• תפריט
מוסף 08.03.2018
האדר מוסף שבועי 8.3.18 חדש

צחוק לגויים: מה אפשר ללמוד מ-3,000 שנות הומור יהודי

פרופ' ג'רמי דאובר חוקר כבר 20 שנה את ההומור היהודי, מהתנ"ך עד איימי שומר. בספרו החדש ובשיחה עם מוסף "כלכליסט" הוא מסביר מדוע מגילת אסתר היא בעצם הקומדיה היהודית הראשונה, מה ההבדל בין נוירוטיות יהודית לסתם חרדתיות, ולמה הוא שונא בדיחות על נסיכות יהודיות מפונקות

ציפי שמילוביץ', ניו יורק 11:0010.03.18
"שני יהודים קוראים עיתונים על ספסל בפארק. אחד מהם מחזיק את העיתון הנאצי 'דר־שטירמר'. 'למה אתה קורא את זה?' שואל חברו, והלה עונה לו בשאלה: 'מה כתוב בעיתון הציוני שלך?'. 'ובכן, כתוב שהיהודים נרדפים, מוכים, מאבדים את הרכוש ונלקחים ברכבות מי יודע לאן'. 'בדיוק', אומר לו מחזיק ה'דר־שטירמר', 'במאמר שאני קורא כתוב שאנחנו שולטים בעולם. אז תגיד לי אתה: איזה עיתון עדיף לקרוא?'"

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

 

פרופ' ג'רמי דאובר יושב בחדרו הקטן באוניברסיטת קולומביה, שקירותיו מכוסים במדפי ספרים עד התקרה, ומספר לי את הבדיחה המרירה הזאת, שגורמת לך לצחוק ולרצות לחתוך ורידים בו זמנית. "זיגמונד פרויד טען כי ההומור היהודי הוא מנגנון הגנה מתוחכם", הוא מסביר לי, "ואילו מל ברוקס ניסח זאת הכי טוב: 'אם אתה גורם להם לצחוק, איך הם יכולים להכות אותך למוות?'".

 

ג'ק בני (מימין), כוכב ענקי שלא זוהה כדמות יהודית ווודי אלן. הסתיר כישורים אתלטיים, כי היה בטוח שלא יאמינו לזה ג'ק בני (מימין), כוכב ענקי שלא זוהה כדמות יהודית ווודי אלן. הסתיר כישורים אתלטיים, כי היה בטוח שלא יאמינו לזה

 

יש לך עוד בדיחה מצחיקה עד דיכאון?

"יהודי אחד שרד את תאי הגזים, אבל איבד את כל בני משפחתו. כששאלו אותו לאן הוא רוצה ללכת עכשיו, הוא ענה 'אוסטרליה'. ‘למה אוסטרליה’, אמרו לו, 'זה כל כך רחוק'. 'רחוק מאיפה?', שאל היהודי".

 

דאובר (45) הוא חוקר בכיר של ספרות ותרבות עברית ויידית ומנהל המכון ללימודי ישראל והיהדות באוניברסיטת קולומביה. הוא דווקא לא חושב שההומור היהודי מדכא. בעיניו הוא מתוחכם, מלא רבדים ולפעמים קשה להבנה - אבל לא מדכא. לא תמיד בכל אופן. דאובר גדל בניו ג'רזי, בבית אורתודוקסי מודרני שבו אהבו את פיליפ רות' ושלום עליכם. "היינו יכולים להתבדח על אנטישמיות ליד שולחן ארוחת הערב, ומיד לאחר מכן לספר בדיחות מטופשות עם משחקי מילים", הוא מספר, "והשימוש בכל אחד מהז'אנרים לא היה פחות טבעי מהאחר. אבא שלי אהב לספר בדיחות ואמא אהבה לשמוע אותן".

 

בקולג' החל דאובר להתעניין בחקר ספרות יהודית, שהתפתח עד דוקטורט באוקספורד. "נמשכתי להומור וחשבתי שאוכל ללמד את זה", הוא נזכר, "וכשראיתי שסטודנטים מתעניינים מאוד, הבנתי שיש פה סיפור". את הסיפור הזה הפך דאובר לספר "Jewish Comedy: A Serious History" ("קומדיה יהודית: היסטוריה רצינית"), שבו הוא סוקר אלפי שנות הומור יהודי, ממגילת אסתר עד לארי דיוויד, מפרנץ קפקא עד ג'רי סיינפלד, מיידיש במאה ה־18 עד לנה דנהאם.

