• תפריט
מוסף 03.08.2017
האדר מוסף שבועי 3.8.17

כומר קתולי, רב הומו והייטקיסט אפרו־אמריקאי נכנסים לשיעור עברית

בית הספר לשפות מידלברי זכה למעמד יוקרתי בזכות השיטה: תלמידיו נשבעים להתנתק מהעולם שבחוץ לשבעה שבועות, שבהם ידברו אך ורק עברית. צח יוקד, מורה בבית הספר, מסביר איך מלמדים עברית בלי תרגום לשפה זרה ובעזרת שירה בציבור וריקודי עם

צח יוקד, ורמונט 10:1603.08.17
אני יושב עם דומיניק ומנסה להבין מה לא בסדר אצלו. מה גורם לבחור אפרו־אמריקאי נוצרי מטקסס, בן 29, עם תואר שני בתכנון עירוני ועבודה טובה בהייטק, להתנתק מחייו למשך כמעט חודשיים רק כדי ללמוד עברית. "אני זוכר שבתור ילד קטן הייתי לומד את התנ"ך באנגלית, וכבר אז חשבתי שיכול להיות נפלא ללמוד את הטקסטים בעברית", הוא נזכר. "חשבתי שאין שום סיבה להיעזר במתווך כשאפשר לקרוא את זה בשפת המקור". דומיניק הוא לא עוד אוונגליסט לבן אוהב ישראל מהסוג הנפוץ באמריקה. הוא צעיר שחור גאה עם חלומות על קריירה ציבורית שבחר ללמוד באוניברסיטת A&M שבפלורידה, שבה יש רוב כמעט מוחלט של סטודנטים שחורים. לא הפרופיל הטיפוסי שהולך ללמוד עברית.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

 

 

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות

 

אלא שדומיניק אינו העוף המוזר היחיד בקורס העברית האינטנסיבי של קולג' מידלברי, הקרוי על שם העיירה הקטנה שבה הוא שוכן, במדינת ורמונט, בקצה הצפוני של ארצות הברית. הקורס מאגד ערב־רב של תרבויות, גילים ודתות. בארבעת השבועות האחרונים השתתפו בו, בין היתר, רבנית רפורמית, סטודנט סעודי, כומר קתולי, יהודייה מפולין ואמריקנית היספנית. וגם אני, מורה בבית הספר ועיתונאי ישראלי.

 

דומיניק (מימין), קווין ופול. רצו לקרוא את התנ"ך בשפת המקור דומיניק (מימין), קווין ופול. רצו לקרוא את התנ"ך בשפת המקור

 

 

בית הספר לשפות בקולג’ הוקם לפני קצת יותר ממאה שנה, ב־1915, ופועל במשך חודשי הקיץ בלבד, כשתלמידי התארים הרגילים נמצאים בחופשה. 11 שפות נלמדות בו, ומגיעים אליו רק מי שבאמת רוצים ללמוד, שכן מחזור של שבעה שבועות של לימוד עברית עולה 9,200 דולר. זה אינו בית ספר רגיל לשפות. כל התלמידים מחויבים להישבע שלא לדבר, אפילו לא מילה אחת, בשפה שאינה שפת הקורס במשך שהותם במקום. מדובר בטקס קצר שנערך ביום הראשון של הקורס, מגובה במסמך חתום שלפיו מי שייתפס מדבר שפה אחרת שלוש פעמים יסולק בלי לקבל את כספו בחזרה.

 

השבועה היא החוט המקשר בין תלמידי כל השפות, ובמידה רבה גם מה שמפריד ביניהם: כל תלמיד מחויב לענוד סיכה שעליה שם השפה שאותה הוא לומד. כששני תלמידים הלומדים שתי שפות שונות חולפים אחד על פני האחר הם מנועים מלדבר זה עם זה ונאלצים להסתפק בחיוך או בהינף יד חברי. כדי למנוע מבוכות מיותרות בנו ראשי בית הספר גם מערך שלם של הפרדה בין תלמידי השפות השונות, הכולל, בין השאר, אזורי מגורים נפרדים, וזמני ארוחות שונים בקפטריות.

