• תפריט
מגזין מנהלים דצמבר 2017
האדר מגזין מנהלים 25.12.17

"ישראל צריכה לחשוב מה זה להיות יהודי"

לאדריכל הישראלי־אמריקאי מיכאל ארד, שזכה לתהילת עולם כשתכנן את האנדרטה לזכר קורבנות פיגועי 11 בספטמבר בניו יורק, יש בטן מלאה על עצירת תוכנית רחבת התפילה המעורבת בכותל המערבי, שאותה הוא מוביל. "אני לא רוצה להישמע דרמטי”, הוא אומר בראיון בלעדי, “אבל בסופו של דבר הפרויקט הוא חלק משימור הצביון הציוני של מדינת ישראל. החברה הישראלית בכללותה צריכה להיות מעורבת בזה יותר"

רוני דורי 09:2825.12.17

ב־31 באוקטובר דהר סייפולו סייפוב במשאית לעבר נתיב אופניים במנהטן התחתית, מרחק הליכה קצרה ממרכז הסחר העולמי, ודרס שמונה אנשים למוות. כמה ימים לאחר האירוע, שזכה לתואר המפוקפק של פיגוע הטרור החמור ביותר שידעה ניו יורק מאז 11 בספטמבר 2001, עלה האדריכל הישראלי־אמריקאי מיכאל ארד על אופניים, ודיווש באותו נתיב בדרך למשרד האדריכלים Handel, שבו הוא מועסק כשותף.

 

“אני משתמש בנתיב הזה בעצמי לפעמים בדרכי לעבודה, וביום שבו הוא נפתח בחזרה לתנועה חשתי צורך לעלות על האופניים. זה היה אולי אקט קטן ולא רלבנטי, אבל עבורי זה היה אקט חשוב, אקט של שגרה. זו לא שגרה של שכחה, זו שגרה שאומרת: ‘המרחב שייך לנו, אנחנו לא ניכנע’. אני חושב שאקטים כאלה הם עניין חברתי, כי הם מדגישים את היותך חלק ממשהו. שמחתי מאוד לגלות שאני לא לבד על האופניים באותו בוקר, הייתי חלק מקבוצה, והרגע הזה של הרכיבה המשותפת יוצר תחושה של יחד”.

 

ארד יודע משהו על שגרה כסימן להצלחה ועל הרגע שבו הפרט מרגיש חלק ממשהו גדול יותר. אתר ההנצחה שתכנן לקורבנות פיגועי 11 בספטמבר — צמד בריכות שקועות שגבולותיהן חופפים לגבולות ריבועי השטח שעליהם ניצבו בנייני התאומים — נהפך לחלק מהמרקם העירוני של ניו יורק ולאטרקציה תיירותית חשובה. בשנה שעברה אף צולמה במקום סצנה שהופיעה בסדרה “מיליארדים”, והעניקה לארד כרטיס כניסה לתרבות הפופולרית.

 

הדמיות של רחבת הכותל החדשה שתכנן מיכאל ארד. מפלסים ורחבת תפילה משותפת שעוררה את זעמם של החרדים הדמיות של רחבת הכותל החדשה שתכנן מיכאל ארד. מפלסים ורחבת תפילה משותפת שעוררה את זעמם של החרדים הדמיה: HANDEL ARCHITECTS

 

 הדמיה: HANDEL ARCHITECTS

 

“כיום האתר הוא מרחב ציבורי נורמטיבי, וזו הצלחה מדהימה בעיניי”, אומר ארד. “זה נהפך לחלק מהתמונה שהיא ניו יורק, ומפתיע אותי כל פעם מחדש לראות איך משהו שיצרתי ופיתחתי הופך להיות חלק מהשגרה של מישהו אחר”.

 

ואולם כעת מתברר שארד עשוי להיות מוזכר בספרי ההיסטוריה בזכות פרויקט נוסף, מונומנטלי לא פחות — מתחם “עזרת ישראל” בכותל המערבי, שיכלול לראשונה רחבת תפילה משותפת לגברים ונשים. אם ייצא הפרויקט אל הפועל, יהיה ארד עתיד לקחת חלק בשינוי מהותי באתר בעל חשיבות היסטורית, לאומית ודתית מכרעת, ובעקיפין — באחד המהלכים המשמעותיים ביותר ביחסה של היהדות כלפי לנשים.