 

שרה סילברמן ומל ברוקס. במשך רוב ההיסטוריה יצא ליהודים שם של חסרי הומור, כמי שהיו תחת רדיפה מתמדת שרה סילברמן ומל ברוקס. במשך רוב ההיסטוריה יצא ליהודים שם של חסרי הומור, כמי שהיו תחת רדיפה מתמדת צילומים: אי פי איי

 

מה זה הומור יהודי?

"אני לא יכול להגדיר הומור יהודי, אני חושב שכל ניסיון שמתחיל במילים 'קומדיה יהודית היא…' נועד לכישלון. הומור יהודי מורכב מתגובות לרדיפה, מנגנוני הגנה, סאטירה עצמית, קומדיה תיאולוגית וסתם בדיחות רגילות כמו בכל מקום. ולכן בספר אני סוקר בנפרד את תתי־הז'אנרים שלו כדי לתאר את התמונה הרחבה והמורכבת הזאת. במשך תקופה ארוכה רוב הקומדיה היהודית היתה מחוברת לתנ"ך, לחיים תחת עול ה'אתה בחרתנו'. שלום עליכם אמר: 'אם זו הבחירה, אנחנו לא רוצים את זה, למה באמת שלא תבחר מישהו אחר. אתה אומר שבחרת בנו, אבל זה ממש לא נראה ככה'".

 

אז יש קו מקשר ברור מאוד של הומור יהודי מבוהל, חסר ביטחון, שמתרכז בסוף בוודי אלן.

"זה נכון אולי לגבי אנשים בגילנו, אבל צעירים מאיתנו יגידו שהם לא מתחברים ליהודי הקורבן שאוהב לנקר בעצמו. הם מעדיפים מין מבוגר־ילד חטוב כמו אנדי סמברג או בן סטילר, שההומור שלהם יותר ילדותי ופיזי, ואמנם יש להם החרדות שלהם, אבל הן שונות מאוד מהחרדה האינטלקטואלית של וודי אלן. או שהם מתחברים לאיימי שומר ושרה סילברמן, שגם הן מציגות הומור יהודי שונה לגמרי מזה של וודי אלן או אפילו ג'רי סיינפלד - קול נשי חזק שמדבר בבוטות על משקל עודף והטרדות מיניות".

 

במשך רוב ההיסטוריה יצא ליהודים שם של חסרי הומור, כמי שהיו תחת רדיפה מתמדת או סתם העדיפו לשבת בחושך. אבל ב־1978 קבע המגזין "טיים" כי 80% מהסטנדאפיסטים בארצות הברית הם יהודים, והכל השתנה. דאובר מצדו אף פעם לא הבין איך קורה שלא כולם רואים כמה היהודים מצחיקים, הרי אנחנו היסטריים עוד מימי מגילת אסתר, שאותה הוא מכנה "אם כל ההברקות".

מתוך מגילת אסתר המוצגת במוזיאון באמסטרדם. "אם כל ההברקות" מתוך מגילת אסתר המוצגת במוזיאון באמסטרדם. "אם כל ההברקות" צילום: איי אף פי

 

"מגילת אסתר היא גראונד זירו של הומור יהודי", הוא אומר. "היא סיפור אבסורדי מושלם שמתחיל עם יהודים מוקצים, כי הם נחשבים שונים ומסיתים, עד שמתברר שהם כמו כולם. בכל דור אנחנו מוצאים משמעות אחרת לאותו הומור, ומי שקורא את מגילת אסתר כיום יגיד שאסתר היא אשה יהודייה חזקה ופמיניסטית. אני חושב שסיום המגילה מייצג קומיקאים כמו סת' רוגן, שנוהג לומר: 'אני יודע שיש משהו ביהודיות שלי שעושה אותי שונה, אבל אני לא יודע מה בדיוק. זה לא הקשר שלי לדת עצמה, כי אני לא דתי, אני לא יודע מה זה'".

 

זה נכון לגבי הרבה מאוד יהודים אמריקאים.

