ובסלילת כבישים והיה מציל בבריכה. היא הספיקה ללמוד ארבע שנים בבית ספר יהלום ברמת גן, "אבל אמא שלי התגעגעה למשפחה שלה, וכשהייתי בת 13 חזרנו למזרח ועברנו לגור ביפן. אבי נפטר שם, ואמא שלי ואני חזרנו לארץ כשהייתי בת 17. אמא התפרנסה ממכירת חפצים אוריינטליים מהמזרח, על זה חיינו".

 

יולי עופר עם רות ובתו ליאורה. "הוא היה מאוד פרוטקטיב כלפיה, וזה בסדר מבחינתי" יולי עופר עם רות ובתו ליאורה. "הוא היה מאוד פרוטקטיב כלפיה, וזה בסדר מבחינתי" צילום: אביב חופי

 

במבט מהצד, קשה שלא לקשר בין הבחירות שעשתה רות בחייה האישיים לבין מותו של אביה, המפרנס העיקרי במשפחה, כשעדיין היתה רק נערה צעירה. אולי היו אלה חרדה ממצוקה כלכלית, חיפוש אחר תחליף אב מבוגר ודומיננטי — "אני אוהבת אנשים דומיננטיים", היא אומרת בעצמה בהמשך — ואולי פשוט היעדר יד אבהית מכוונת. כך או כך, בגיל 18 פגשה רות את יצחק מירזקנדוב (מירז), שייהפך בתוך זמן קצר לבעלה הראשון. הם התחתנו חודש לפני שמלאו לה 19. "התחתנו מהר, ועוד לא הבנתי כלום בעניין סקס. בנות 14 היום יודעות יותר ממה שידעתי אז. לקחתי אותו לטוקיו, וכעבור שנה, כשהייתי בת 20, נולד הבן היחיד שלי מרק. אני הייתי מורה להתעמלות, וביפן אפילו היתה לי תוכנית בטלוויזיה. יצחק בא ממשפחה עשירה אבל הוא לא באמת עבד והיה קצת פלייבוי. תמיד הסתדרתי דווקא עם הפלייבויז. מרק גדל בטוקיו עד גיל 7, ואז התגרשתי מאביו. התחתנתי מחדש בהונג קונג עם דיוויד דורפמן, שהיה מהרקע שלי, יהודי־רוסי שחי בסין. היינו יחד 15 שנים. אני רציתי ילדים אבל הוא לא. הוא רצה את כולי לעצמו".

 

כמו יולי.

"כמו יולי".

 

בית

החברה לישראל מגיעה

 

רות ויולי עופר התחתנו ב־1986. לשניהם אלה היו נישואים שלישיים. אשתו הראשונה היתה מירית, אם ילדיו, ליאורה ודורון. אחר כך נישא לרונית יער, ובפעם השלישית לרות. "די בהתחלה, עוד לפני החתונה, התחלתי להרגיש שהיחס אליי משתנה", היא מספרת. "יום אחד היה כאן פול של חברים שישב עם יולי בבית. קמתי ובאתי להגיד בוקר טוב, ואז הוא הסתובב וענה לי ב'כן?' בנימה ומבט קרים כאלה, באינטונציה שאמרה 'אל תפריעי עכשיו'. זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו מדבר אליי ככה. הלכתי משם והרגשתי רע, עדיין בלי להבין למה.

 

אודי אנג'ל. הגרוש של ליאורה שותף בחברות של הדוד סמי עופר אודי אנג'ל. הגרוש של ליאורה שותף בחברות של הדוד סמי עופר צילום: אלירן אביטל ואסף לב

 

 

"הפעם הבאה שהרגשתי ככה היתה כשהוא לקח אותי לחתום על הסכם טרום נישואים. זו אני המטומטמת, שגדלתי במזרח הרחוק, הייתי נשואה פעמיים, ולא ידעתי מה זה Premarital agreement. זה היה שבוע אחרי ה'כן', הוא אמר לי שצריך ללכת לעורך דין. לא הבנתי על מה אני חותמת, מה זה כל זה. כשנכנסנו לאוטו, בדרך חזרה, שאלתי אותו 'יולי, מה זה?' הוא ענה 'אני רוצה לשמור עלייך מפני הילדים שלי'. היום ברור שזה היה הפוך לגמרי, ולדעתי הוא הבין את זה גם אז. אמרתי לו 'אני באתי לארץ עם יותר כסף ממה שאתה משאיר לי כדי לשמור עליי. לא עליי צריך להגן'. הוא ענה 'אל תדאגי, עם הזמן נשנה את זה', והיה כזה מין שקט באוטו. משם זה התחיל און אנד אוף".