 

כרגע הפרויקט תלוי ועומד בשל התנגדות חברי הכנסת הדתיים, שאיימו להפיל את הממשלה אם יתממש. יהדות ארצות הברית, מצדה, הגיבה בצינון הפגנתי של יחסיה עם ישראל.

 

 הדמיה: HANDEL ARCHITECTS

 

 הדמיה: HANDEL ARCHITECTS

 

ארד הגיע לארץ כדי לשפוט בתחרות דוד עזריאלי לפרויקטים של סטודנטים לאדריכלות, שמטרתה היא עידוד מצוינות במוסדות האקדמיים לאדריכלות בישראל. בשיחה איתו עולה כי למרות ניסיונו בפרויקטים גדולים, מורכבים ונפיצים, וחרף הפרספקטיבה הרחבה שלו כישראלי־אמריקאי, הוא לא שש לקחת על עצמו את הפרויקט.

 

“היססתי בהתחלה אם להיות מעורב בפרויקט, כי חששתי שהסיכוי שייצא לפועל משהו חיובי הוא די קטן”, הוא מודה, “אבל זה פרויקט כל כך חשוב, שקשה להגיד לו לא. לסרב לבקשה כזו זה לסרב להיות מעורב בפרויקט שמעיד על החברה הישראלית ועל הפוטנציאל לשנות אותה באופן מהותי, ואני מאמין שאדריכלות יכולה לעשות את הדברים האלה במידות קטנות או גדולות. אבל לצערי, הפרויקט תקוע כרגע בלימבו.

 

מיכאל ארד. "בארצות הברית אתה רואה הרבה זרמים שונים, כולם לגיטימיים באותה מידה והם מנהלים חיים עשירים במשמעות יהודית. בישראל החילונים לא חשים צורך להתעמק בשאלה מה זה אומר להיות יהודי" מיכאל ארד. "בארצות הברית אתה רואה הרבה זרמים שונים, כולם לגיטימיים באותה מידה והם מנהלים חיים עשירים במשמעות יהודית. בישראל החילונים לא חשים צורך להתעמק בשאלה מה זה אומר להיות יהודי" צילום: אוראל כהן

 

“אחת הסיבות לכך שבחרתי לבסוף במעורבות בפרויקט היא שאני גם ישראלי וגם יהודי־אמריקאי, וגם לא ישראלי וגם לא יהודי־אמריקאי, אלא משהו באמצע בין השניים. זה נותן לי פרספקטיבה ייחודית וחשובה. הפרויקט חשוב גם ליהדות ארצות הברית וגם ליהדות בישראל, ולזרמים הקונסרבטיביים והרפורמיים. חשתי שאני יכול להבין את הצדדים השונים בלי להיות חלק מאף אחד מהם”.

 

“בפרויקט ביקשנו ליצור רחבת תפילה שוויונית, בעלת אופי אזרחי ורגיש להקשר ההיסטורי והטופוגרפי המורכב של המקום. עשינו זאת באמצעות העיצוב הרב־שכבתי של הרחבה, שממוקמת מדרום לרחבת הכותל הקיימת. ניסינו למצוא דרך עיצובית שתהיה רגישה לכל הגורמים השונים. אנחנו נמצאים ממש על הכותל, מהצד השני של הקיר הזה נמצא מסגד אל־אקצא ומתחתיו יש אתר ארכיאולוגי, שעבדו שנים רבות כדי לחשוף אותו ולהביאו לתשומת לבו של הציבור”.

 

“למה בכלל צריך הפרדה?”

 

“החלק הכי רגיש בסיפור היה הקונפליקט שהוא חלק מהחברה הישראלית עכשיו, בין הדתיים לחילונים”, אומר ארד, ומוסיף שככל שהוא נחשף אליו יותר, “נראה שההגדרה של מיהו יהודי בישראל ניתנה לזרם אחד של יהדות, ואתה יכול להיות יהודי רק אם תעקוב אחרי החוקים האלה והאלה”.

 

האנדרטה שתכנן ארד לזכר קורבנות אסון התאומים. “אני אוהב את ניו יורק, אבל הרגשתי בה אאוטסיידר. בעקבות מה שקרה נוצרה קהילתיות" האנדרטה שתכנן ארד לזכר קורבנות אסון התאומים. “אני אוהב את ניו יורק, אבל הרגשתי בה אאוטסיידר. בעקבות מה שקרה נוצרה קהילתיות" צילום: רויטרס

 

ואיך נראית היהדות שאתה מכיר?