 

דומיניק מתעקש לקיים את הראיון עמי בעברית. הוא האפרו־אמריקאי היחיד מתוך 130 תלמידי העברית בסמסטר הנוכחי. עם חבריו לעבודה לא דיבר כבר שלושה שבועות. אנחנו יושבים על ספסל בחוץ. קצת אחרי תשע בערב עכשיו, ומזג האוויר קיצי במונחים מקומיים, כלומר היה גורם ללא מעט ישראלים ללבוש סוודר. ברקע אפשר לשמוע את קולות התלמידים, שהתכנסו לערב שירה בציבור.

 

תלמידים בחצר תלמידים בחצר

 

ב־2010 הוא הצטרף למשלחת של השדולה הפרו־ישראלית האמריקאית איפא"ק לביקור ראשון בישראל, ומאז הספיק לחזור אליה פעם נוספת. "ברור לי שעל הפער הדתי בין היהודים לפלסטינים אף אחד כבר לא יגשר", הוא אומר. "החלום שלי הוא לקרב בין שני העמים באמצעות מיזמים עסקיים. לעשות מה שאני עושה פה, עזרה לסטארט־אפים בראשית דרכם, רק בישראל. אני באמת מאמין שזאת יכולה להיות התרומה הקטנה שלי לפתרון הסכסוך".

 

האהבה שלו לעברית, מספר דומיניק, יצרה אצלו תחושת אחדות גורל בין הקהילה היהודית לקהילה האפרו־אמריקאית: "ככל שחקרתי יותר, נדהמתי לגלות את הקשר ההיסטורי שבין שתי הקהילות. הדיכוי שהן עברו במרוצת ההיסטוריה, האפליה הקשה והמאבק לשחרור, שלא פעם הוביל לשיתוף פעולה בין היהודים לשחורים בארצות הברית. ראה לדוגמה את הנרי מוסקוביץ', שהיה אחד מהאבות המייסדים של ה־NAACP (האיגוד הלאומי לקידום הקהילה האפרו־אמריקאית בארצות הברית). ואם אתה מסתכל על התמונות של מרטין לותר קינג, כולל בצעדה המפורסמת באלבמה, אתה יכול לראות לצדו לא מעט רבנים".

 

שיטת מספור או עלבון גזעני

 

אנחנו בעיצומו של השבוע השלישי של הסמסטר. רמה ארבע, כלומר תלמידים מתקדמים. אני עומד מול כיתה של 15 מבוגרים ומנסה להסביר להם את הביטוי "שטיפת מוח", שמופיע באחת הכתבות שקראנו יחד. "כשאומרים לאנשים מה לחשוב על משהו", אני מסביר וכולם מהנהנים בהבנה, חוץ מתלמידה אחת שמשהו בהסבר לא מובן לה. אני מנסה להסביר פעם נוספת, וכל הכיתה נרתמת למאמץ. "'מוח', את יודעת?", שואל אותה תלמיד אחר ומצביע על הראש. היא מהנהנת לחיוב. "עכשיו חשבי כמו במכונית", הוא מציע. "אני לא מבינה מה הקשר", היא מביטה בו מבולבלת. "מה את עושה למכונית כשהיא מלוכלכת?", מישהו אחר מתפרץ, מנסה להקביל בין Car wash ל־Brain Wash. "מנקה אותה", היא עונה. "אז בדיוק אותו דבר, רק למוח". היא נעצרת לרגע, ואחרי כמה שניות אומרת בקול שקט: "אני עדיין לא מבינה מה הקשר". לא תמיד מצליחים.