"אכן. הדמוגרפיה היהודית באמריקה שונה היום לגמרי. יש לי סטודנטים שיהדות היא רק אחת מארבע־חמש זהויות שלהם. לפני 50 שנה, גם אם לא היית יהודי מסורתי, סביר שגדלת בקהילה יהודית מאוד. היום זה לא ככה, ולכן צעירים יהודיים צומחים על הומור אחר לגמרי. ג'אד אפאטו, למשל, מתעסק הרבה בשאלות 'מהי היהדות שלי ואיך היא משפיעה על הקומדיה שלי?'".

 

בעיני דאובר, הדוגמה התרבותית הבולטת ביותר לקונפליקט של היהדות הצעירה היא האנה, הדמות שלנה דנהאם מגלמת בסדרה "בנות". "היא אינטלקטואלית ליברלית ונוירוטית באופן מוגזם. בעבר היה אפשר לקשור את זה ישירות ליהדות שלה, אבל היום לאנשים יש זהויות כל כך מעורבות, עד שפשוט רואים בה אינטלקטואלית ליברלית נוירוטית בלי קשר ליהדותה".

 

לארי דיוויד (מימין) וג'רי סיינפלד. מתיחת גבולות בין בדיחה ברוטלית לפוגענית לארי דיוויד (מימין) וג'רי סיינפלד. מתיחת גבולות בין בדיחה ברוטלית לפוגענית צילום: איי אף פי

 

הומור יהודי שונה מהומור נוצרי או מוסלמי?

"כן ולא. כל קבוצה עוצבה על ידי הקיום שלה, אבל בסופו של דבר לכולנו יש אותן תגובות. בגלל זה יש הרבה בדיחות של 'רבי וכומר נכנסים לבר…', אבל בסוף אין באמת רבי וכומר, ישנו רק האיש שמספר את הבדיחה והאיש ששומע אותה. מה שמרתק אותי כחוקר של הומור הוא שאפשר לשפוט הצלחה או כישלון בתגובה מיידית. אם מישהו כותב פואמה שכולם חוץ ממך לא אוהבים, את יכולה לומר 'אוקיי, אני חושבת שזו פואמה נהדרת', ולא יהיה אפשר להתווכח. אבל את לא יכולה לומר 'יש לי בדיחה נהדרת, אני מספרת אותה כבר חמש שנים ואף אחד לא צוחק'".

 

“אדם יושב בפאתי העיירה, מקבל שני גרוש בשבוע כדי לחכות למשיח. 'רק שני גרוש?', שואלים אותו, 'זה לא הרבה'. 'לא', הוא עונה, 'אבל זו עבודה קבועה'”

 

הנושא החביב על דאובר הוא קולנוע וטלוויזיה. באופן צפוי למדי הוא אוהב מאוד את לארי דיוויד, מה שגורם לו לעסוק רבות בגבולות ההומור ובקו הדק המפריד בין בדיחה ברוטלית טובה לבדיחה מעליבה, גזענית ואנטישמית בלי הצדקה. "למי בדיוק מותר להגיד מה, זה כמובן נושא חם היום", הוא אומר. "הטבע האנושי הוא שלפעמים אנחנו צוחקים מדברים שאנחנו יודעים שהם לא מוסריים. מה שמשתנה הם הגבולות. לפני 100 שנה ואפילו פחות, אנשים היו רואים גזענות איומה ומתים מצחוק. היום לא רק שאנשים חושבים שלא מוסרי לצחוק מזה, הם אפילו לא חושבים שזה מצחיק. אני לא חושב שיש לך זכות לומר מה שאת רוצה על יהודים רק כי גם את יהודייה. למשל את ז'אנר הבדיחות על 'הנסיכה היהודייה' המפונקת, שגרה בניו יורק, קונה בגדים יקרים ויש לה רק דרישות, אני לא מוכן לקבל גם מקומיקאים יהודיים, כי זה סטריאוטיפ דוחה של נשים יהודיות".

 

לארי דיוויד חוצה את הגבול?