“בארצות הברית אתה רואה הרבה זרמים שונים, כולם לגיטימיים באותה מידה והם מנהלים חיים עשירים במשמעות יהודית. בישראל, החילונים לא חשים צורך לחשוב באופן מעמיק על מה זה אומר להיות יהודי, ומהצד האחר, טקסים מאוד חשובים בחיינו - לידה, נישואים, בר מצווה, מוות - נעשים תחת פיקוח והגדרה של מישהו שהוא מאוד שונה עבור רוב הישראלים.

 

“המאמץ להרחיב את ההגדרה של מה זה אומר להיות יהודי בישראל כבר היה חלק מהמאבק הפוליטי והחברתי עוד לפני עניין הכותל, אבל זו היתה יכולה להיות נקודת תפנית, ואני חושב שזו גם הסיבה לכך שהדלת הזו נסגרה לעת עתה על הפרויקט.

 

“הרעיון של Separate But Equal (נפרדים אך שווים — ר"ד), שלפיו מתנהלת כיום רחבת הכותל, צרם לי מאוד כמי שגדל בארה”ב, כי הוא מעורר קונוטציה לדרך שבה השחורים בדרום לא קיבלו זכויות זהות ללבנים, והיתה מערכת של ‘נפרדים אבל שווים’ בזמן שכולם ידעו שאין שוויון.

 

“לכן, כשפנו אליי ואמרו ‘אנחנו רוצים ליצור רחבת תפילה שהיא נפרדת אבל שווה’, התחלתי מנקודת מבט השואלת למה בכלל צריך את ההפרדה הזו. הרעיון שאני אעשה משהו שבעקיפין משמעותו גם לשפוט את היהודים הקונסרבטיביים והרפורמיים בארץ לא נראה לי נכון. חשבתי שאני צריך לנסות לתמוך, וליצור משהו שיענה גם על הצרכים שלהם, ואכן ניסינו".

 

זירת הפיגוע במנהטן באוקטובר השנה. "עברתי שם יום לאחר הפיגוע. המרחב הציבורי הוא שלנו, לא ניכנע" זירת הפיגוע במנהטן באוקטובר השנה. "עברתי שם יום לאחר הפיגוע. המרחב הציבורי הוא שלנו, לא ניכנע" צילום: רויטרס

 

עד שהגיעו הדתיים האורתודוקסיים.

“ההצעה שהצענו היתה מוצלחת, לא נפרדים אבל שווים, אלא נפרדים — אבל עם כוונה שווה. בהתחלה חשבנו שאם ניצור פשוט עוד רחבת אבן ענקית מול הכותל זה יהיה מוצלח, אבל זה לא היה אפשרי מבחינת האתר עצמו. ניסינו ליצור משהו שונה ואז התחיל המו”מ עם משרד ראש הממשלה. מצאנו דרך לעשות את זה בשלבים, הסכמנו לעשות את השלב הראשון, אבל אפילו השלב הראשון מתוך שלושה או ארבעה שלבים נסגר בכך שחברי הכנסת הדתיים איימו שיפרקו את הקואליציה אם הדברים האלה ייעשו, אף שהם הסכימו לזה מלכתחילה.

 

“אני חושב שהחברה הישראלית בכללותה צריכה להיות מעורבת יותר בזה, ואני מבין שכרגע התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית בישראל והזרמים בארה”ב ממקדים את מאמציהם ביצירת הבנה בקרב הציבור הישראלי בנוגע לכוונותיהם. זה מצחיק, כשהייתי ילד אבא שלי עסק בהסברה ישראלית בארה”ב, ועכשיו אני פועל מהכיוון ההפוך, אבל עם אותם אינטרסים. אני לא רוצה להישמע דרמטי יותר מדי, אבל בסופו של דבר הפרויקט הוא חלק משימור הצביון הציוני של מדינת ישראל”.

