• תפריט
מוסף 03.11.2016
האדר מוסף שבועי 3.11.16

מצביעי ימין, מה יש בפנים

אחרי חמש שנים בחברתם של ימנים קיצונים שחיים בדרום ארצות הברית, פרופ' ארלי הוכצ'ילד, הסוציולוגית האמריקאית החשובה ביותר כיום, הצליחה להבין מה מניע אותם. התוצאה היא רב־מכר שחושף את הטלטלה הרגשית שמפעילה אנשי ימין בכל העולם, ועשויה להוביל את טראמפ לבית הלבן. בתפקיד הראשי: פחד, אובדן, גאווה ושנאה

ארלי הוכצ'ילד הרגישה שהיא צריכה לצאת מהבועה שלה. היא אשת שמאל, פרופסורית באוניברסיטת קליפורניה בברקלי הידועה כמרכז ליברלי מתקדם, שעוקבת מקרוב אחרי הפוליטיקה האמריקאית. הפער המתרחב בין פלגים שונים התחיל להטריד אותה. וכסוציולוגית החשובה ביותר בארצות הברית כיום, היא הבינה שעליה לצאת לשטח.

אז היא יצאה. "רציתי לעזוב את תת־המדינה שלי בברקלי ולהיכנס לתת־מדינה אחרת, ימנית קיצונית", היא מספרת. בחיפוש אחר תת־מדינה כזאת הגיעה ללואיזיאנה, ממדינות הדרום השמרניות, המזוהה עם המפלגה הרפובליקנית, ושם צללה אל תנועת מסיבת התה. היא איתרה 60 מחבריה המסורים, והשקיעה חמש שנים ביצירת קשרים אישיים קרובים איתם. "ביקשתי מאנשים שיראו לי היכן הם גדלו, הוטבלו, למדו, את בית הקברות שבו נקברו הוריהם", מסבירה הוכצ'ילד (Hochschild) בראיון ל"מוסף כלכליסט". היא השתתפה בארוחות משפחתיות, התבוננה באלבומי תמונות, שיחקה קלפים, יצאה לדוג, השתתפה באירועים פוליטיים.

 

הוכצ'ילד לא התנצחה עם הרפובליקנים, לא ניהלה ויכוחים מתישים על מי צודק ולא ניסתה לשכנע אותם לבחור באובמה או בקלינטון. המטרה שלה היתה לחצות את "חומת האמפתיה", מושג ציורי שמתאר את המכשול שמקשה עלינו להבין באופן עמוק מישהו ששונה מאיתנו וגורם לנו לחוש כלפיו אדישות ועוינות. הוכצ'ילד רצתה לראות את העולם מבעד לעיניהם של אנשים מהצד האחר של המפה הפוליטית, שעם הזמן נהפכו לחבריה. עד היום היא ממשיכה לשמור איתם על קשרים קרובים.

 

ההיכרות האינטימית הזאת אפשרה לה להבין את מה שלא הצליחה להבין קודם, את מה שרבים מהצד השמאלי של המפה, בכל מקום, מתקשים להבין: איך אנשי הימין חושבים ומרגישים, מה מניע אותם. מה גורם להתחזקות הלאומנות בכל העולם, להשתחררות מהתקינות הפוליטית, לחוסר הסבלנות הגובר כלפי מי שחושב אחרת. מה מוביל לכך שיש מי שמגייסים את הדמוקרטיה כדי לפגוע בה עצמה. היא הבינה איך מנהיגי הימין מפעילים אותם, ואיך האומה הגדולה שבה היא חיה עשויה לבחור למנהיגה איש גס רוח, שפשט את הרגל כמה פעמים, הטריד נשים רבות, השתתף בסרט פורנו, עלב בכל קבוצה אפשרית באמריקה ושהאמת אינה תמיד נר לרגליו. בין לבין הוכצ'ילד גם הבינה מה מסתתר מאחורי הכישלון של השמאל בכל העולם, אותו צד מפורר, מתלבט, שמתקשה לחבר אליו את ההמונים.