 

חוג ריקודי עם חוג ריקודי עם

 

הדרישה החד־משמעית לדבר עברית היא הבסיס להצלחה הגדולה של בית הספר הזה, שנחשב לפי כל הדירוגים הטוב ביותר בארצות הברית ואחד הטובים בעולם. השפה נכנסת לך לגוף כמו עירוי לווריד מהרגע שאתה קם בבוקר עד שאתה הולך לישון בלילה. טיפות קטנות שלא מפסיקות לטפטף במשך שבעה שבועות עד שהן מצטברות לכדי מאסה קריטית.

 

התהליך מתחיל בארוחת בוקר משותפת ונמשך עד שעות הערב המאוחרות עם שיעורי יוגה, תחרויות ספורט, סרטים, הצגות, ערב כישרונות וכמובן שירה בציבור וריקודי עם. הכל בעברית בלבד. תוכנית הלימוד משתלטת לך על החיים ולא מאפשרת לברוח ממנה. לא שיש ממש לאן: הקניון הקרוב נמצא במרחק של כשעת נסיעה מכאן. 9,000 תושבים בסך הכל גרים במידלברי. פרות, לעומת זאת, יש הרבה יותר. את ארוחת הערב רבים מהתושבים צדים בהרים שמאחורי הבתים או דגים באגמים הקטנים שנפוצים כאן. קטנים כמו הכנרת.

 

ביום הראשון בכיתת המתחילים התלמידים לא יודעים אפילו לומר "בוקר טוב" בעברית. הם הולכים לחדר אוכל, ולא מסוגלים לבקש שיעבירו להם את המלח. רוצים להפעיל מזגן בכיתה ולא יודעים איך לבקש זאת. במצב הזה כל הגוף מתגייס למשימה. הידיים משחקות תפקיד ראשי. צחוקי מבוכה נשמעים כל הזמן. גם אנחות ייאוש. גם למורים אסור לדבר אנגלית. מילה קשה תוסבר באמצעות מילים אחרות בעברית.

 

אחרי כמה ימים כבר אפשר לשמוע שיחות ראשונות מתגלגלות באיטיות. רב קתולי ורבנית רפורמית יושבים לקפה ושוברים את השיניים יחד. סטודנט סעודי וצעיר יהודי־דתי יושבים על המדשאה בחוץ ולא מפסיקים לתרגל את המשפטים החדשים שלמדו. המצוקה ההדדית ושותפות הגורל יוצרות קשרים חבריים. לכולם יש מטרה משותפת, כולם רוצים לכבוש את אותו הר. ככל שקשה יותר כך נאחזים יותר זה בזה.

 

תלמידי עברית. מי שאמרה "בוא נעבור על השקיעה יחד", התכוונה שנבדוק שגיאה במבחן תלמידי עברית. מי שאמרה "בוא נעבור על השקיעה יחד", התכוונה שנבדוק שגיאה במבחן

 

ו

הקשיים לא מעטים. בני, תלמיד ברמת מתקדמים, מספר על תקרית עם אחת התלמידות, אמריקאית ממוצא היספני. "שאלתי אותה אם היא יודעת זמנים צבאיים, למשל 21:00 במקום 9:00, והיא נורא נפגעה. היא חשבה ששאלתי אותה אם היא יודעת זמנים צבעיים, מילה שבתרגום לאנגלית (Coloured) היא פוגענית". תלמידה אחרת הודיעה לכולם שהיה פיגוע בקפטריה: "איחרתי לכיתה וכשהמורה שאל אותי איפה הייתי, התבלבלתי בין השורש פ.ג.ע לשורש פ.ג.ש".

 

חיפוש שורשי מילים נפוץ בקרב תלמידים מתחילים, שרוצים למצוא שורש לכל מילה, מ"שולחן" עד "פטיש". כשאני אומר לאחת התלמידות "כל הכבוד", אני נשאל "מה השורש?", ומישהו קופץ ומשיב "כ.ב.ד". הוא מחווה בידו תנועה של משהו שקשה לסחוב. בפעם הראשונה אני מבין עד כמה כבד זה כבוד, שבגללו אנשים נפגעים כל הזמן.