 

בורות שאינם מתמלאים לעולם

 

מיכאל (מייקל) סהר ארד (48) הוא בנו של הדיפלומט הישראלי משה ארד, שעבד בתחילת שנות השבעים כנספח העיתונות של משרד החוץ. ארד נולד בלונדון, ומאחר שאמו, רבקה, דור חמישי לילידי הארץ, רצתה שבנה יהיה אף הוא יליד ישראל, חכרה השגרירות הישראלית את חדר הלידה בבית החולים במחיר סמלי, כדי שהוא ייוולד בשטח ריבוני ישראלי. המשפחה נדדה בעקבות השליחות של האב בין אנגליה, ארה”ב ומקסיקו, כשבשתי האחרונות כיהן אביו כשגריר ישראל.

 

עם שובה של המשפחה ארצה בילה ארד את שנות התיכון שלו בירושלים, ובצבא שירת בגולני. לאחר שחרורו חזר לארה״ב וסיים תואר ראשון בדארטמות׳ קולג׳, שבו פגש את רעייתו לעתיד, מלאני פיצפטריק, והחל את לימודי התואר השני באדריכלות במכון הטכנולוגי של ג׳ורג׳יה.

 

הפגנה נגד נשות הכותל. “מי שגדל בארצות הברית נרתע מעיקרון ‘נפרדים אבל שווים’ כי זה התקיים בזמן שכולם ידעו שאין שוויון” הפגנה נגד נשות הכותל. “מי שגדל בארצות הברית נרתע מעיקרון ‘נפרדים אבל שווים’ כי זה התקיים בזמן שכולם ידעו שאין שוויון” צילום: עמית שאבי

 

ב־11 בספטמבר 2001 צפה ארד במטוס השני פוגע במגדל הדרומי במרכז הסחר מגג ביתו בלואר איסט סייד. בראיונות קודמים שנערכו עמו סיפר על הרושם החזק שהותירו בו האירועים ועל שעות ארוכות שבילה ביוניון סקוור ובוושינגטון סקוור פארק עם תושבים אחרים שמצאו נחמה במפגשים ספונטניים עם חברי הקהילה האבלה שלהם. “זה היה משהו שמעולם לא חוויתי לפני כן”, סיפר ל־”ניו יורק מגזין” ב־2006. “אני אוהב את ניו יורק, אבל הרגשתי בה אאוטסיידר. בעקבות מה שקרה חשתי תחושה של קהילתיות”.

 

בחודשים שלאחר הפיגוע, וכדי להתמודד עם הרגשות שהציפו אותו בעקבותיו, הגה ארד רעיון אדריכלי בלתי אפשרי ליישום להנצחת קורבנות הפיגועים: צמד חללים שחופפים בקווי המתאר שלהם לבנייני התאומים, שנפערים בהדסון ולא מתמלאים לעולם. הוא המשיך לעסוק בו גם בזמן חופשת הלידה שלקח לרגל הולדת בנו הבכור, ואף הכין דגם שלו עוד לפני שהוכרזה התחרות על תכנון אתר ההנצחה. וכשזו הוכרזה, ביצע בדגם התאמות כך שיתאים, פחות או יותר, לתוכנית המתאר של האדריכל הכוכב דניאל ליבסקינד (שתכנן מחדש את מרכז הסחר עולמי — ר"ד): הוא מיקם את הבורות במרכז הסחר העולמי, והמפלים שנשפכו מהם זרמו לתוך גלריות תת־קרקעיות עם קירות זכוכית שעליהם התנוססו שמות הקורבנות.

 

ההצעה, Reflecting Absence ("השתקפות של היעדרות", אבל גם "הרהור על היעדרות"), אתגרה את תוכנית המתאר ביותר ממובן אחד, שכן ארד התעלם במפגיע מעובדות מוגמרות באתר, כמו מבנה תרבות בתכנונו של ליבסקינד, ושרטט מחדש רמפת שירות של רשות הנמלים. “מה שהמריץ אותי להגיב לתוכנית המתאר של ליבסקינד הוא שהיא נראתה לי כמו תוכנית שמסתכלת אך ורק אחורה ולא משלבת את האתר בחיי היומיום, בהווה. ברגע שאתה מדבר על ההווה, אתה בעצם מדבר”.

 

גם ליבסקינד, מן הסתם, לא העריך את תעוזתו של האדריכל הצעיר, מה שלא הפריע לחבר השופטים להעלות אותה לגמר לצד שבע הצעות נוספות. המטוטלת הזו, הנעה ממאבקים בליבסקינד ובגורמים ממסדיים להערכה העמוקה שקיבלה הצעתו מכל היתר, תלווה את ארד עוד זמן רב.