 

מה היה כתוב בהסכם ביניכם?

"שאני אמורה לקבל 200 אלף דולר אם נתגרש או יולי ימות. ובמקרה כזה, אני צריכה לעזוב את הבית עם אמא שלי נלי בתוך שלושה חודשים (אמא של רות נפטרה שלושה חודשים אחרי יולי, בגיל 96, דב"נ). זה עלה לפי מדרגות הזמן שנהיה יחד, בהמשך ל־600 אלף דולר, ובסוף למיליון דולר שהוא השאיר לי. הוא שינה את הסכום אבל זה לא בא ממני. אני לא דיברתי איתו על זה, הוא עשה את זה עם הילדים. לכן אני חושבת שהם היו מעורבים מהתחלה. והסעיף שאני צריכה לעזוב את הבית עם אמא שלי נשאר בהסכם לאורך כל הדרך".

 

מימין: ליאורה, עידן, יולי, סמי ודורון עופר. "אמרתי ליולי שלהיות עשיר לא אומר שיהיה לך כסף בבנק. עשיר זה משהו שיש לך בנשמה" מימין: ליאורה, עידן, יולי, סמי ודורון עופר. "אמרתי ליולי שלהיות עשיר לא אומר שיהיה לך כסף בבנק. עשיר זה משהו שיש לך בנשמה" צילום: אביגיל עוזי

 

 

איך את חווה את העסקים שמתחילים להתפתח בקצב?

"הוא קנה את המרינה בהרצליה ואת סונול (דרך גרנית הכרמל, דב"נ), את גן העיר, ואז התחיל עם מרכזי הקניות. הוא אהב את זה. האהבה שלו היתה העבודה. בשבילי זה היה בסדר. גם במזרח הרחוק, משם באתי, הבעל עבד כל היום. וככה לאט לאט הוא הלך וגדל. הוא עשה עסקים עם צים בתקופה הזאת, צים קנו ספינות של עופר ספנות".

 

ב־1995 רכשה קבוצת האחים עופר, בבעלות סמי ויולי, את גרעין השליטה בבנק מזרחי, יחד עם מוזי ורטהיים. ב־1999 הושלמה העסקה שהפכה את האחים עופר לטייקונים בקנה מידה עולמי: רכישת מניות השליטה בחברה לישראל ממשפחת שאול אייזנברג. "בבית היו פגישות עסקיות בלי סוף. רחש בחש מסביב. הוא היה בא הביתה, ואני הייתי בבית, שקטה. נתנו לו לאכול מה שהוא אוהב".

 

אייל עופר. בדרך להפרדת כוחות עסקית מליאורה ודורון אייל עופר. בדרך להפרדת כוחות עסקית מליאורה ודורון צילום: Tal Cohen
חיפה

ליאורה ודורון לא מבסוטים

 

המתיחות עם ילדיו של יולי, ליאורה ודורון, ריחפה מעל המשפחה כמעט מיום החתונה. אולי באופן טבעי כשמונח כל כך הרבה הון על הכף. "הילדים שלו כבר אז לא היו כל כך מבסוטים ממני. גם אמא שלהם היתה חלק מזה. יולי היה כבר גרוש, אבל תמיד חשבתי שדי שיגע אותה שהוא התחתן איתי".

 

את זוכרת את הפעם הראשונה שבה פגשת בהם?

"הוא לקח אותי לחיפה ופגשתי את ליאורה לארוחת צהריים, קצת לפני שהתחתנו. היא היתה בת שלושים ומשהו ואז היא עוד לא גרה בבית האלגנטי, אלא בבית למטה בעיר. היא עבדה אז אצל אבא שלה כסוכנת נסיעות. הרגשתי שהיא מחבבת אותי מאוד, וזה גם מה שיולי אמר לי. איך אפשר שלא, אני הרמלס, ואהבתי את אבא שלה. את דורון פגשתי בערך באותו זמן, אני לא זוכרת בדיוק. וחיבבתי אותם".

 

אפשר להניח שהם חשדו שהתאהבת ברכוש שלו ולא בו. בכל זאת, הוא מבוגר ממך ב־18 שנה.