 

ויש גם הפתעות. כשאני מסביר לאחת הקבוצות המתחילות את המילה "באמת", מתעוררת תלמידה סינית, שבקושי מדברת כמה מילים בעברית, וקוראת בהתלהבות "אמעס" במבטא יידי כבד. אני מביט בה משתאה. היא מדברת יידיש שוטפת, מתברר. לימודי העברית, היא מסבירה לי אחר כך, נועדו לחזק את היידיש, הנחוצה ללימודי הדוקטורט שלה על יהודי שנגחאי בזמן מלחמת העולם השנייה.

 

ככל שהסמסטר מתקדם, הפערים בין התלמידים מעמיקים. דוברי ערבית, למשל, משתלטים במהירות על החלק של הדקדוק ובעיקר על הפעלים שדומים בשתי השפות. פערים ניכרים גם בין הגילים השונים: לצעירים לרוב קל יותר לעומת סטודנטים בשנות החמישים והשישים לחייהם. הדרישה התובענית להתמודד עם הכל בשפה זרה יכולה ליצור בקרב חלק מהתלמידים מעמסה נפשית לא פשוטה. אנשי קריירה מצליחים ממעמד חברתי גבוה מוצאים את עצמם פתאום חסרי אונים. בבית הספר מודעים לקושי הגדול ונעזרים בלא מעט אנשי צוות שתומכים בסטודנטים, לרבות פסיכולוגים דוברי אנגלית.

 

עבדאללה, חוקר מזה"ת מירדן. "לימוד עברית הוא אינטרס של ישראל" עבדאללה, חוקר מזה"ת מירדן. "לימוד עברית הוא אינטרס של ישראל"

 

 

 

"בשנה שעברה, ביום השלישי לתוכנית, חוויתי משבר", נזכר דומיניק. "הרגשתי עייף ומיואש. כעסתי על כולם. אתה לא יכול להביע את עצמך, לא מבין מה אנשים מסביבך אומרים. זאת תחושה מאוד לא נעימה". שנה אחר כך הוא רואה את הדברים באור שונה. "היום ברור לי שאין דרך אחרת, זו הדרך היחידה ללמוד שפה".

 

מהוותיקן עד בית הכנסת הגאה

 

פול הוא כומר קתולי בן 29, שהגיע למידלברי בטיסה ישירה מהוותיקן, שם הוא לומד לתואר שני במכון האפיפיורי למקרא. "מהרגע שבו שמעתי עברית בפעם הראשונה התאהבתי במוזיקה שלה, בצליל", הוא משתפך. את כתבי הקודש, הוא מספר, הם לומדים במכון האפיפיורי בשפת המקור: התנ"ך בעברית והברית החדשה ביוונית. "עברית מקראית אני יכול ללמוד גם שם, אבל חסרה לי העברית המודרנית", הוא מסביר. את עבודת הסיכום שלו בחלק הראשון של הקורס כאן הוא כתב על קהילת הקתולים דוברי העברית בארץ.

 

קווין, בן 36, הגיע לעברית בדרך דומה, רק מהכיוון ההפוך. הוא בן לאב יהודי ואם קתולית, שכמו מרבית הילדים לזוגות מעורבים גדל ללא זיקה ליהדות. "כל השנים הלכתי לבית ספר קתולי, ואני זוכר שלא הפסיקו להטיף לנו שמי שלא נוצרי הולך לגיהינום", הוא מספר. בגיל 16, בעקבות מות אביו, התנתק מהכנסייה. "זה היה קו השבר מבחינתי. חשבתי שזה לא יכול להיות שאבא שלי יילך לגיהינום רק משום שהוא יהודי".