"הוא מותח אותו וזה מרתק בעיניי כי ברור שזה לא נובע ממקום של שנאה, אלא ממאבק פנימי אמיתי. כשהוא עשה בסדרה שלו 'תרגיע' פרק שבו ישבו ליד השולחן ניצול שואה ויוצא הריאליטי 'הישרדות' ושניהם קראו לעצמם Survivors, זה היה גאוני כי היה שם מסר על הסכנה בטריוויאליזציה של השואה. אבל כשהוא הלך ל'סטרדיי נייט לייב' ובמונולוג הפתיחה ניסה בדיחה על איך מתחילים עם נשים במחנות ריכוז, זה היה מאוד לא מוצלח. כשאתה מספר בדיחת שואה, היא צריכה להצדיק את המחיר. באותו מונולוג הוא אמר בעניין הארווי וויינשטיין ש'אני מעדיף שהנציגים היהודיים שלי לא יהיו מטרידים מיניים'. זה למשל משהו שהוא היה יכול לפתח ב'תרגיע' לאמירה מבריקה: אני כועס על מטריד מיני יהודי יותר מאשר על מטריד לא יהודי".

 

דיוויד הוא כמובן אחד היהלומים המודרניים של נבחרת קומית יהודית ששינתה לגמרי את חוקי המשחק באמריקה. תרשים של יהודים בקומדיה האמריקאית מאז שנות החמישים יגלה קבוצת אולסטארס קומית שגם תיראה כמו ההומור האמריקאי כולו, חוץ מההומור של הקהילה השחורה, שהוא שונה לגמרי ועם בסיס ייחודי.

 

סת' רוגן (מימין) וג'וזף גורדון לויט. "משהו ביהדות שלי עושה אותי שונה" סת' רוגן (מימין) וג'וזף גורדון לויט. "משהו ביהדות שלי עושה אותי שונה" צילום: Sarah Shatz

 

"יהודים הלכו לשואו ביזנס בשנות השלושים והארבעים כי זה המקום שהיה הכי קל להיכנס אליו", אומר דאובר. "אז היה קשה מאוד ליהודי באמריקה להיות עורך דין או רופא. היתה אנטישמיות של ממש. אבל בשואו ביזנס כל אחד היה יכול להשתלב. היום כולם גאים לספר שהנכדה שלהם היא עוזרת תסריטאי בסדרה של נטפליקס, אבל אז השואו ביזנס היה עיסוק די נחות. עם הזמן היהודים שהתבססו בתעשייה עזרו להרבה יהודים אחרים להשתלב בה. גם אם תשעה מעשרה אנשים כאלה לא היו מוכשרים ונעלמו מהר מאוד, האחד שנותר היה יכול להיות מל ברוקס. רובם הפכו להיות אייקונים אמריקאיים בלי קשר ליהדותם, מה שמוכיח שוב שאי אפשר לשים אצבע ולומר 'זה הומור יהודי!'. את ג'ק בני את מכירה?"

 

אני מניחה שהוא היה לפני זמני.

"הוא בלי ספק אחד הקומיקאים הגדולים בהיסטוריה. בשנות הארבעים היתה לו תוכנית רדיו שהפכה אותו לקול השני המזוהה ביותר באמריקה, אחרי פרנקלין רוזוולט. היתה לו פרסונה של שמוק אמיתי, והוא ערך תחרות שבה ביקש מהמאזינים לשלוח בדואר תשובות לשאלה 'למה אתה שונא את ג'ק בני?'. הוא פחד שעיקר התגובות יהיו אנטישמיות, אבל מתוך 250 אלף מכתבים רק שלושה היו אנטישמיים. אולי כי הרבה אנשים לא ידעו שהוא יהודי. את ואני נקשיב לו כיום ונגיד 'נו, ברור שהוא מגלם דמות יהודית', אבל אחרים לא רואים את זה ככה".

 

אנו גם חושבים שקומיקאים יהודיים אינם סקסיים.

"וודי אלן תמיד סיפר שהוא היה ספורטאי טוב, אבל הוא היה חייב לייצר לעצמו פרסונה אחרת, כי היה בטוח שאף אחד לא יאמין שהוא אתלט. זו יותר הדרך שבה אנחנו רואים את עצמנו מאשר איך שהעולם רואה אותנו".

 

"שרה נמצאת בירושלים ושומעת בחדשות על פיגוע בבית קפה ליד בית של קרובי משפחה בתל אביב. היא מתקשרת לאמה, שאומרת לה שכולם בסדר. 'וענת?', שואלת שרה על חברתה. 'אה, ענת', אומרת לה אמה, 'ענת בסדר, היא באושוויץ!'"

