• תפריט
מוסף 25.01.2018
האדר מוסף שבועי 25.1.18

האב, הבן ורווח הקודש: מעצמת התעשייה הנוצרית שמגיעה לערבה

נוצרייה אדוקה מגרמניה שסחפה מאמינים לישראל. פחד מארמגדון שהצמיח קונצרן תעשייתי משגשג. פרנסה לבני מושבים קורסים בצפון. ועכשיו גם גלגל הצלה לערבה בדמות מפעל שבבים חדשני. הקהילה הנוצרית בית אל מציעה מודל מפתיע לשילוב ציונות, אלוהים וכסף

ארי ליבסקר 22:1426.01.18

יותר מ־3,000 תושבים חיים בשבעה יישובים בערבה התיכונה. שנים הם התפרנסו בעיקר מיצוא הפלפלים שגידלו, עד שהתחרות מספרד ומאפריקה טלטלה את הענף. חלק מהחקלאים באזור עברו לתמרים או גידולים אחרים, חלק התמקדו בתיירות, וראש המועצה אייל בלום כל הזמן חיפש תעשייה. הוא גילה שלא פשוט למשוך תעשיינים להקים מפעל דווקא שם, באמצע שום מקום.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

 

 

"המדינה לא מעודדת תעשייה להגיע לאזורים מרוחקים כמו שלנו. כדי שתעשייה תבוא לפה צריך לתת לה עידוד יותר משנותנים לתעשייה בנגב, שם מקבלים 24% החזרי מס על השקעות. פה צריך להיות לפחות 40% החזרי מס. מבחינת המדינה, מקריית גת דרומה הכל אותו דבר. אבל באר שבע היא כיום מטרופולין, קל יותר למצוא עובדים. אצלנו לא. המדינה לא יודעת לחבק ולהקים אזור מבודד, להגיד: 'יאללה, אנחנו תומכים בכם'", הוא מסביר. ובכל זאת, הנה זה קורה: לא רחוק מבניין המועצה האזורית, באזור התעשייה ספיר, ייפתח בקרוב מפעל חדש, ועוד לייצור שבבים. "מה שקרה פה הוא נס. אין לי דרך אחרת להסביר את זה", אומר בלום, ומוסיף ש"החבר'ה האלה, אני בטוח שיסתדרו גם בלי תמיכה, כי הם חדורי אמונה".

 

בלום הוא ד"ר לגנטיקה של צמחים מהאוניברסיטה העברית, אדם של מדע, לא של אמונה ונסים. אבל אצל "החבר'ה האלה" אמונה ונסים הם כל הסיפור. המפעל החדש בספיר הוא השני של חברת גלבוע תעשיות מכשור, והתשיעי בסך הכל בבעלות קהילת בית אל, שב־40 השנה האחרונות בנתה לה בארץ קונצרן קטן. מה שהתחיל כקבוצה לא גדולה של נוצרים אוהבי ישראל שהגיעו לארץ ב־1963 הוא כיום קהילה של כ־900 חברים (מהם כ־200 ילדים), שמעסיקה לא פחות מ־1,200 עובדים, מהם 800 ישראלים ו־400 מבני הקהילה. חבריה אמנם עוסקים בחקלאות ואפילו מייצרים מזון (לחמי בריאות, שמן זית, שוקולד, דבש, ריבות ועוד) ואפילו שמיכות פוך, שבין השאר משמשות את מלון היוקרה קינג דיוויד. אבל אין מה לדמיין את אנשי בית אל כבני איימיש שכאלה, חולבי פרות ויצרני ריבות; הלב של הכלכלה שלהם הוא תעשייה מתקדמת מאוד, שמשמשת בבתי חולים, בחברות תעופה וחלל ועוד.

 

 

 

בשני מרכזים בזכרון יעקב ובקיסריה (תעשיות בית אל) הקהילה מייצרת מערכות סינון אוויר, למשל לממ"דים; ליד קציר שבוואדי ערה היא מייצרת פילטרים לחדרים נקיים במפעל אחד (פילט אייר) ומוצרים בהזרקת פלסטיק במפעל אחר (שחקטק); במגן שאול שבעמק יזרעאל היא מעבדת שבבים מדויקים ומייצרת תבניות להזרקת פלסטיק (גלבוע תעשיות); בבני יהודה שבגולן היא מייצרת מכונות לייצור מזון ומשקאות (בית אל מכונות). ועכשיו המפעל החדש בערבה, שייצר שבבים ואמור להעסיק עוד כ־120 עובדים, תושבי האזור. אחרי שביססו תעשייה יציבה בצפון, הנוצרים יורדים אל הערבה שאין לה קץ.

