• תפריט
מוסף 10.11.2016
שאלות מוסף 10.11.16 ראש חדש

הגינקולוגית הבדואית הראשונה מתחילה מהפכה

כמה קשה, רגישה וחשובה עבודתה של הגינקולוגית הבדואית הראשונה, ד"ר ראניה עוקבי

אחת מגיבורות הסרט "סופת חול", הנציג הישראלי לתחרות האוסקר, היא אשה שילדה לבעלה רק בנות, והוא נושא אשה שנייה. שתי העובדות הללו קשורות זו בזו, אף שהסרט אינו אומר זאת במפורש. ד"ר ראניה עוקבי חוותה את המציאות הזאת, של הלחץ ללדת בנים, על בשרה. לא רק בהיותה הגינקולוגית הראשונה במגזר הבדואי, אלא ממש מיום לידתה.

 

"נשים שהולידו בנות בלבד נמצאות בלחץ איום ונורא להוליד בן, והן מסכנות", מספרת עוקבי. "לא אשכח את המקרים שבהם ברגע שסיפרתי לאשה הרה שהיא נושאת ברחמה בת היא השתתקה או פרצה בבכי, ובעלה יצא מהחדר בטריקת דלת. זו תחושה נוראית עבורי, כאשה וכאמא לשתי בנות. כשאמי היתה בהיריון איתי זזתי המון, ואז היה נהוג לחשוב שעובר שזז המון הוא בן, כך שאמא שלי ציפתה לבן. כשנולדתי היא בכתה, וגם הניקה אותי ממש קצת. והיא דאגה לספר לי את הסיפור הזה כמה פעמים עד שאמרתי 'אמא, אני לא רוצה לשמוע את הסיפור הזה יותר'. אני הבת השנייה במשפחה, אחרי בת ובן, ובסך הכל אמי ילדה שישה ילדים בשש שנים, מהם שני בנים. ההריונות נפסקו רק כשהוריי נפרדו. כך שגם אני גדלתי במשפחה שחיה לפי צווי החברה, השבט, לכן אני לא שיפוטית. אנחנו באות מאותו מקום, אני מבינה את הנשים בחברה שלי, אבל משתדלת להסביר להן שהריונות תכופים לא בריאים להן, וגם לא לעובר. וכל אחד יחליט מה שטוב לו".

 

זו הרוח שמאפיינת את עבודתה של עוקבי: היא מכירה את החברה הבדואית כפי שאף רופא לא הכיר קודם, היא יודעת מה עובר על הנשים, מה הלחצים המופעלים עליהן וגם מה המחירים, ומתוך המקום הזה היא יכולה רק להציע ליווי, ידע, הסברים, טיפול רפואי מתאים. אבל כל אחד, ובעיקר כל אחת, יחליטו לעצמם. היא לא יכולה ללחוץ ולשכנע. היא לא מנסה לדחוק את הנשים לפינה. היא חייבת לעבוד בזהירות רבה, בשבילן וגם בשבילה. כדי להמשיך לקבל לגיטימציה ולהיות כתובת עבורן, הרגישות היא הכרחית. וזה קשה. גם להן, גם לה.

 

ד"ר ראניה עוקבי במרפאתה ברהט. גובה על בדיקות רבע ממחיר השוק, אז גם יהודיות מגיעות ד"ר ראניה עוקבי במרפאתה ברהט. גובה על בדיקות רבע ממחיר השוק, אז גם יהודיות מגיעות צילום: חיים הורנשטיין

 

תינוקות מתים, בעלי מומים, פגים

 

עוקבי (37) היא הרופאה הבדואית הראשונה בישראל, שפרצה דרך לאחרות. היא גדלה בבאר שבע וחיה בה גם כיום, גרושה ואם לשתי בנות. היא עובדת כגינקולוגית בכירה בסורוקה, במרפאה של שירותי בריאות כללית בבאר שבע וגם בקליניקה פרטית שפתחה ברהט, שמציינת כעת שנה לפעילותה.

 

זו המרפאה הפרטית הגינקולוגית היחידה במגזר, וככזו היא ממלאת ואקום אדיר וגם מציעה פוטנציאל לשינוי גדול. "עד היום היו רופאי משפחה ורופאי ילדים" - כולם גברים, כמובן — "שראו את הצורך, קנו מכשיר אולטרסאונד והציעו לנשים בדואיות בדיקות דופק בסיסיות באופן פרטי. הם לא גינקולוגים וזאת היתה חלטורה. ומעבר לכך היו השירותים של קופות החולים, אבל הם לא מספיקים. סקירת מערכות מוקדמת בהיריון, שנעשית בשבועות 17-14, אינה מסובסדת, ולכן רבים לא עושים אותה. הסקירה המסובסדת ניתנת רק בשבוע 20, אבל זה מאוחר מדי - לפי השריעה (החוק המוסלמי) אם יש מום בעובר אפשר לעשות הפסקת היריון רק עד שבוע 17. כך שאם בשבוע 20 מתגלה מום, האשה תמשיך את ההיריון".