פרופ' ארלי הוכצ'ילד. "חרדה מטראמפ, ובמקביל מודאגת מכך שהשמאל כבר אינו מייצג את האנשים העובדים" פרופ' ארלי הוכצ'ילד. "חרדה מטראמפ, ובמקביל מודאגת מכך שהשמאל כבר אינו מייצג את האנשים העובדים" צילום: Paige K. Parsons

 

שנים במחיצת גרעין קשה של אנשי ימין אפשרו לסוציולוגית המוערכת לפענח את "סיפור העומק" שמבקש לתאר מה עומד מאחורי הערכים והדעות שלהם. "סיפור עומק הוא סובייקטיבי, מציג את העולם מבעד לעיניים של אדם מסוים", מסבירה הוכצ'ילד. "בניתי אותו כך שייצג באופן מטפורי את התקוות, הגאווה, הבושה, הבוז והחרדות של האנשים שדיברתי איתם, ואז בדקתי איתם אם הוא מתאר היטב את החוויה שלהם. הם אישרו שכן".

 

מה עובר על אנשים כשעוקפים אותם בתור

 

בתמצית, סיפור העומק שהוכצ'ילד חשפה מתאר את מצביעי הימין כמי שעומדים בתור ארוך, במעלה גבעה. הם נמצאים באמצע התור, מוקפים אנשים כמוהם — לבנים, מבוגרים ונוצרים מאמינים. בראש הגבעה נמצא החלום האמריקאי, זה שמבטיח הצלחה אישית ושיפור מתמיד, כך שמצבו של כל אדם יהיה טוב מזה של הוריו. אל החלום הזה עולים כולם. הם מחכים בתור זמן רב, עובדים קשה, אבל התור בקושי זז. הממתינים מותשים, הסבלנות שלהם נשחקת. גם השכר שלהם נשחק (ובלי השכלה תיכונית או תואר ראשון, היא מוסיפה, הוא אף ירד, ועמו הסיכוי למצוא עבודה טובה).

 

הם מרגישים תקועים, והתסכול גובר כשהם רואים אנשים שעוקפים אותם בתור. חלק מהם שחורים, שנהנים מאפליה מתקנת. חלק נשים, שדורשות לעבוד בעבודות של גברים. וגם אנשי הסקטור הציבורי, עם השכר הגבוה שלהם, במשרות בטוחות עם פחות שעות ופנסיות נדיבות יותר. ומהגרים, שעובדים תמורת שכר נמוך ומורידים את השכר גם לוותיקים. ופליטים. כעת גם הוותיקים בתור מרגישים בעצמם כמו פליטים במדינה שלהם. הם מרגישים שבחסות המדינה הכסף שלהם נוזל כדי לממן הזדמנויות לאחרים, הזדמנויות שהם עצמם לא קיבלו. והם הרי אלה שעשו את המדינה הזאת נהדרת כל כך!

 

ועכשיו אומרים שהרעיונות שלהם מיושנים, סקסיסטיים, הומופוביים. עכשיו קוראים להם "זבל לבן" או "בור דרומי" או "קיצוני משוגע". הם נתקלים בכינויים האלה ונפגעים. בסרטים ובסדרות מתעלמים מהם, או מציגים אותם באופן לא מחמיא. כבוד בעבודה כבר אין להם. כבוד על הגזע שלהם או על היותם גברים או נוצרים הם לא מקבלים, ולעתים במקומו מגיע בוז. הכעס כלפי כל מי שנדחף בתור גובר, ועמו באה שנאה. היכולת להפגין אמפתיה כלפי האחרים האלה מוגבלת, כי הם עלולים להזיק. והכל בחסות הנשיא הזה, גם הוא נדחף בתור. הוא לא מייצג את הגאווה האמריקאית של האנשים שעומדים בו. הם מרגישים זרים בארצם שלהם, וחרדים — חוששים להצטרף גם הם למצעד המסכנים. הם חשים בעצמם מיעוט, ומתכנסים יחד לתנועה שקמה עבור רפובליקנים טובים כמוהם, עם אותו סיפור. קוראים לה מסיבת התה.