 

ספיר: ציפוי הגנה מיוחד

 

בדרך לאזור התעשייה ספיר אנחנו חולפים על פני מגדל ענקי, הומה יונים וציפורים אחרות, במראה מרשים למדי בתוך השממה. זו ממגורה שנועדה לאחסן מזון לתרנגולי הודו אבל מעולם לא מילאה את ייעודה, כי הענף, מהמרכזיים בערבה, חוסל כמעט לגמרי בגלל וירוס. בהמשך אנחנו חולפים על פני מפעל אמורפיקל, שבו מייצרים תוסף תזונה מסרטנים כחולים. אחרי היונים, אחרי הסרטנים, אנחנו מגיעים לנוצרים.

 

המפעל של גלבוע תעשיות יושב בהאנגר ענקי, ששימש בעבר בית אריזה לפלפלים. מנכ"ל גלבוע תעשיות ארנולד קורץ מוביל אותנו בחלל הלבן כולו, בין מנורות שנדלקות רק כשעוברים לידן, כעין השגחה אלוהית שמבטיחה אור בתוך חושך גדול. החלל עדיין ריק, המחרטות והציוד הנוסף בדרך, וההד חוזר מן הקירות. אבל קורץ מוביל אותנו אל המקום שבו יעמדו המכונות שיצבעו את השבבים, העילה להקמת המפעל. השבבים שמיוצרים במפעל במגן שאול, כאלה שמשמשים בהרכבת מטוסי בואינג ואיירבוס, מצריכים ציפוי הגנה מיוחד, שגלבוע תעשיות קיבלה מספק אחר. אבל ככל שהייצור שלה התרחב התגבש הרעיון לפתוח גם מפעל ציפויים משל עצמה. היא עשתה זאת, מסביר קורץ, רק לאחר תיאום עם ספקית הציפויים הרגילה שלה, כדי להימנע מתחרות עם שותפים ותיקים. כשחיפשו מקום להקים את המפעל החדש פגשו את בלום והשתכנעו שהקמת המפעל בערבה היא מעשה ציוני של ממש. הם עוד לא מתכננים גם להתיישב באזור, אבל מעבר של בני הקהילה לערבה בעתיד בהחלט עומד על הפרק. בינתיים הם קנו מטוס קטן, שבו יוכלו לטוס בקלות מעמק יזרעאל לספיר.

 

קורץ. "אני כמנכ"ל המפעל מרוויח פחות מעובדת הניקיון הזוטרה ביותר, המשכורת שלי היא פחות מ־3,000 שקל" קורץ. "אני כמנכ"ל המפעל מרוויח פחות מעובדת הניקיון הזוטרה ביותר, המשכורת שלי היא פחות מ־3,000 שקל" צילום: עמית שעל

 

קורץ (53) גדל בקהילת בית אל בטורונטו, בן למשפחה הונגרית. שם נעוריה של אמו היה פרקש, "ואנחנו מאמינים שיש אצלנו דם יהודי, שזה היה במשפחה שלנו כבר מדורות". עוד בקנדה עסק בעיבוד שבבי, וב־2004 הגיע לישראל עם אשתו ועם רבים מאוד מחברי הקהילה הקנדית, כדי להקים את המפעל כאן. "אנחנו מאמינים שאתם העם הנבחר ושלכם נועדה הארץ הזאת, אבל בספר יהושע כתוב שישנם גרים שהצטרפו לעם ישראל. סבתא רבא שלי סיפרה לנו שסבתא שלה אמרה לה, עוד לפני הרצל, שהם חייבים לעבור לפלשתינה".

 