 

בינואר 2004 קיבל ארד את שיחת הטלפון ששינתה את חייו. האדריכל הצעיר והאנונימי, שאחז באותה עת במשרה אפרורית בעירייה, גבר על 5,200 מתמודדים אחרים בדרך לזכייה בפרויקט שהוא, מבחינות רבות, מפעל חיים. וכאילו כדי להפוך את הסיפור למושלם יותר, סיפר ארד שקיבל את השיחה בדיוק כאשר הרכב שלו נתקע, והוא ביקש להגיע רק למחרת למשרדי המארגנים.

 

כשהאיצו בו להגיע באותו יום, הוא הסיק שמשהו גדול קרה. מאותו רגע הפנה ארד את הנחישות שהפגין בהתנגדויותיו לתוכנית המתאר כלפי כל הצעה שהועלתה לתיקון הצעתו שלו.

 

האתר נחנך בדיוק עשור לאחר האירועים, בספטמבר 2011, בנוכחות ברק אובמה וג’ורג’ בוש, והוא זוכה גם כיום לשבחים על עוצמתו המהדהדת והשקטה.

 

יש משהו שהיית משנה באנדרטה הזו?

“לא. השאלה מנוסחת כאילו זו החלטה של יחיד, אבל בעצם זו תזמורת פילהרמונית שכולם מנגנים בה יחד, ואתה רק פרט קטן מתוכה. זה דבר ענקי, מורכב ודינמי, אז אולי נתתי איזה כיוון, אבל החלטה אחת שלי לא היתה יכולה לעשות שינוי דרמטי לבדה. אני חושב שלמזלנו זה יצא מוצלח מאוד.

 

“כיום אני יכול להעריך את האנדרטה כפי שלא הערכתי אותה בעבר. נדרשות כמה שנים אחרי שהמקום נפתח כדי להפסיק להיות אובססיבי כלפי כל פרט קטן שלא יצא בדיוק־בדיוק איך שרציתי”.

 

הכל היה מתוקשר מאוד ופורסמו פרטי הפרטים, והיו הרבה אינטריגות.

“כן, היו הרבה אינטריגות. אני מניח שזה קורה כשיש כל כך הרבה גורמים שונים עם אינטרסים שונים במקום אחד”.

 

אתה חושב שהאנדרטה היתה יכולה להיות אפקטיבית יותר בגרסה המקורית, התת־קרקעית?

“לא. אני חושב שמעצם היותה במפלס הרחוב, היא הופכת להיות חלק מהמרקם העירוני. אף שלא ששתי לשינוי הזה וחששתי מאוד מהמפגש בין המבקרים לשמות, במידה מסוימת זה חזק ופשוט יותר מאשר הגרסה המקורית.

 

“היה משהו פואטי מאוד בירידה, בעלייה חזרה ובטרנספורמציה המתרחשת ביניהן, ואמנם הפרויקט כפי שהוא היום מכווץ את הרגע הזה לרגע חשוף יותר, אבל לא מדי. החשש שלי היה מסוג של חשיפת יתר, שעלולה לגרום לרגע הזה ללכת לאיבוד”.

 

זכית לתשומת לב רבה מאוד בשלב די התחלתי של הקריירה שלך, עם הפרויקט הכי מתוקשר בעולם, על הקרקע הכי יקרה בעולם. מה זה עושה לאדריכל כל כך צעיר?

“זה נותן מרווח נשימה מסוים, אתה לא מרגיש צורך להוכיח את עצמך כי כבר עשית זאת. אבל במידה מסוימת, אדריכלות היא גם תמיד הדבר האחרון שעשית, ולא תוכל להסתמך בהמשך הקריירה על דברים שעשית בתחילתה”.