 

תומכי טראמפ בעצרת. כשאנשים רואים ש"הרוב הדומם תומך בטראמפ", שמבטיח לעשות את אמריקה שוב נהדרת — הם מרגישים שהגיעו למקום הנכון, עם אנשים כמוהם תומכי טראמפ בעצרת. כשאנשים רואים ש"הרוב הדומם תומך בטראמפ", שמבטיח לעשות את אמריקה שוב נהדרת — הם מרגישים שהגיעו למקום הנכון, עם אנשים כמוהם צילום: איי פי

 

המרחק בין הימין לשמאל אולי לא כל כך גדול

 

סיפור העומק הוא החלק הכי חשוב בספר המרתק שבו כינסה הוכצ'ילד את חמש השנים שלה בלב הימין האמריקאי. "זרים באדמתם" (Strangers in Their Own Land) יצא רק לפני חודשיים וכבר נהפך לרב־מכר ולמועמד לפרס היוקרתי National Book Award. הוא מאיר באור בהיר את אמריקה של 2016, זו שבה דונלד טראמפ יכול להיות נשיא. אבל הספר מציע גם ללא־אמריקאים דרך לחצות את חומת האמפתיה בחברה שבה הם עצמם חיים, להבין טוב יותר את המפה הפוליטית והמתחים במקומות אחרים בעולם.

 

הוכצ'ילד (76) צמחה בחיק השמאל האמריקאי: היא ילידת בוסטון ולמדה בקולג' Swarthmore הליברלי בפנסילבניה, שמייסדיו היו מעורבים במאבק על זכויות נשים ושוויון זכויות בחינוך. את המשך הקריירה האקדמית, במשך עשרות שנים, עשתה בברקלי. ובכל זאת, התמונה שהיא מציגה מורכבת מאוד. אין בה תיאור פשטני של אנשי הימין, ודאי שלא מתנשא או שיפוטי. כך למשל בכל הנוגע לשאלה כיצד מצביעי ימין תומכים במפלגות עם מדיניות שפוגעת בהם, כי לעתים קרובות האנשים האלה הם הקורבנות של המדיניות של הפוליטיקאים שהם עצמם בחרו.

 

"מבחינתי זה הלב הפסיכולוגי של הדילמה שלהם", אומרת הוכצ'ילד. "זה הפרדוקס הרגשי שאיתו הם חיים. הם קורבנות, אבל זה התואר האחרון שהם היו מייחסים לעצמם. הם לא רוצים להיות מסכנים וחושבים שרק שמאלנים מדברים על קורבנות. הם מרגישים שזה מבזה אותם אם רואים בהם מסכנים. הם שומרים על סטואיות מסוימת, שליטה עצמית ואיפוק חשובים להם, הם גאים בכך שהם מתמודדים עם הקשיים, ולכן הם מנסים להסתגל לדברים שמשתנים ושאנחנו חושבים שהם שגויים או אכזריים". היא מתייחסת, למשל, לזיהום המים החמור בלואיזיאנה, שפוגע בבריאותם של התושבים, ושנובע מהקלות רגולטוריות ופיננסיות נרחבות ויוצאות דופן, שהעניקו אנשי ממשל רפובליקנים לחברות מזהמות במשך עשרות שנים. "אבל אין לזה מילה אחרת: הם קורבנות, וצריך להכיר בזה ולכבד את הדרך שבה הם מתמודדים עם זה. ובאופן פרדוקסלי, פוליטיקאים מהימין קוסמים לתחושת הקורבנות גם כאשר המדיניות שלהם מחמירה את הבעיות". 