"הרכוש אז לא היה ענק. הוא היה איל ספנות וכל זה, אבל רק אחרי שהתחתנתי איתו הוא התחיל לטפס מבחינה כלכלית".

 

ואיך היה היחס שלהם אלייך?

"הם חשבו שהכל שלהם. כשהם היו נכנסים לבית הזה (היא מצביעה סביב), הרגשתי שהם בעלי הבית ואני האורחת. כך חייתי כל השנים. זה משהו בהתנהגות שגרם לי תמיד להרגיש כך.

 

"מהיום הראשון הם התחילו לדאוג לירושה, אבל בהתחלה זה לא היה בומבסטי כי לא היה הרבה רכוש. ככל שהרכוש גדל, כך אתה יותר נלחם. אני חושבת שהיה לחץ שלהם עליו לאורך כל הדרך, לא רק בסוף, בשלב הצוואה. הרגשתי שמהיום הראשון, אולי מרגע שעברו כמה שנים מהחתונה, או לכל הפחות מאמצע הדרך, ליאורה עשתה לי את כל הבעיות".

 

יולי היה אבא דומיננטי. אילו רצה הוא היה יכול לדפוק על השולחן, לדאוג שירחשו לך יותר כבוד.

"הוא אף פעם לא עשה את זה. ראיתי את זה בהתנהגות שלו. היה אסור לי לדבר איתו על הילדים שלו. אם רק הייתי פותחת את הפה הוא היה אומר לי שאני גרידית. איפה גרידית? המקסימום היה שלבשתי שמלות של לקרואה. אם הייתי אומרת משהו, הוא ישר חשב שאני מקנאה בהם, ושהם בסדר ואני לא. אבל במה אקנא בהם? מה יש לי לקנא?

 

זיהית הבדל ביחס שלו כלפיהם?

"הוא היה מאוד חזק ודומיננטי כלפי דורון. לא בטוח שכל כך חזק כלפי ליאורה. לדורון הוא לפעמים לא התנהג נחמד. כמו ה'כן?' הקר שאני קיבלתי, סביר שהוא קיבל הרבה 'כן?' כאלה מיולי. ליאורה, לעומת זאת, היתה הבת של אבא. עם ליאורה זה היה 'אבאל'ה, אבאל'ה, אבאל'ה'. היא היתה חמה כלפי יולי, מלטפת אותו, כמו שבת לאבא שלה. דורון לא עשה את זה".

 

הוא לא סמך על דורון?

"דורון היה שונה מאוד מיולי. הוא יותר מסוגר, לא מדבר, לא משתף, מאוד חשדן, לא מאמין לאף אחד. ובסוף הוא צדק".

 

יולי (מימין) וסמי עופר. "הם היו קרובים, אבל סמי היה השולט. יולי תמיד התייחס אליו בכבוד, וכבוד לפעמים גם הולך עם פחד" יולי (מימין) וסמי עופר. "הם היו קרובים, אבל סמי היה השולט. יולי תמיד התייחס אליו בכבוד, וכבוד לפעמים גם הולך עם פחד" צילום: אביגיל עוזי

 

בית המשפט למשפחה

קרב על הירושה

 

ה"צדק" של רות עופר מתייחס לאופן הלא שוויוני שבו החליט האב לחלק בין ילדיו את ירושת העתק שהשאיר אחריו. בסוף 2008, שלוש שנים לפני מותו, שינה יולי עופר את צוואתו לטובת בתו ליאורה. לפי הצוואה החדשה, היא קיבלה את כל 36% ממניות "עופר השקעות" שהיו בידי אביה, מה שהקנה לה שליטה בחברה, שכן בידיה כבר היו 15% מהמניות. אחיה דורון נשאר עם ה־15% שהיו בידיו בלבד.

 

לאחר מות האב פרץ קרב ירושה מר בין שני האחים, ודורון ביקש מבית המשפט לענייני משפחה לקבוע כי הצוואה החדשה אינה תקפה, שכן אביו לא היה כשיר לחתום עליה וחתם בסופו של דבר תחת השפעה בלתי הוגנת. הוא ביקש לקיים צוואה מוקדמת יותר, שחילקה את המניות בינו לבין אחותו – אבל תביעתו נדחתה לבסוף.