 

האחיות עזריאלי, מימין לשמאל: דנה, שרון ונעמי בתחרות דוד עזריאלי לפרויקטים של סטודנטים לאדריכלות. בתחרות השנה זכתה איילה ישראל מבצלאל על עבודתה “תוספות”, שמציעה אלטרנטיבה למסלולי ההתחדשות העירונית על ידי שימוש בתוספות הבנייה האחיות עזריאלי, מימין לשמאל: דנה, שרון ונעמי בתחרות דוד עזריאלי לפרויקטים של סטודנטים לאדריכלות. בתחרות השנה זכתה איילה ישראל מבצלאל על עבודתה “תוספות”, שמציעה אלטרנטיבה למסלולי ההתחדשות העירונית על ידי שימוש בתוספות הבנייה

 

אמונה בכוחה של האדריכלות לעשות טוב

 

פרויקט אתר ההנצחה הפך את ארד ליקיר אגודות האדריכלות ולאדריכל מעוטר פרסים. ב־2006 הוא היה אחד מששת מקבלי פרס האדריכל הצעיר מטעם האגודה האמריקאית לאדריכלות; ב־2012 זכה בציון לשבח מטעם נשיא האגודה האמריקאית לאדריכלות (AIA) עבור עבודתו על האנדרטה. מלבד זאת הוא זכה באותה שנה בפרס החירות מטעם מועצת התרבות של מנהטן תחתית בגין מנהיגות אמנותית.

 

עבודתו על האנדרטה זכתה בפרסי כבוד מטעם האגודה האמריקאית לאדריכלות והאגודה האמריקאית לאדריכלות נוף (ASLA). ארד, שהודה בראיונות קודמים שחשש להתקבע כאדריכל אנדרטאות, עוסק מאז במגוון רחב של פרויקטים בניו יורק ומחוצה לה, בעבודתו כשותף במשרד האדריכלים "הנדל", הממוקם שני רחובות מאתר ההנצחה.

 

"בבסיס המשרד שלנו עומדת אמונה בכוחה של האדריכלות לעשות את הערים טובות יותר ולהפוך חיים של אנשים לטובים יותר", הוא אומר. “רואים את זה לאורכם ורוחבם של הפרויקטים שלנו, בין שמדובר במגורים, מלונאות ומוסדות או עירוב שימושים.

 

"אמונה בערים צפופות, מורכבות, היא לעולם לא רק דבר אחד; כפי שהאנדרטה לא מיועדת רק למבקרים, אלא גם לאנשים שעובדים וחיים בסמוך לה".

 

כעת עוסק ארד, בין היתר, בפרויקט תכנון עירוני שכולל בניינים המיועדים לדיור בר־השגה (או כפי שארד מכנה זאת, "דיור בר־מזל", בשל שיטת ההגרלות) בשכונת גרינפוינט; בניין מגורים ומלון של 30 קומות בקווינס פלאזה, בלונג איילנד סיטי ("אתה עובר ממרחב ציבורי למקום קטן הרבה יותר, שכפוף גם להחלטות של הלקוח — ‘אני רוצה לבן’, ‘אני רוצה שחור, ומחר אני משנה את דעתי'. זה לא חיים ומוות וזו דינמיקת עבודה שונה לחלוטין"); פרויקט עבור משפחת דרסט (בני משפחתו של רוברט דרסט מהסדרה "הג'ינקס"); וכן פרויקט של אתר הנצחה בכנסייה של אפרו־אמריקאים בצ'רלסטון, דרום קרוליינה, שבה נרצחו תשעה אנשים לפני כשנתיים על רקע גזעני.

 

עוד פרויקט שמעסיק את ארד בימים אלה הוא אנדרטה נוספת במרכז הסחר העולמי, לזכר הקורבנות המשניים של הפיגועים. "אנשים רבים הגיעו לאזור האסון לאחר האירוע ונשארו שם במשך חודשים כדי לפנות את האתר", הוא מסביר. "הם נפגעו בעקבות חשיפתם לכל הרעלים השונים שהיו שם, מאות מהם כבר מתו ממחלות שפיתחו. הרעיון הוא להנציח אותם כך שזה לא ירגיש 'מודבק' על משהו שכבר עובד באופן די קונקרטי".

 

לצורך תכנון האנדרטה הזו, בצורת מונוליטים עם כיתוב שטרם נקבע, חבר ארד בשנית לפיטר ווקר, אדריכל הנוף שעמו עבד על האנדרטה במרכז הסחר העולמי. "אני חושב שהפתעתי את כולם כשאמרתי שאם עושים את זה אז כדאי להביא את פיטר ווקר בחזרה. למרות ויכוחים שהיו לי איתו, אני מעריך מאוד את היכולת שלו כאדריכל נוף, את ההבנה האסתטית שלו. אפשר לדבר איתו כאמן".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x