נתניהו ביום הבחירות, בהצהרת "הערבים נעים בכמויות לקלפי". "הוא פסנתרן מוכשר, מנגן סימפוניות ברגשות של אנשים" נתניהו ביום הבחירות, בהצהרת "הערבים נעים בכמויות לקלפי". "הוא פסנתרן מוכשר, מנגן סימפוניות ברגשות של אנשים" צילום: youtube

 

זה מוזר, כי במידה רבה המפלגה הדמוקרטית מציעה להם יותר רפורמות ופתרונות שישפרו את חייהם. אפילו אובמה־קר, רפורמת ביטוח הבריאות של אובמה שהם התנגדו לה.

 

"נכון, ולחלק מחבריי בלואיזיאנה היו רגשות חמים מאוד כלפי ברני סנדרס שהציע רפורמות כאלה. הם נהגו לומר שהוא חולמני ושהרעיונות שלו לא ריאליים אבל הם חיבבו אותו וקראו לו 'דוד ברני' — וזה בניגוד ליחסם להילארי קלינטון. בעיניהם היא המערכת עצמה, שעוצמת עיניים ומתעניינת רק באלה שנדחפים בתור ולא בהם. הם התנגדו לאובמה־קר כי הם חשבו שזה נועד למעמד נמוך יותר, והיו כאלה שאמרו 'אני לא צריך ביטוח בריאות, אני בריא ויש לי לב חזק'. זה האיפוק הסטואי".

 

חלק מהשמאלנים מרגישים שהסיפור העמוק של הימנים הוא גם הסיפור שלהם. הם היו בסדר, למדו, עבדו, לקחו משכנתא, עשו כל מה שצריך ועמדו בתור כדי להגשים את החלום, ואז הגיעו העשירים ולקחו את כל הכסף והשגשוג מה־99%, ועכשיו אין להם שום סיכוי להגיע לגבעה ולקנות דירה.

 

"דיברתי עם מורה בת 60 מסן פרנסיסקו שאמרה לי: 'אני ליברלית אבל אני יכולה להזדהות עם החלק של לחכות בתור'. לכל צד יש רע אחר שהוא מאשים, כך שלשני הצדדים יש סיפורים דומים, אבל הם פועלים אחרת. הסיפור העמוק של השמאל מרוכז ביצירת סקטור ציבורי יצירתי ותוסס נגיש לכולם. זה האידאל. ואז באו העשירים ולקחו לבנים מהמוזיאון לילדים כדי לבנות לעצמם אחוזות. אז במובן מסוים אלה אנשים שונים שעומדים בתור, אבל הם חולקים אותה תחושה משותפת כשמישהו נדחף לפניהם ודוחק אותם החוצה".

 

הכוח אצל מי שמשחקים על רגשות, לא על עובדות

 

בתוך סערת הרגשות הזאת, יש מנהיגים שיודעים על איזה כפתורים ללחוץ. בארצות הברית האנשים שמרגישים תקועים, שנדחפים לפניהם בתור, הולכים לעצרת בחירות של טראמפ ורואים שם שלט, "הרוב הדומם תומך בטראמפ", ויודעים שהם הגיעו למקום הנכון. כולם שם אנשים כמוהם. השחורים היחידים בעצרות האלה הם בדרך כלל מוכרי מזכרות או מפגינים נגד טראמפ. וטראמפ נוהג לסמן מהבמה מפגינים שמפריעים לו ולדרוש שיוציאו אותם. "תוציאו אותו החוצה. תוציאו אותו. אני לא מאמין שזה לוקח כל כך הרבה זמן", הוא קרא בחוסר סבלנות בעצרת בניו אורלינס, כמו רואה את התור המיתי של בוחריו לנגד עיניו. באירוע אחר אמר: "שומעים את הקול החלש שם? זה מפגין. הייתי רוצה לתת לו אגרוף בפרצוף". ובנאום נוסף: "תרביצו לו, טוב? ברצינות, אני מבטיח שאשלם את כל העלויות המשפטיות".