"הוא אהב את ליאורה, הוא היה מאוד פרוטקטיב כלפיה, וזה בסדר גמור מבחינתי. לא היתה לי בעיה עם זה", אומרת רות.

 

הוא התייעץ איתך?

"יולי בא לשאול אותי לדעתי על העברת המניות לליאורה כשכבר היה חולה. ליאורה בדיוק דיברה כל הזמן על כך שהוא קיפח אותה בעבר ונתן הכל לדורון, ואז האמנתי לה. אני חושבת שהיא פחדה שאם המניות של יולי יתחלקו חצי חצי בינה לבין דורון, אז אחיה יחד עם אייל עופר (בנו של סמי, שהחזיק ב־33% ממניות עופר השקעות, דב"נ) ישתלטו על החברה ויוציאו אותה החוצה. היא לדעתי רצתה להשפיע על אבא שלה דרכי, ובסופו של דבר הוא באמת האמין שצוואה כזאת תשמור על ליאורה, כי מה שהיא אמרה יכול לקרות.

 

"ליאורה הזכירה ליולי שכשהוא מכר את חלקו בעופר ספנות, דורון קיבל כסף, והיא לא. במקום זה הוא נתן לאודי (אנג'ל), הגרוש שלה. הכסף עקף אותה והלך לילדים שלה".

 

סלון הבית הענקי בהרצליה. מה שהיה מוקד הכוח הפך למוקד סכסוך, וכעת נמכר סלון הבית הענקי בהרצליה. מה שהיה מוקד הכוח הפך למוקד סכסוך, וכעת נמכר צילום: עמית שעל

 

הוא לא שינה את הצוואה פשוט כי סמך עליה יותר?

"דורון היה בן של האמא, היא היתה הבת של האבא. ראית את זה בחיבוקים, בדיבורים. זה לא שהוא לא אהב את דורון. אבל עם ליאורה היו יחסים אחרים. היתה חמימות פיזית. למשל כשיצאנו לאירוע יחד, היא היתה תופסת לו בזרוע. היא היתה סביבו, לא אני. זאת הרגשה לא נעימה".

 

וחוץ מהיחס החם שבין בת לאביה, לא הרגשת שעסקית הוא סומך על ליאורה יותר?

"לא".

 

בסכסוך נקטת עמדה לטובת דורון.

"רציתי פשוט להגיד את האמת, שהיתה עוזרת לדורון".

 

בית המשפט לא חשב כמוך והכריע לטובת ליאורה.

"היו שם המון שקרים ובית המשפט לא לקח אותי כעדה. פחדו ממה שאגיד".

 

רות ויולי. "כשהוא מת, גם אני מתתי. זה קורה להרבה אלמנות. הכל מתפזר" רות ויולי. "כשהוא מת, גם אני מתתי. זה קורה להרבה אלמנות. הכל מתפזר" צילום: גו קוט

 

על עגלת הנפט

יולי חולם

 

בשנת 2002, כשסמי ויולי עופר התקרבו לגיל 80, הם החליטו לפצל את חברת האחזקות הענקית האחים עופר בין שתי המשפחות. לפי ההסכמות ביניהם, בידי משפחת סמי עופר נשארו החברה לישראל על שלל אחזקותיה, וכן עסקי הספנות הבינלאומיים. בידי משפחת יולי עופר נשארו האחזקה בבנק מזרחי טפחות ועסקי הנדל"ן המקומיים, בעיקר חברת הקניונים מליסרון (אייל עופר, בנו של סמי, קיבל שליש מהמניות ב"עופר השקעות", ונשאר ה"מאחז" של סמי בעסקיו של יולי).

 

"סמי כנראה החליט שיולי לא עושה שום דבר בחוץ לארץ, והם החליטו להיפרד", מסבירה רות מה הביא לפרידה בין האחים, שהלכו שנים ארוכות יחד. "אבל הם לא היו ברוגז, אף פעם לא, גם אם היו תקופות שבהן היחסים היו אולי יותר כבדים".

 

היו ליולי רגשי נחיתות כלפי אחיו הגדול סמי, שנתפס כממולח ומצליח יותר?

"סמי היה מבוגר יותר. הם היו קרובים אחד לשני, אבל סמי היה השולט. יולי תמיד התייחס אליו בכבוד, וכבוד לפעמים גם הולך עם פחד. אמרו שסמי חכם יותר כי הוא זה שידע לצאת החוצה, לא לעבוד רק בארץ. והוא גם זה שעשה הרבה יותר כסף. מיליארדים.