 

דאובר. "בדיחות על אנטישמיות היו מתערבבות אצלנו בבית עם משחקי מילים מטופשים" דאובר. "בדיחות על אנטישמיות היו מתערבבות אצלנו בבית עם משחקי מילים מטופשים" צילום: facebook

 

דאובר גר במשך שנה בישראל בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, אבל לא נחשף להומור ישראלי עכשווי. "הייתי בישיבת הסדר ודי סגור בתוך העולם הזה", הוא אומר. "היום אני מצטער שלא הקדשתי אז מספיק תשומת לב לתרבות ישראלית פופולרית, עכשיו אני מנסה לראות קצת דברים ישראליים. אני לא יודע מספיק כדי לנתח הומור ישראלי, אבל אני יודע שהוא שונה באופן מהותי מההומור של התפוצות".

 

הקמת מדינת ישראל השפיעה על ההומור היהודי?

"לא במיוחד, אבל היא פתחה צוהר לאופן שבו אמריקאים רואים את ישראל. יש בדיחה שמספרת על ביקור של אייזנהאואר אצל בן גוריון, שמציע לו לראות את מצבת החייל האלמוני. הם מגיעים למצבה ויש עליה שם של חייל. אייזנהאואר אומר לו: 'אבל אמרת שהוא אלמוני', ובן גוריון עונה: 'כחייל הוא היה אלמוני, אבל עכשיו הוא מפורסם'".

 

יש הבדל בין קומיקאי יהודי לקומיקאית יהודייה?

"לא בעיניי. אני חושב שהיורשים של מל ברוקס היום הם שתי נשים, אילנה גלייזר ואבי ג'ייקובסון מ'ברוד סיטי'. הן האנשים הוולגריים הכי מבריקים בטלוויזיה. אנשים, לא נשים. ג'ואן ריברס, למשל, היתה דומה מאוד ללני ברוס. היא דיברה על החיים שלה כאשה, אבל הבסיס היה הסאטירה של לני ברוס".

 

קומיקאיות יהודיות התקשו לפרוץ אפילו יותר מנשים אחרות.

"זה נכון. קומיקאיות יהודיות היו שייכות במשך שנים לז'אנר שמכונה 'קומיקאים לא כשרים', שהיו מוציאים תקליטי סטנד־אפ עם הרבה קללות ובדיחות גסות, כי זאת היתה הדרך היחידה שלהם להגיע לקהל. סקסיזם השאיר כמובן נשים מחוץ למרכזי הכוח. איליין בוזלר, הראשונה שפרצה את עולם הסטנד־אפ, נשאלה פעם מה ההבדל בין קומיקאי לקומיקאית וענתה: 'עשרת אלפים דולר בשבוע'.

 

אבי ג'ייקובסון (מימין) ואילנה גלייזר. היורשות של מל ברוקס אבי ג'ייקובסון (מימין) ואילנה גלייזר. היורשות של מל ברוקס צילום: גטי אימג'ס

 

"תוכנית הלילה של ג'וני קרסון היתה המקום שאליו כולם רצו להגיע, השער לתהילה, אבל קרסון לא אהב נשים קומיקאיות. רק ג'ואן ריברס הצליחה לפרוץ, והיתה מקרה נדיר. היום יש כל כך הרבה פלטפורמות, וגם קומיקאית יהודייה מדרום דקוטה יכולה להעלות קטע ליוטיוב ולהיהפך לכוכבת. היא לא צריכה את ג'וני קרסון".

 

עם איזה קומיקאי יהודי, חי או מת, היית רוצה לדבר?

"שלום עליכם. היה מרתק אותי לראות אותו בימי הטוויטר, כשאי אפשר לכתוב רק לשטעטל. הוא חי בתחילת עידן הצילום ופעם פורסמה תמונה שלו שהוא לא אהב. הוא ביקש מבתו שתמצא אותה והיא היתה צריכה להסביר לו שזה אבוד, התמונה כבר בחוץ. זה לא ממש שונה ממה שקורה היום באינטרנט. הייתי שמח גם לשמוע מה הוא חושב על אמריקה בזמנים רעים ותחת נשיאות מעליבה כל כך. היתה לו אופטימיות עצומה לגבי הפוטנציאל של ארצות הברית וכעס גדול על כך שהיא לא מממשת אותו. מה יכול להיות רלבנטי יותר לימינו?".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x