 

כשהיה בן 22 יצא קווין מהארון, ומאוחר יותר, כשהרגיש שמשהו מאורח החיים הדתי חסר לו, הוא גילה את בית הכנסת של הקהילה הגאה במנהטן, "בית שמחת תורה". בגיל 30 התגייר, ולפני שנה החל בלימודי ההסמכה לרבנות מטעם ה־JTS, מוסד ההסמכה הגבוה של הזרם היהודי הקונסרבטיבי בארצות הברית. אם הכל יילך כשורה, בעוד ארבע שנים ייהפך לרב.

 

"מבחינתי, מי שרוצה להיות רב חייב לדעת לקרוא טקסטים בעברית ולדבר את השפה", הוא אומר. "העברית היא חוליה שמקשרת אותי לדת ולאנשים שגרים בישראל, לא לאדמה". על רקע נתוני ההתבוללות הגבוהים בארצות הברית, יש מי שימצא בסיפור שלו מקור לאופטימיות. לפי מכון הסקרים PEW, שיעור נישואי התערובת בקרב יהדות ארצות הברית הוא 58%, נכון ל־2013. זאת לעומת 43% ב־1990. בקרב הקהילה הלא אורתודוקסית השיעור מזנק ל־71%.

 

פרופ' רינגוולד. "קשה לנתק בין העברית לבין מדינת ישראל" פרופ' רינגוולד. "קשה לנתק בין העברית לבין מדינת ישראל"

 

 

אלא שגם לקווין ברור שהוא חריג שאינו מעיד על הכלל. "יש לי ארבעה אחים", הוא אומר. "שניים מהנישואים הראשונים של אבי, שהיה נשוי ליהודייה. הבכור נשוי לאשה קתולית, והבת הנוספת המירה את דתה לקתוליות. שני האחים הנוספים שלי קתולים גם כן. בתור בן לנישואי תערובת ברור לי שהניסיון לשלב בין שתי דתות לא עובד, ובסוף גומרים עם כלום. צריך לבחור דת אחת, וברוב המוחלט היהדות היא זו שמפסידה".

 

ובכל זאת מוכרחים להיות שמח. "אנחנו רואים ביקוש גדול מאוד ללימוד עברית", אומרת לי ורדית רינגוולד, פרופסור למחקר שפה ובלשנות וראש בית הספר לעברית. הביקוש הזה הפך את העברית לאחת השפות הגדולות מבחינה מספרית במידלברי, ועומד בניגוד למגמת הדעיכה הכוללת שאפשר לראות כיום כמעט בכל המחלקות ללימודי עברית באוניברסיטאות בארצות הברית. "אני מכירה את הדעיכה הזאת מקרוב", היא אומרת, "אבל מנגד יש כיום צמיחה גדולה מאוד בביקוש ללימוד שפות מחוץ למסגרת האקדמית". לדבריה, בשנה האחרונה החליטו במידלברי להרחיב את שיתוף הפעולה עם מוסדות אקדמיים בעולם הערבי, וכבר כיום אפשר לראות בתוכנית תלמידים מסעודיה, ירדן, מצרים ואפילו איראן.

 

איך מפרידים בין העברית לבין מדינת ישראל?

"השפה לא עומדת בפני עצמה ואי אפשר לנתק אותה מישראל", היא מודה, "אבל אנחנו מאפשרים לכל אחד לבחור את המינון שמתאים לו, אנחנו נותנים גישה למידע, והם בוחרים מה לקחת מתוכו. מטרת הסרטים, השירה בציבור ויתר התכנים היא לא הסברה, אלא להראות איך השפה מתנהגת בתוך ההקשרים".

 

חובבי ציון מעבר לגבול

 

עבדאללה יושב בשולחן לידי בחדר האוכל ולא מפסיק להתעדכן בחדשות בטלפון הנייד שלו. הימים הם ימי שיא המתיחות בין ישראל לירדן, ולא מעט כלי תקשורת רוצים לדעת מה הוא חושב מתוקף תפקידו כראש המכון לחקר ישראל בעמאן, ירדן. "אנחנו המכון העצמאי היחיד ללימודי ישראל במזרח התיכון", הוא אומר בגאווה. "יש עוד כמה מכונים במצרים, אבל הם, בניגוד למכון שייסדתי, נמצאים בחסות ממשלתית.