 

תומך טראמפ מחוץ לביתו בניו יורק. טראמפ החזיר את הגאווה לדגל ואת הצבע ללחיים תומך טראמפ מחוץ לביתו בניו יורק. טראמפ החזיר את הגאווה לדגל ואת הצבע ללחיים צילום: רויטרס

 

טראמפ הוא מנהיג חזק, הוא יעשה את אמריקה שוב נהדרת, כמו שהיא היתה פעם, בימים שבהם התור היה מסודר, הכללים היו ברורים, הערכים שלך היו מקובלים ואם עשית את הדברים הנכונים הסתדרת בחיים. "אנחנו לא שקטים יותר, אנחנו הרוב הרועש והקולני", הוא אמר בעצרת בלואיזיאנה. האנשים בקהל שומעים את זה, ומרגישים שוב חזקים, כמו פעם. רוחם מרוממת, הצבע חזר ללחייהם. סוף סוף מישהו מבין אותם.

 

"הם מרגישים שקודם הם היו אאוטסיידרים מוזרים, למטה ובחוץ, ועכשיו טראמפ ירים אותם למעלה ויכניס אותם פנימה", אומרת הוכצ'ילד, שהלכה לעצרות של טראמפ, לצפות בקסם מתרחש. "זה נעשה באקסטזה חילונית. יש את האמונה הנוצרית בעולם הבא (Rapture — כאשר המתים יקומו לתחייה ויצטרפו לאלה שכבר חיים כדי לפגוש את אלוהים), והוא ממש משתמש בנרטיב הזה, למרות חוסר הדתיות באופיו, ורוכב עליו כל הדרך לפסגה. כאילו שהוא לוקח אותם איתו לגן עדן".

 

הם מבינים שהוא עושה מניפולציה ברגשות שלהם, או שהם באמת חושבים שהוא יכול להיות נשיא טוב ושהוא יבנה חומה ענקית בין מקסיקו לארצות הברית שהמקסיקנים יממנו?

"בפעם האחרונה שבה ביקרתי בלואיזיאנה בערך חצי היו בעדו וחצי נגדו. היו כאלה שאמרו: המדינה הולכת לעזאזל ואנחנו צריכים מנהיג חזק כדי לעזור לעצמנו, ואחרים אמרו שטראמפ מפחיד אותם או שהם אוהבים את מה שהוא אומר אבל פוחדים ממה שהוא יעשה. אנשים אמביוולנטים כלפיו. הם לא אוהבים בו הכל ולחלק מהם יש היסוס עמוק לגביו. גם חלק מהפרשנים הרפובליקנים שהם עוקבים אחריהם באופן כמעט דתי מפקפקים בו, אז הם מבולבלים — אבל הם לא רואים אף אחד אחר שדואג לצרכים שלהם, וזה כישלון של השמאל".

 

זה סוד ההצלחה של מנהיגי הימין, לפי הוכצ'ילד: הם לא משחקים במגרש הרציונלי של עובדות, אלא בזה של הרגשות. הם יודעים איך להפיק מהבוחרים שלהם פחד, גאווה, בוז, הערצה. גם בישראל, אנשים שזהו סיפור העומק שלהם רואים את מירי רגב מנופפת בדגל ישראל גדול ומסרבת לממן בכספי מדינה — כספי המסים שהם משלמים — קבוצות תיאטרון שמאלניות ששחקניהן מסרבים להופיע בשטחים, והם חשים גאווה. סוף סוף מישהו עושה סדר ומוציא מהתור מישהו שלא מגיע לו להיות שם. והם שומעים את דוד ביטן מצהיר שישלול אזרחות ממנכ"ל בצלם משום שמתח ביקורת על המדינה באו"ם, ומרגישים שעוד גורם לא ראוי יוצא מהתור ושהכבוד שלהם עצמם הולך ומשתקם.