לפלשתינה הם הגיעו הרבה אחרי הרצל, ב־1963. אמה ברגר, אחות גרמנייה, היא שבנתה סביבה את הקהילה הנוצרית האדוקה, אחרי שלפי הסיפורים חלתה בסרטן והחלימה רק בזכות אמונתה. ברגר ואחותה אלזה חזרו למקורות הנצרות, כפשוטה בברית החדשה, לפני הפרשנויות של הקתולים והפרוטסטנטים, וכך אספו לא מעט מאמינים, שלפי האמונה הרווחת בקהילה גם חלק מהם נרפאו ממחלות רק בזכות הדת. ומבחינת האחיות ברגר, חלק מהשליחות הנוצרית הוא לסייע לעם היהודי בארץ ישראל. אז הן הגיעו לזכרון יעקב ב־1963, כעבור כמה שנים קנו בית הארחה, החלו לעסוק בחקלאות בבנימינה, רקחו ריבות, ולא התקבלו בזרועות פתוחות. באזור זכרון ובנימינה חששו מכניסתם של הזרים, ועוד גרמנים; רכושם הושחת, והם בילו שנים בתוך מערכת המשפט, בעודם נאבקים נגד הגדרתם כת ודורשים לאשר את העסקאות השונות שלהם. 50 שנה אחר כך, כל רשות שבתחומה הם רוצים להקים מפעל מקבלת אותם בחיבוק חם.

 

מגן שאול: מפרחים לשבבים

 

אני חושב על הציונות של קהילת בית אל ועל הקשר שלה לישראל כשאני מתעכב רגע על היישובים שבהם היא פועלת. מספיר, שנקרא על שם אחד משרי האוצר המוערכים של מדינת ישראל, אנחנו ממשיכים למגן שאול, על שמו של המלך היהודי הראשון, שנהרג לא רחוק, ואחר כך לזכרון יעקב, על שם אביו של הברון רוטשילד. עצמאות כלכלית, תקומה שמסתמכת על תרומה, ושלטון עצמאי בחסות האלוהים. באיזה אופן, אני מהרהר לעצמי, בני בית אל ממשיכים את שאול, את רוטשילד, את ספיר?

 

במשך שנים גידול פרחים היה הענף החקלאי העיקרי במושב מגן שאול שלמרגלות הגלבוע. היו שנים שהוא היה שיאן מגדלי הוורדים של ישראל. אבל בשנות התשעים יצוא הפרחים מהארץ קרס, וביישוב נדרשו למצוא אפיקי הכנסה נוספים. כן, כמו בסיפור הפלפלים של ספיר. "אנשים עשו הסבה מגידול פרחים לייצור שבבים", אומר קורץ על המפעל שהוקם כאן ב־2004.

 

פוקס (מימין) ואלברט, מנהיגי הקהילה. "הבנו שבמלחמת גוג ומגוג יש כמה גלים, ופיתחנו מסננים למקלטים" פוקס (מימין) ואלברט, מנהיגי הקהילה. "הבנו שבמלחמת גוג ומגוג יש כמה גלים, ופיתחנו מסננים למקלטים" צילום: עמית שעל

 

הוא מסייר איתנו במושב, מראה את הבריכה, מספר שהקהילה תרמה כסף לשיפוצה. כ־200 מבניה חיים במושב, אבל "אנחנו כמו אנשים דתיים, לא נכנסים לבריכה בבגדי ים". במשרדי המפעל מגישה לנו תה אחת מבנות הקהילה, אשה מבוגרת, עטויה כיסוי ראש, עם חצאית עד הקרסוליים וחולצה ארוכה.

 

הם מנהלים קהילה שיתופית, בלי רכוש, בלי דיבידנדים מהמפעל, רק דמי מחיה מינימליים. "אני כמנכ"ל המפעל מרוויח פחות מעובדת הניקיון הזוטרה ביותר, המשכורת שלי היא פחות מ־3,000 שקל", אומר קורץ. לעובדים שאינם מהקהילה, הוא טוען, משלמים משכורות מהגבוהות בענף.

 

בחלל המפעל עובדים זה לצד זה בני הקהילה ובני המושבים מסביב. ליד אחד המחשבים אני פוגש צעיר ששמו מתיאס קורץ, שמדגים לי איך הוא מתרגם לשפת המכונה את השרטוטים למוצרים הנדרשים, וקורץ אחר מסביר לי כיצד הוא משרטט תבנית יציקה למודל ראשוני של צינור רפואי כלשהו. כולם קרובי משפחה. קורץ המנכ"ל מוביל אותי אל העמדה שבה מכינים, בהזרקת פלסטיק, כלי המשמש מנתחים. הלקוח אמנם ניסה להעביר את הייצור של המוצר הזה לסין, אבל גילה שרמת הדיוק אינה מספקת, ו"בתחום הרפואה זה קריטי. הדיוק הוא היתרון המרכזי שלנו על פני המתחרים מהמזרח". הדיוק הוא גם מה שקושר לחברה את בואינג ואיירבוס, בחוזים ארוכי טווח, לחמש ולעשר שנים.