 

כך, אחד השירותים המרכזיים שעוקבי מציעה הוא סקירת מערכות מוקדמת, "שאני גובה עליה רבע או שליש ממחיר השוק, 550 שקל במקום כ־2,000 שקל" (בעלות ביטוחים מורחבים בקופות החולים או ביטוחים פרטיים מקבלות החזרים, אך כיסויים כאלה אינם נפוצים בחברה הבדואית).

 

מאחורי השאלות באיזה שבוע נעשית הבדיקה, מתי אפשר לעשות הפלה ומה המחירים עומדים מספרים אחרים, קשים: "תמותת התינוקות באוכלוסייה הבדואית גדולה פי ארבעה מתמותת תינוקות במגזר היהודי, וכמעט 50% ממקרי התמותה אחרי לידה הם בגלל מומים מולדים", אומרת עוקבי. "באוכלוסייה הכללית שיעור המומים המולדים כתוצאה מבעיה גנטית הוא 2%-3%, אבל בחברה הבדואית, מכיוון ש־60% מהנישואים הם בין קרובי משפחה, שיעור המומים הוא פי שלושה־ארבעה, 6%-7%".

 

היעדרו של מעקב היריון מסודר מוביל לבעיות נוספות. "שיעור הפגים בקרב הבדואים גבוה מהשיעור באוכלוסייה היהודית בפי שניים לפחות והפגות היא הסיבה השנייה לתמותת תינוקות במגזר", אומרת עוקבי. "13% מהנשים הבדואיות פוגשות גינקולוג בפעם הראשונה בחדר הלידה. התוצאה היא התנהלות שדומה למדינת עולם שלישי. ויש הבדלים מהותיים במעקב ההיריון בין כפרים מוכרים ללא מוכרים - במוכרים הוא מתחיל בטרימסטר הראשון, כפי שמקובל בעולם המערבי, ובלא מוכרים רק בשבוע 17 בממוצע".

 

מתוך הסרט "סופת חול". "לא אשכח את המקרים שבהם סיפרתי לאשה שהיא נושאת ברחמה בת, והיא פרצה בבכי ובעלה יצא מהחדר בטריקת דלת" מתוך הסרט "סופת חול". "לא אשכח את המקרים שבהם סיפרתי לאשה שהיא נושאת ברחמה בת, והיא פרצה בבכי ובעלה יצא מהחדר בטריקת דלת"

 

כל אשה חייבת הכל לכולם

 

המרפאה של עוקבי מושכת גם נשים יהודיות, בגלל המחירים הנמוכים, אך רוב הפונות הן כמובן בדואיות. "נשים מתחת לגיל 20 באות עם אמא שלהן או עם החמות. בין גילי 20 ל־35 בדרך כלל הן מגיעות עם בן הזוג, ומעל גיל 35 לרוב הן מגיעות לבד", היא מספרת.

 

לצד הנשים ההרות, עוקבי מטפלת במרפאה בשלל פניות גינקולוגיות, מעניינים סקסולוגיים עד בדיקות שגרתיות ושימוש באמצעי מניעה. הסברה לניהול ילודה היא מבחינתה מטרה מרכזית אצל כל הפונות, גם ההרות. "אני רואה לא מעט נשים אחרי לידה ששוב בהיריון, ואני עושה מאמץ גדול לעודד נשים בדואיות אחרי לידה להשתמש באמצעי מניעה. יש מקרים שבהם בן הזוג מסרב, ואני מבקשת שיגיע גם הוא למרפאה כדי לשכנע אותו. אני מכירה זוגות שאחרי ארבעה ילדים משתמשים בסתר באמצעי מניעה, ולסביבה מסבירים: 'זה מן אללה'. אבל אני לא מתקינה לנשים התקן נגד היריון בלי ידיעת הבעל, זה קו אדום עבורי כי זאת עילה לגירושים".

 

המורכבות של מצב האשה בחברה הבדואית נוכחת במרפאה כל הזמן. "עדיין אין כאן אינדיבידואליזם, כולן חייבות הכל לכולם", אומרת עוקבי. "אנחנו סופגות המון שיפוטיות. את בת 21 ולא נשואה? את רווקה זקנה. את אחרי חתונה, אז למה את לא בהיריון? אחרי שילדת את צריכה להביא אח או אחות לתינוק. הנשים כל הזמן במעגל הזה של ריצוי הסביבה, הבעל, האמא, החמות. תמיכה יחידה שהנשים יכולות לקבל היא מהאחיות שלהן, שנמצאות במצב דומה. אם יש דיכאון אחרי לידה ואשה מסרבת ללכת לפסיכיאטר, אני מפנה אותן לאחיות כמקור תמיכה כי עם האמהות כבר נוצר פער מנטלי בין העולם המסורתי למודרני".

