• תפריט
מוסף 03.11.2016
האדר מוסף שבועי 3.11.16

"בגיל 10 ראיתי עם אמא סרט ריגול גרמני. אמרתי: 'ריגול זה מקצוע מצוין', ואמא אמרה: 'זה מקצוע מסוכן'"

רפי איתן, בן 90, איש עסקים: "כשאבא אמר שהם יקנו משק חקלאי חדש רק אם אעבוד איתם, הבהרתי: 'אני מקדיש את חיי לביטחון ישראל'"

"נולדתי בעין חרוד ליהודית ונח, חלוצים שהגיעו מרוסיה בעלייה השלישית. אמי למדה בבית ספר עברי בסרטוב, ואבי גדל בבית מסורתי והתפלל בעברית. במלחמת העולם הראשונה הוא שירת בצבא הצאר, וב־1917 כל החטיבה שלו ערקה והצטרפה לכוחות המהפכניים מסיבות אידאולוגיות. לאחר המלחמה החליט לעלות לארץ, ובדרך, באיסטנבול, פגש את אמי, שהיתה גם היא בדרכה לכאן.

 

"אמי ילדה שישה ילדים. אחד מת מדלקת ריאות, השני מקדחת, ואחריהם אני, כך שבעצם גדלתי כבכור. כשהייתי בן 3 הוריי עברו לעיר שלום, כיום רמת השרון. הם הקימו פרדס, גן ירק, עצי פרי, מכוורת, רפת. אני סייעתי בחליבה, ואמי תוארה בידי עובדת שלהם כאיכרה שוֵויצרית, בהירת עור ועיניים. היא היתה אקטיביסטית, הקימה את הספרייה של רמת השרון, ואבי היה פעיל בהסתדרות ובמפא"י. הם היו הורים אוהבים ונוחים, אני לא זוכר הרמות קול, ובבית תמיד היו עיתונים וספרים. כל ספר שהודפס בעברית הגיע, ומימיי לא זרקתי ספר.

 

1934. רפי איתן בן ה־8 עם הוריו יהודית ונח ואחיו עודד (בן 4) ורינה (בת שנה וחצי), בבית המשפחה ברמת השרון 1934. רפי איתן בן ה־8 עם הוריו יהודית ונח ואחיו עודד (בן 4) ורינה (בת שנה וחצי), בבית המשפחה ברמת השרון

 

"בתחילה למדתי ברמת השרון, ואחר כך בבית הספר האזורי בגבעת השלושה. חלקתי שם חדר עם רחבעם זאבי, ואני זה שהדביק לו את הכינוי גנדי, כי היה כל כך רזה. נשארנו חברים עד יומו האחרון.

 

"אמי אמרה שתמיד ידעה שאלך לתחומים הרפתקניים, והזכירה איך כשהייתי בן 10 הסרט הראשון שראיתי היה סרט ריגול גרמני, שאחריו אמרתי לה: 'ריגול הוא מקצוע מצוין'. אמא אמרה: 'ריגול הוא מקצוע מסוכן', ופירטה את הסכנות, ומשם נבע האומץ שלי בבגרותי, מהכרת פרטי הסכנה. כבר כילד ידעתי שיש לי מבנה פסיכולוגי מתאים לכך. היינו חבורת ילדים קטנה ועשינו מעשי קונדס. מעט מאוד אנשים הלכו ברחוב בלילה, היינו אורבים להם ושולחים לשונות אש שהבהילו אותם. כדי לעשות זאת הייתי ממלא את הפה בנפט, מדליק גפרור לפני הפה ומשפריץ את הנפט על הגפרור. גם בגבעת השלושה עשינו לא מעט מעשי קונדס, פילחנו תרנגולות לקומזיצים. פעם נתפסנו ונקנסנו ב־48 לירות, ועבדנו בחקלאות כדי שיהיה לנו כסף לשלם.

 

"כשסיימתי את לימודיי הוריי שקלו למכור את המשק ברמת השרון ולעבור לנהלל או לכפר יהושע. אבא אמר לי שיעשו זאת רק אם אעבור איתם, כי צריך ידיים עובדות, ואני הבהרתי לו: 'לא אבוא. אני מקדיש את חיי לבטחון ישראל', והתגייסתי לפלמ"ח. אם לא הייתי מרסק את הרגל בקרב במלכיה סביר להניח שהייתי קצין ביחידה לוחמת, אלא שבגלל הפציעה נהפכתי לקצין מודיעין וכך החלה הקריירה שלי. אבל את החקלאות לא עזבתי אף פעם, גם כשהייתי בממשלה, ואני עוסק בפרויקטים חקלאיים ב־26 השנים האחרונות. כיום יש לי מפעל לגידול שרימפס עם שותף, כפיילוט לפרויקטים שאנחנו רוצים לבנות בערים גדולות בעולם. העובדה שלא משתי מחקלאות רק מעידה עד כמה אני זוכר אותה לטובה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x