 

ליד אחד מפסי הייצור אני פוגש את נחום דוד (35), בן המושב. הוא היה שחקן כדורגל מקצועי, אבל הבין שלא יגיע לרמה שמאפשרת לו להתפרנס, וכשבמושב הקימו את המפעל נכנס והציע את עצמו. "בהתחלה אמרתי: 'בוא'נה, לא מתאים לי', כי ראיתי עוד מכונה ועוד מכונה. אמרו לי: 'בוא תנסה'. והנה, אחרי כמה שנים אני מוצא את עצמי בעל מקצוע, אני מתעסק בחריטה ובכרסום ואני גם תבליטן. התקדמתי פה מאוד יפה, וכיום אני מרוויח 12 אלף שקל ברוטו. נוסף לזה אני מקבל כל חודש בונוס של 500 שקל אם אני לא מאחר. מאז שאני עובד פה התחתנתי ויש לי שני ילדים ברוך השם. הצלחתי לבנות פה בית, ואם אני מסתכל על רמת ההשכלה שלי לעומת המצב של החברים שלי, אני במצב לא רע בכלל. שמתי את כל הביצים בסל אחד, אמרתי: כדורגל זה הייעוד שלי. אבל כשזה נגמר לא היתה לי עבודה. מה הייתי יכול להיות? אולי רק נהג משאית. בתור אחד שהוא דיסלקט, בכל עבודה אחרת הייתי מוכרח לכתוב, וזה חוסם אותך בכל מקום שאליו אתה הולך. היום אני יודע שיש לי כישרון לדברים טכניים".

 

דנה ממן (34), גם היא בת המושב, הגיעה למפעל כבר בגיל 19, מיד אחרי הצבא, ולמדה והתקדמה (והקימה משפחה, שלושה ילדים). "נחשפתי לחלקים מורכבים יותר, גיליתי שיש לי יכולות מכניות, ואני פחות נמשכת לעבודה משרדית. אני אוהבת לעבוד עם הידיים, להרכיב חלקים. אני ממש מאושרת פה, ויש לי משכורת גבוהה", היא אומרת.

 

בני נוער מהקהילה בהכשרה המקצועית. בכיתה י' כל ילדי בית אל נשלחים להכשרה, שמכינה אותם לעבודה במפעלי הקהילה בני נוער מהקהילה בהכשרה המקצועית. בכיתה י' כל ילדי בית אל נשלחים להכשרה, שמכינה אותם לעבודה במפעלי הקהילה צילום: עמית שעל

 

זכרון יעקב: קיבוץ צריך אלוהים

 

ממן. "גיליתי שיש לי יכולות טכניות, והמשכורת גבוהה" ממן. "גיליתי שיש לי יכולות טכניות, והמשכורת גבוהה" צילום: עמית שעל

אנשי קהילת בית אל מנסים, ככל יכולתם, לשמור על פרופיל נמוך. הכתבה הזאת היא קצת מחווה שלהם למועצה האזורית הערבה התיכונה, שכן את העסקים שלהם אין להם צורך ממשי לקדם. קשה מאוד לשכנע אותם להצטלם, למשל. הם לא אומרים מילה על המחזור הכספי שלהם, ואין דרך להעריך אותו. אי אפשר לנהל איתם שיחות מעמיקות על הניהול וההיגיון העסקי, מקסימום לקבל הצצות חטופות. למשל, לסיפור של מסנני האוויר. הם התחילו לייצר אותם כבר ב־1977, מתוך צורך אישי, כשלא היה לזה שוק ממשי; השוק הזה הגיע רק אחרי מלחמת המפרץ, וביתר שאת בעשור שלאחר מכן, שבו נקבע כי יש להתקין מערכת סינון בכל ממ"ד. זו היתה יריית הפתיחה התעשייתית שלהם.

 

המערכות האלה מיוצרות בזכרון יעקב, שבה ובבנימינה חיים כיום רוב בני הקהילה, כ־550 בני אדם. במתחם רחב של כמה בניינים פועלים זה לצד זה המפעלים שלה, בית התפילה, גני הילדים ובתי הספר. כשהילדים עולים לכיתה י' הם עוברים שם למגמה מקצועית, עם הכשרה טכנית שמכינה אותם לעבודה במפעל. נאסר עלינו לשוטט שם לבד, ואנחנו נדרשים לחכות למי שעומדים בראש כל הקונצרן הזה, אלברט פוקס (65) וסגנו יואכים אלברט (55). הדבר הראשון שהם אומרים לנו הוא שהם לא רגילים להתראיין, והפעם האחרונה שעשו זאת היתה ב־1996, בתגובה לשמועות שהפיצו עליהם מתחרים בתחום סינון האוויר. השיחה איתם כעת מתקיימת בחדר ישיבות ספרטני, בצל תמונת פנורמה של ירושלים העתיקה ומסגד אל־אקצה בלבה. אבל לפני השיחה, כוס תה ועוגה. ולפני כוס התה והעוגה, ברכה. הם מודים לאלוהים על שבירך אותם.