 

"יולי סיפר לי שכילד היה נוסע עם אבא שלו על עגלה למכור נפט, והאבא כל הזמן אמר לו שיום אחד הוא יגדל ותהיה לו חברת נפט. בגלל זה יולי קנה את סונול. בצעירותו היתה לו חברה שהוא היה מאוהב בה - משהו. הוא רצה להתחתן איתה, אבל האבא אמר שאין לו מספיק כסף ושהוא יהיה רק נהג. אז כשיולי הפך לבעל חברת נפט הוא הרגיש שהסיפור הזה נסגר, שהוא הראה לו. ככה שהיו לו את החלומות והרצונות שלו. את שואלת אם סמי דיכא אותו? לא שאני יודעת".

 

יולי חיבב את אייל ועידן, הבנים של סמי?

"כן".

 

איך סמי התייחס אלייך?

"הוא היה נחמד אליי הרבה יותר מרובם".

 

ליד המיטה

אמרתי "הוא מת"

 

יולי עופר נפטר בספטמבר 2011 בגיל 87, שלושה חודשים אחרי אחיו סמי, שנפטר בן 89. קצת יותר מ־26 שנה אחרי שפגש במקרה את רות בהונג קונג ואמר למארחת "איתה אני אתחתן", הוא מת בביתם המשותף בהרצליה.

 

בפעם הראשונה בחייה, כשהבינה שמעט מאוד מהעושר שצבר בחייו יועבר אליה, רות עופר החליטה להיפרד מה"אופי השקט שלי" ובחרה להילחם. כשאני שואלת אותה איך קרה שאחרי מותו של יולי מה שנשאר לה זה תביעות וצרות משפטיות שנולדו, היא עונה ב"גם אני שואלת את עצמי למה. לכן בשנים הראשונות אחרי מותו לא דרשתי את החלק שלי בנכסים שלו, כי לא רציתי שיגידו שאני מעוניינת רק בזה.

 

"נשארתי איתו עד הסוף ממש. הוא התעוור, ומשם זה הידרדר עם עוד דברים, בלי הפסקה. עד ממש הימים האחרונים חשבתי שעוד אפשר יהיה להוציא אותו מזה. השגחתי לו כל הזמן על הסוכר. חודש לפני שנפטר, כשביקש ארטיק כשהיה מאושפז, דאגתי שזה יהיה ללא סוכר. הכרחתי אותו ללכת עם ההליכון כדי שיהיה פעיל, שמרתי חזק על הבריאות שלו, והקפדתי שייקח את הכדורים כל הזמן. היום אני שואלת את עצמי בשביל מה? אולי בגלל זה הוא רק כעס עליי יותר.

 

"אפילו כשהוא מת, הרגשתי שהוא כועס עליי. הוא נתן לי את ההרגשה הזאת ממש בימים האחרונים. אני אספר לך: היו שתי פיזיותרפיסטיות שבאו לעשות לו מסאז' והתעמלות. לא ידעתי שהוא עומד למות בתוך יומיים שלושה. הן באו בגופיות, לבושות לא לעניין, לא צנוע, ובכל זאת אמרתי לו: 'יולי, תקשיב לבנות ותעשה מה שצריך'. הוא ענה לי 'תפסיקי להתערב, אל תפריעי לי, תלכי מפה'. הרגשתי שהפרעתי לו עם שתיהן (היא מחייכת).

 

"יום לפני שיולי נפטר הוא ישב במרפסת, הוריד את המסכה של החמצן וקרא למרגלית (מרגלית תשבי, שבמשך עשרות שנים היתה יד ימינו, דב"נ) לבוא לשבת לידו. שמעתי אותו אומר לה: 'אני מבקש תשמרי על הבן של רותי כי אין לו עבודה ויש לו חמש בנות, תשמרי על הזקנה שלו, ותעשי שולם בין הילדים, בין ליאורה ודורון'. חשבתי שהוא מבולבל ומדבר על אמא שלי, אבל אז הבנתי ש'הזקנה' זה אני. אולי לפני שהוא מת הוא התחרט על המילים. אני לא יודעת.