 

או בנימין נתניהו. סיפור העומק של מצביעי הימין אינו הסיפור שלו, בדומה למקרה של טראמפ, אך כמו טראמפ גם הוא יודע להשתמש בו. אני מספרת להוכצ'ילד על קריאתו ביום הבחירות לצאת להצביע לליכוד, כי "הערבים נעים בכמויות לקלפי", והיא מגיבה ב"וואו". "הם פסנתרנים מוכשרים", היא אומרת על נתניהו וטראמפ. "אם כל קליד הוא רגש, הם מנגנים סימפוניות ברגשות של אנשים".

 

סוף סוף גואלים את הימנים מהנימוס

 

טראמפ עושה עוד שירות גדול לימנים, כמו רגב, ביטן, בצלאל סמוטריץ' ואחרים: הפוליטיקאים האלה משחררים את מצביעי הימין מהצורך להיות תקינים פוליטית. מסירים מהם את הציפייה החברתית החונקת להיות מנומסים ואדיבים כלפי מי שמעצבנים אותם וגוזלים מהם תקציבי מדינה, מקומות עבודה, דירות וערכים. כיום הכל מותר. מותר להגיד שלא רוצים ללדת עם ערביות באותו חדר לידה, שלא רוצים לתת לערבים מקום באוניברסיטאות, שלא רוצים שהם יופיעו בפסטיבל חיפה, שצריך להוציא ארגוני שמאל מחוץ לחוק. כך הימנים נותנים ביטוי לסיפור העמוק שלהם במקום לטייח אותו. עתה הם מפנים את מאגרי החמלה וטוב הלב לאנשים כמותם, שעומדים בתור וראויים להגשים את חלומותיהם, במקום לכל מיני נדחפים.

 

טראמפ אמר את זה במפורש באחד הכנסים. "בואו ניפטר מהפוליטיקלי קורקט", קרא לעבר הקהל המריע. במהלך הקמפיין הוא השמיץ כל קבוצה אפשרית באמריקה — מוסלמים, מקסיקנים, מהגרים, נשים. הוכצ'ילד אומרת שהרפובליקנים, ששוחררו מכבלי התקינות הפוליטית, הרגישו טוב ורצו עוד מההיי של ה"ביחדנס" העוצמתי הזה. זהו סוד המשיכה של טראמפ. "בדרכו הישירה הוא אומר לאנשים: אתם הקורבן ואני פה בשבילכם", היא מסבירה. "הוא העליב את כולם — נשים, מהגרים, מוסלמים, נכים, ובעקיפין גם את השחורים. האנשים היחידים שהוא לא העליב הם גברים לבנים, קהל היעד שלו. דונלד טראמפ הוא לא דרומי אבל הוא התאים את עצמו לדרום. הוא אדם עשיר שהתייצב לצד מעמד העובדים".

 

הם נהפכים למאמינים בכנסייה של טראמפ, ורבים מהם אנשים מסורתיים. הדת האמיתית והפוליטית היא פיצוי על כל הדברים האחרים שהם איבדו?

"בארצות הברית לאנשי הדרום יש חיי משפחה קשים יותר, עם יותר גירושים ופרידות, הריונות לא רצויים, אלכוהוליזם, שימוש בסמים. הכנסייה היא המקום שאתה הולך אליו כדי לקבל תמיכה בהתמודדות עם הקשיים האלה. לאנשים יש גם צורך להאמין במשהו קבוע. בהתחלה, כשהגעתי לשם, לא הבנתי למה דברים מסוימים כמו התנ"ך או הדגל האמריקאי כל כך גדולים ומודגשים, ולמה אנשים מתרתחים אם נוהגים בהם בחוסר כבוד. למדתי להבין שאם יש לך חיי משפחה כאוטיים אתה רוצה משהו יציב, והכנסייה והדגל מייצגים את זה.