 

הם מספרים על הגלגולים הביורוקרטיים שלהם, על רישום כאגודה עותמנית, כעמותה, כקיבוץ, גם מסיבות מינהלתיות אבל "גם בגלל הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך'", אומר פוקס. "אצלנו לא לוקחים רווחים אלא משקיעים אותם מחדש לטובת ישראל. משום שאין לנו שטח ליישוב, הפכו אותנו לקיבוץ עירוני. כך היה גם אצל הנוצרים הראשונים, מאמיניו של ישו בירושלים, שהיו יהודים שנפלה עליהם רוח הקודש. כך כתוב בכתובים, 'וקהל המאמינים היה להם לב אחד ונפש אחת ואין איש מהם אומר על אשר בידו לי הוא כי הכל היה להם לנחלת כולם' (הברית החדשה, מעשי השליחים, ד'). כלומר הכל היה משותף, לא היה ביניהם לבין אלוהים כרטיס אשראי".

אצלנו הקיבוץ לא עבד.

 

"קיבוץ מתבסס על הטוב שבאדם; הטוב שבאדם הוא מוגבל, ולכן הקיבוץ מגיע לסופו. אנשים לא אוהבים להרגיש פראיירים ולעבוד בשביל אחרים, כולם רוצים לשבת על העגלה ושאחרים ימשיכו. אבל כשהטוב מגיע מאלוהים, אין הגבלה. אלוהים נותן לנו תמיכה לאהוב זה את זה".

 

כיצד אתם מתנהלים?

פוקס: "אני מנהיג הקהילה. יש לנו מועצה של זקני העם, 12 במספר. מתחתם יש מזכירוּת, עם שבעה חברים, וגם אסיפה כללית (שבה חברים כל בוגרי הקהילה). הזקנים הם יותר כמו השופטים בדמוקרטיה, הם נשארים בתפקיד כל החיים, רק אסיפה כללית יכולה להעיף אותם אם לא התנהגו כראוי, והם צריכים להיות מחמירים ולהוות דוגמה, להאמין יותר מכולם. הם מחליטים בסוגיות רוחניות יותר, והמזכירות בענייני עסקים ודברים יומיומיים. האסיפה הכללית מתכנסת פעמיים בשנה, כדי לאשר הצטרפות של חברים חדשים".

 

בלום. "הם יסתדרו גם בלי תמיכה, הם חדורי אמונה" בלום. "הם יסתדרו גם בלי תמיכה, הם חדורי אמונה" צילום: עמית שעל

ביומיום ה"קיבוץ" נפגש לפחות לארוחה משותפת אחת (צהריים), "ובשביל הפנסיונרים יש חדר אוכל עם שלוש ארוחות ביום. ואנחנו אוכלים רק את האוכל שאנחנו מייצרים", אומר אלברט. לצד ה"קיבוצים" במגן שאול ובזכרון, עוד כ־150 מבני הקהילה חיים יחד בבני יהודה שברמת הגולן. "אנחנו מעדיפים לא לשים את כל הביצים בסל אחד, ומאמינים שאם הקיבוץ גדול מדי, אנשים מפסיקים לקחת אחריות".

 

אחרי השיחה ביקרנו בחנות המוכרת את מצרכי המזון שהם מייצרים, ואחר כך פגשנו את האופה, שסיפר על הוראה לשמור קמח וגרעיני חיטה במחסן מיוחד, כי "אנחנו אוגרים מזון לתקופת חירום".

 

זה קשור לדיווחים שנקשרו בכם, שאתם מאמינים בארמגדון?

פוקס: "זה קצת יותר מורכב מזה. הבנו שבמלחמת גוג ומגוג יש כמה גלים, וזה יכול להתפזר על פני מאות שנים, לא ייהרגו בבת אחת מאות מיליוני אנשים. אולי בגלל זה פיתחנו את המסננים למקלטים, כדי שיהיה אוויר במלחמות שיתרחשו ובמלחמות שמתרחשות".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x