 

"בערב אמרתי למרגלית 'הוא מת'. ישבתי לידו אחרי שמת, לא נתתי לקחת אותו עד תשע בערב, לא יכולתי לתת לו ללכת. לפני זה, אחר הצהריים, כולם כבר באו להיפרד ממנו. לא יודעת למה פתאום ביום הזה כולם התאספו ובאו. חצי שעה אחרי שהאחרון הלך, יולי נפטר וקראו לכולם לבוא בחזרה".

 

את חייבת להסביר, מה כל כך אהבת בו?

"היה בו משהו שקל לאהוב, הוא היה מאוד חם כשהוא רצה. הוא היה דומיננטי מאוד. אני אוהבת אנשים דומיננטיים, ועם זאת היה בו משהו מאוד רך. כמו שהוא אמר שהוא אהב את זה שהקרנתי שלווה, אני אהבתי את זה שהוא הקרין בשבילי חוזק וביטחון, יחד עם החמימות שבהתחלה היתה אדירה.

 

"דיוויד, בעלי השני, היה בדיוק הפוך. שותק, קר, לא מדבר. היום אנחנו אמנם בקשר, אבל רק מרחוק. באריזה של הבית מצאנו את כל מכתבי האהבה שדיוויד שלח לי לפה בשביל שאחזור אליו. הייתי צריכה, ואני עדיין צריכה, חמימות. קל לזכות בי בהפגנת חום, ברכות. אני שונאת שמקרינים כעס".

 

אני לא יכולה שלא לשאול שוב: אם לא היה לך טוב, למה בכל זאת לא עזבת?

"לא יכולתי לשאת את המחשבה. אהבתי אותו. אין משהו שאפשר לעשות בעניין אהבה. גם אחרי שהוא חלה, מעולם לא עזבתי אותו, והוא היה חולה המון שנים".

 

איימת לעזוב?

"אחרי שכבר היינו יחד, לא רציתי להגיד שאני עוזבת. זה היה להמר, ואני לא מהמרת. ידעתי שאותי הוא כבר כבש וכבר פחות משנה לו".

 

במבט לאחור את מתחרטת?

"אני לא מתחרטת, אבל אני לפעמים תוהה אם עשיתי את הבחירה הנכונה".

 

למה את מתגעגעת?

"לנוכחות שלו".

 

חברים משותפים אחרים נשארו בקשר?

"לא. רק אירונה טאיג (אלמנתו של דויד, בעלי דיוויד אינטרקונטיננטל, דב"נ)".

 

עם עידן עופר נשארת בקשר?

"בזכות עידן וגרושתו אורלי נוצר הקשר ביני לבין יולי בהונג קונג, אבל היום אנחנו לא בקשר".

 

למה לא?

"אין לי מושג. הוא לא בקשר איתי מאז שיולי נפטר".

 

באת למשפחה כאאוטסיידרית, ונראה שנשארת כזאת. מכל הקשרים, האירוחים בבית, החברויות - לא נותר כלום?

"כשיולי מת, גם אני מתתי. זה קורה להרבה אלמנות. הכל מתפזר. יש לי את המשפחה שלי, אבל היא מפוזרת ברחבי העולם, ויש לי כמה אנשים בודדים פה שמאוד יקרים לי".

 

עם מי את בקשר ממשפחת עופר?

"מאז שיולי מת אני לא שומעת מהמשפחה".

 

הכסף הרחיק אותך מהם?

"אמרתי ליולי, כמה וכמה פעמים, שלהיות עשיר לא אומר בהכרח שיהיה לך כסף בבנק. עשיר זה משהו שיש לך בנשמה. לי יש כלום, ואני נותנת מזה".

 

באיזה מובן הם לא היו עשירים מבפנים?

"לא היה להם את הפינס. את אצילות (הנפש) שבלהיות עשיר. בגלל זה עם עשירים אני לא מעוניינת יותר להיות. כשאתה אדם מן היישוב אתה יותר בן אדם, יש לך זמן לדברים שסביבך. כשאתה עשיר, הכל סביב עסקים וכסף ואתה מתחיל לחשוב אחרת. אני בן אדם שאוהב את החמימות, ללכת יד ביד, לנהל שיחות על כלום. יולי בהתחלה עשה את הדברים האלה איתי, וככל שהיה לו יותר כסף ככה הוא הפך ביזנס מיינדד, וקצת נגדי בגלל הילדים".