 

ובכל זאת חלק מהשינויים החברתיים מחלחלים לאט לאט. "כשאשה עובדת - ורוב הנשים העובדות הן מורות או עובדות סוציאליות - יש לה יותר אמירה בעניין הילודה, ויש יותר שותפות עם הבעל. אבל גם כשהאשה עובדת מטלות הבית עליה וכך גם לרוב ענייני חינוך הילדים. אני מכירה מורות שאחרי לידת הילד הרביעי הפסיקו לעבוד, כי לא עמדו בסטרס של כל המטלות יחד. אני מאוד מכבדת ומעריכה את ההחלטה הזאת, זה באמת קשה מנשוא ואלה נשים שצריכות הרבה חיזוק, כי הרבה פעמים אומרים להן: למדת, עבדת ובסוף את במטבח?".

 

את ההיבט החינוכי של פעילותה היא מתכננת להרחיב בהמשך. "בעוד חמש שנים אני רוצה להתחיל לעבור בבתי הספר ולדבר עם האמהות והאבות לעתיד. אבל כרגע לצערי אני עדיין רואה במרפאה נשים בנות 22 שמעולם לא הלכו לבית ספר, או שסיימו את כיתה ו' וזהו, כי במדינת ישראל של 2016 לא אוכפים את חוק חינוך חובה. ברור שתפקיד החינוך חזק הרבה יותר מהרפואה", היא אומרת ומוסיפה: "היה בעל של מטופלת שאמר לי 'אני שמח שאת רופאה בדואית'. אמרתי: 'גם הבנות שלך יכולות להיות. אני לא כזאת מיוחדת'".

 

הכוח לשנות, הקושי לראות

 

אבל העובדה שעוקבי באה מתוך החברה הבדואית, כאמור, לא תמיד מבטיחה שיקשיבו לה. הייעוץ והטיפול שלה קשים לשומעים בלא מעט מקרים. "למשל כשאני מעלה אפשרות להפסקת היריון אחרי שבוע 17 מוזר להם שאני מדברת על זה כמוסלמית, לכן אני תמיד מציגה את כל האופציות, שכוללות גם שמירה על היריון בעייתי". היא מספרת. "הגיעה אליי אשה שהחלה מעקב היריון בחודש שביעי, עם ילדים שכולם חולים במחלה גנטית. זה היה כל כך מתסכל, כי איך יוצאים מזה? אמרתי לה: 'נעשה אולטרסאונד, אבל את בחודש שביעי, ומה אם נראה משהו פתולוגי?'. היא אמרה לי: 'אני לא רוצה לדעת. רק רוצה לדעת אם העובר חי ומה המשקל שלו'. בדקתי, ראיתי שמבנה המוח פגום. שאלתי אם היא רוצה שנדבר על מה שאני רואה, והיא אמרה לי 'לא, כי לא אעשה הפסקת היריון, מה שלא יקרה', ופשוט הלכה. זה מקרה קשה".

 

עוקבי נדרשת לכוחות גדולים לא רק כדי לנסות לחולל את השינוי, אלא גם כדי להבין מתי לסגת, ולנשום עמוק כשהיא נתקלת במקרים קשים. כל פגישה מחייבת גמישות, קבלה, אי־שיפוטיות, הבנה מדויקת של איך לנהוג עם כל אדם. אלו דברים שנדרשים מכל רופא, אבל במקרה של עוקבי המורכבות גדולה בהרבה. "העובדה שאני רופאת נשים בדואית היא יתרון ענק, כי מקשיבים לי יותר. אני גם משתמשת בפסוקים מהקוראן. אבל החיסרון הוא שקשה לי מאוד, אני רואה את הסבל ולא יכולה לחזור הביתה מהמרפאה אדישה. יש פעמים שאני חוזרת בוכה. אני רואה למשל מקרים קשים של אלימות במשפחה בזמן היריון. זה כמובן קיים בכל החברות, אבל במקרה של אשה בדואית אני מזדהה מאוד, כי אני מבינה את חוסר האונים שלה, כמי שלא יכולה להתגרש או לצאת נגד בעלה והמשפחה שלה כש'רצח על רקע כבוד המשפחה' הוא עננה שתמיד מרחפת מעל הראש שלנו. אני חושבת שהעובדה שאני קשובה לנשים עושה אותי רופאה טובה יותר, אבל זה לא פשוט לי".

 

לכן גם ברגעים הקשים מאוד, היא מזכירה לעצמה כמה חשובה העבודה שהיא עושה. "אני מודה לאלוהים על כך שאני יכולה להיות בצומת עם כל כך הרבה כוח והשפעה על נשים אחרות, עם יכולת לשנות מציאות בגבולות מסוימים, ואני מאוד מנסה להעביר את הכוח הזה לנשים עצמן. אני הרבה מעבר לרופאת נשים: אני גם פסיכולוגית, עובדת סוציאלית, גם קואוצ'רית. באוכלוסייה היהודית אני רופאת נשים נטו, אבל לאוכלוסייה הבדואית אני יכולה לעזור הרבה יותר".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x