 

"הם מרגישים שבזמן שהמתינו בתור הם איבדו הרבה דברים ומתנחמים בקהילה ובמסורת שלהם. הם אנשים נחמדים כלפי הקהילה המקומית שלהם. את יודעת, קראתי את איין ראנד, שמטיפה לעולם שבו אדם לאדם זאב, אבל האנשים האלה מתוקים מאוד, וכל הזמן עושים טובות זה לזה ושולחים חבילות ומתנות לחיילים באפגניסטן. היתה להם אמפתיה להרבה אנשים. אבל ההבדל הוא שליברלים נוטים להתייחס לאנשים רחוקים שנמצאים מחוץ לקהילה המקומית שלהם, הם יותר גלובליים, והימנים מתייחסים יותר לאנשים שהם מכירים ושדומים להם. זה עניין של מעמד".

 

איך אפשר להתגבר על המתחים המתרחבים

 

אחרי שחצתה את חומת האמפתיה, וכתבה ספר שהיא מקווה שיגרום לעוד אנשים לחצות אותה, הוכצ'ילד רוצה לקרב בין אנשי ימין לאנשי שמאל. אבל קודם היא מנסה למנוע מאנשים להצביע למועמד הרפובליקני. "אם להיות כנה, מאז כתיבת הספר אני חשה דחף ובהילות לחסום את טראמפ. אני לא זוכרת מתי הבחירות היו כל כך מעוררות חרדה. אני באמת חושבת שהוא סכנה לעולם. ובמקביל אני מודאגת מכך שהמפלגה הדמוקרטית כבר אינה המפלגה של האנשים העובדים, היא איבדה אותם, ולא נעשה שום מאמץ מצדה להושיט יד ולאתר מטרות שמשותפות לה ולאנשים מהאופוזיציה".

 

את חושבת שאפשר לכתוב לסיפור העומק של הימין פרק המשך אופטימי יותר?

"כן, בהחלט, וזו המשימה הגדולה שלפנינו. האמת היא ששתי המפלגות הגדולות לא מטפלות בסוגיות הכלכליות והחברתיות של אנשי הצווארון הכחול, והם לא יודעים למי לפנות".

 

גם לנוכח ההקצנה בין השמאל לימין, הוכצ'ילד מוצאת איים של תקווה בנושאים חוצי מפלגות שרבים נוטים להסכים עליהם, כמו הקלות שבה כולאים אנשים בצינוק בארצות הברית או סוגיות ירוקות. מייק שָף, אחד מתושבי לואיזיאנה שהיא מתארת בספר בהרחבה, עבד כל חייו בתעשיית הנפט. הוא היה זה שקיבל מהבוסים שלו את העבודה המסריחה לשפוך חומרים מזהמים למקורות מים נקיים, ובשנים האחרונות נהפך לאקטיביסט ירוק. "הוא הכי מסיבת התה והכי טראמפ, אבל כששטנו בסירה שלו ודגנו הוא אמר שצריך להוציא את הכסף מהפוליטיקה, וזו מטרה שמאלנית", נזכרת הוכצ'ילד. "ואז הוא אמר לי, 'את יודעת, אני חושב שהמנהיגים שלנו מנסים לפצל בינינו, לעורר מחלוקות, וכל מה שאנחנו צריכים זה לנהל שיחות כאלה'. זו היתה הפתעה.

 

"אני חושבת שיכול להיות שיקום פסיכולוגי בין הימין לשמאל, בעזרת מטרות משותפות פרקטיות שנוכל להסכים עליהן. אנחנו צריכים ליצור תנועה ולמצוא קרקע משותפת. כתבתי את הספר בין השאר כדי שאנשים ברחבי העולם, במדינות כמו גרמניה, צרפת, הונגריה ורוסיה, שחשים לכודים בקרב מוסרי, יכירו בסיפורי העומק של אלה שהם מתנגדים להם, ובתקווה שיום אחד חומת האמפתיה תיפול".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x