 

תל אביב

דמעות ונוף לים

 

רות עטופה כל הזמן בצוות ש"מרכך" לה את המפגש עם החיים עצמם. אב הבית הפיליפיני רוי ריזל טורח סביבה כל העת, מבשל, מארח, עורך קניות. מרגלית תשבי דואגת ומסייעת לה בהתנהלות בענייני היום־יום. עו"ד אמיתי אביעד מטפל בשש השנים האחרונות בתביעת לפידות, מקורב לה ומייעץ בעניינים משפטיים שונים. מעבר לכך נותרה לה בארץ משפחה קרובה: בנה, חמש נכדותיה ואחותה.

 

"רוי טיפל באמי, בי וביולי. מבחינתי הוא לא מטפל, הוא חבר. אמא שלי ויולי מתו בידיים שלו, 14 שנים הוא איתנו. אני אומרת שכאשר אמי נפטרה, הרוח שלה עברה אליו והיום הוא משגע אותי בדברים שהיא שיגעה אותי ביחס אליהם: מה לעשות, מה לא, מה לאכול, מתי להתעמל. הוא שואל למה האנשים האלה באים, למה הם מבלגנים, מה הם עושים כאן".

 

למה את עוזבת את הבית שבו חייתם?

"אני עוברת לגור בשכירות בתל אביב. ככה הוא השאיר אותי".

 

אבל אחרי מאבק, בסוף קיבלת את הבית הענקי בהרצליה.

"נלחמתי שש וחצי שנים כדי לקבל אותו. עכשיו מכרתי אותו, ועם הכסף הזה אני עוברת לשכירות בתל אביב".

 

איך שכירות? הבית פה ענקי, עם שטח אדיר. אפילו מגרש טניס יש כאן. זה בטח שווה 50 מיליון דולר.

"לא 50, ופחות מ־20. כמוך, אנשים אומרים לי כל הזמן 'יש לך את הבית, זה לא מספיק?'. הם לא יודעים על התביעות שנשארו, על ההוצאות. אני אומרת לך שאני לא יכולה לקנות דירה אז תאמיני לי. כן, אני יכולה לקנות דירה במיליון דולר, אבל אז אני צריכה לרדת מאוד ברמת החיים בשביל זה. זה לא מתאים לי. זאת דרך חיים, ואין שום סיבה שבגלל שבעלי מת, אצטרך פתאום בגילי להתרגל לסגנון חיים שלא הייתי רגילה אליו".

 

הדירה ששכרה נמצאת בקומה ה־26 של מגדל רמז החדש והמפואר בתל אביב, והיא מתפרשת על פני 380 מ"ר. כשמביטים לכיוון צפון ומערב נפרשת לנגד העיניים כל רצועת החוף של תל אביב, עד ארובות חדרה. הריהוט בסגנון אוריינטלי, וחפצי האמנות שהעבירה מהבית בהרצליה עדיין לא מוקמו כולם. אבל כמה ימים אחרי הראיון, כשאנחנו מגיעים לצלם אותה כבר בדירה החדשה, רות סובלת מכאבים שנובעים מאחת הנפילות הבלתי מוסברות שלה בימים האחרונים. תזכורת לכך שחרף האווירה המשכרת, לא יהיה פשוט כעת להתחיל פרק חיים חדש.

 

את שמחה לעבור?

"כן ולא. בהרצליה היו החיים שלי, היו לנו זמנים נהדרים פה. המון צדקה יצאה מהבית הזה בהרצליה, עשינו המון אירועים לצדקה וזה היה יפהפה. ופתאום - לפרק. מילא אם הייתי קמה ועוזבת, אבל אני חייבת לפרק הכל, לקחת דברים של 30 שנה. זה קשה.

 

"והשאלה היא למה הוא השאיר אותי ככה. כל יום אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת. נכון שאני לא צריכה כזה בית גדול, אבל בגילי לפרק בית כזה ולצאת למקום אחר זה נורא קשה. לא חשוב איזה בית עוזבים, זה כואב. אני כואבת את זה".

 

הוא לא דאג למה שיהיה איתך מספיק ביום שהוא ימות?

"כן. לאשתו הראשונה הוא דאג, לשנייה בערך, ואני כבר הייתי סיפור אחר. ודווקא איתי הוא גדל להיות בעל רכוש גדול. אני הייתי איתו בתקופת החברה לישראל והבנק".

 

הכסף ממכירת הבית הזה יכול להספיק לך לכל החיים. 