 

"בירדן רוב האנשים רוצים ללמוד עברית כי זאת שפת האויב", הוא מספר. "הם רואים בשפה כלי למאבק באויב הציוני. מבחינתי, העברית היא קודם כל כלי חשוב להבין את התרבות והחברה הישראלית. אני רוצה להיות מסוגל לקרוא מאמרים וכתבות בעברית. אנחנו בקשר עם מכוני מחקר ישראליים של המזרח התיכון: מרכז דיין, אוניברסיטת תל אביב, מכון מתווים. אני גם מבקר בישראל לעתים קרובות ומוזמן לכנסים. זה בסדר ולגיטימי לדבר אנגלית, אבל כמוסלמי וכירדני, כשאתה מדבר עם ישראלים עברית, הדברים שלך נכנסים להם ללב".

 

כשאני שואל אותו למה לא בחר ללמוד בירדן, הוא מתקשה לכבוש את להט דיבורו. "יש בירדן רק מוסד אקדמי אחד שמלמד עברית, אוניברסיטת ירמוק", הוא אומר. "אתה לא תאמין, אבל ספר הלימוד העיקרי שהם משתמשים בו הוא משנת 1960. זה בלתי נתפס. הסטודנטים מקבלים טקסטים מיושנים, לומדים עברית תנ"כית, אין מעבדת שמע, אין קטעי וידיאו, אין ספרות מודרנית, אין כלום. כשהם גומרים את התואר, הם בקושי יכולים לקרוא או לדבר עברית מודרנית".

 

הסיבה העיקרית לבעיה, לפי עבדאללה, היא הנתק המוחלט שקיים בין האוניברסיטה בירדן למקבילותיה בארץ. "ראה, בתור אזרח פרטי אני יכול לבקר בישראל מתי שאני רוצה, גם אם יש כאלה שלא אוהבים את זה ושולחים לי הודעות נאצה במייל. אבל הפרופסורים באוניברסיטה הם עובדי מדינה, ובאופן טבעי חוששים מההשלכות של ביקור כזה על עבודתם. ממה שאני יודע אף אחד מהם לא ביקר מעולם בישראל".

 

לעבדאללה חשוב להדגיש שהאחריות לא נופלת רק על הצד הירדני. "הבעיה הכי גדולה היא שישראל לא משקיעה מספיק משאבים בפיתוח לימוד העברית בעולם הערבי", הוא אומר. "נכון שקיימת מתיחות שמקשה את שיתופי הפעולה בין האוניברסיטאות, אבל ישראל יכולה לעשות זאת באמצעות מדינות וארגונים באירופה או אוניברסיטאות זרות, שיעבירו חומרי לימוד עדכניים לירדן ומצרים. זה צריך להיות אינטרס ישראלי מובהק ליצור בסיס ללימוד אקדמי של העברית המודרנית באופן שחורג מההקשר של הסכסוך הדתי והכיבוש".

 

עם רדת הערב, השיחה שלי עם עבדאללה מסתיימת על ספסל בחצר. מפגשים לא פורמליים עם תלמידים בשעות האלה הם חלק מההווי המקומי. אבל לפעמים גם אני חווה קצר בשפה. כשעבדאללה הולך, ניגשת אליי אחת התלמידות, בחורה צעירה נאה. היא שואלת אם אני רוצה לעבור איתה על השקיעה יחד. אני משתנק לרגע ומביט בה נבוך. בתגובה היא מכניסה את ידה לתיק ושולפת דף מבחן, שמסומן עליו איקס. "אני לא מבינה מה לא טוב", היא אומרת. "אין בעיה", אני מחייך בהקלה. "אנחנו יכולים לעבור על השגיאה יחד".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x