"צריך לזכור שיש הוצאות ותביעות, ובכל מקרה מספיק למי? אלה החיים שלי, כך חייתי 30 שנה, מי יגיד לי איך אני צריכה לחיות? אני לא אעבור לחיות בדירה קטנטונת. בעלי לא מת אדם עני, הוא מת אדם עשיר, אז למה אני צריכה להפוך ענייה אחרי מותו?".

 

את כועסת עליו.

"אני לא כועסת, אני כואבת. ההרגשה היא שהוא 'מייד א פול אאוט אוף מי', שנשארתי עם התביעות. בגלל זה אני אומרת לך שאני לא יכולה לקנות לעצמי דירה ברמת החיים שבה חייתי 30 שנה".

 

את בוכה?

"אני לא בוכה, אני לוקחת כדורים כדי לא לבכות. התחילו לתת לי ציפרלקס, נדמה לי שגם בגללם השמנתי. היה לי קשה לצאת מהמיטה אחרי שיולי מת, וזה עוד לפני שהבנתי מה הוא עשה לי כשהוא מת, שהוא השאיר אותי במצב שאני היום. אמרתי לו 'יולי, אני לא רוצה שום דבר מהעסק שלך, בבקשה רק תשאיר אותי בכבוד. הכבוד שלי הוא הכבוד שלך'. והוא לאורך כל הדרך אמר לי 'אל תדאגי'. אולי בסוף הוא הבין את זה, וכבר לא ידע מה לעשות".

 

הירושה שהתגלתה כצרה צרורה

 

אחרי מותו של יולי עופר, בסוף 2011, התברר לרות כי הבית בהרצליה הוא הנכס הממשי היחיד כמעט שנותר לה, אחרי 27 שנות חיים משותפים, לצד דירה מושכרת במרינה ודירה בסיטי טאוור ברמת גן, שעליה עדיין רובצת משכנתא אדירה של 13.5 מיליון שקל. מימוש הבית נתקל בקשיים ורות נאבקה כדי שמנהלי עיזבונו של יולי יאשרו את העברתו לידיה בהתאם לצוואה, כדי שתוכל למכור אותו בשל עלויות האחזקה הגבוהות. המכירה אושרה רק לפני חודשים אחדים, בכפוף להפקדת יותר מ־10 מיליון שקל מהתמורה עבור תשלומים לכיסוי חובות ותביעות.

 

עו"ד אמיתי אביעד. "רותי היא לא גולד דיגר" עו"ד אמיתי אביעד. "רותי היא לא גולד דיגר"

 

רות גם ירשה את מניות חברת CEE (Central European Estates) שהחזיקה נכסים במזרח אירופה, בעיקר בהונגריה, אך נקלעה לקשיים חמורים במשבר של 2008. לאחר פטירתו של יולי הוגשו נגד החברה תביעות משפטיות בסכום מצטבר של עשרות מיליוני שקלים. רות מצאה את עצמה חשופה לתביעה ששורשרה אליה על ידי מנהלי העיזבון, שנתבעו על ידי מחזיקי האג"ח ב־CEE. בנוסף היא נחשפה גם לתביעה של חברת לפידות של איש העסקים יעקב לוקסנבורג, לאחר ש־CEE רכשה מניות אינוונטק שהיתה בשליטת לפידות, אך לא השלימה את תשלום התמורה. לפידות טענה שיולי ורות חתמו על ערבות אישית. רות טוענת שחתימתה זויפה, והתביעה עדיין מתנהלת.

 

"האירוניה שהתבררה לי בדיעבד, בזמן ניהול הליכים משפטיים אחרים, היא שחלקה של רותי בעופר נכסים נשלל, בזמן שהועברו אליה מניות CEE כפיצוי הולם", אומר עו"ד אמיתי אביעד, ממשרד אביעד, איטח ושות', המייצג אותה מאז 2012 בתיק לפידות. "התחוור לה שבגיל 70 נותרו לה מניות של חברה הנמצאת בפירוק עם שווי כמעט אפסי, וחשיפה לתביעות הקשורות בעסקיו של יולי. וזה לא שהיא באה לנישואים מסכנה. זה ממש לא המקרה של 'גולד דיגר'. רותי לא באה להיות עם יולי שנה־שנתיים כדי להוציא ממנו כסף כשהוא מבוגר. 28 שנים היא היתה איתו, כולל בעשור האחרון לחייו, שבו הוא היה חולה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x