• תפריט
מוסף 13.10.2016
שאלות מוסף 13.10.16 ראש

זבל של כלכלה: זרקתם מוצר ברחוב? יש לו עוד עתיד

מסך מחשב ישן או אופניים הרוסים שהושארו על המדרכה בתל אביב הם ראשיתה של שרשרת כלכלית עצומה וסמויה מן העין: אספני אלטעזאכן, נהגי משאיות, סוחרי גרוטאות, מעבדות שיפוץ מאולתרות, רוכלים בשוק, מוכרים בחנויות בשטחים - ולבסוף גם קונים, שהאשפה של מישהו אחר הופכת אותם למאושרים. סרט חדש צועד בעקבות המיץ של הזבל

"איך זורקים את זה? אני לא מבין", אומר יחיא גיבלי, ומרים מרצפת הרחוב פסנתר צעצוע שבור מהסוג שמשמיע מוזיקה מוקלטת. אספן האלטעזאכן בן ה־85 מנסה לנגן עליו כשפניו זורחות כפני ילד שקיבל צעצוע חדש. פעם מישהו שילם תמורת פסנתר הפלסטיק הזה 200 שקל בערך באחד מסניפי טויס אר אס. עכשיו זכריה מעמיס את גרוטאת הצעצוע חסרת הערך על הסוסיתא רום כרמל המתפוררת שלו, וממשיך בסיוריו בעקבות גרוטאות נוספות. בסופו של יום הוא ימכור את כל תכולת רכבו לנהג משאית ממזרח ירושלים תמורת 250 שקל. הנהג ימכור את הסחורה השבורה והמתפוררת לסוחרי אלטעזאכן מהעיירה חלחול שמצפון לחברון. את הפסנתר השבור, לאחר שיפוץ קל, תקנה בסופו של דבר משפחה מהיישוב הבדואי חורה שעורכת קניות בחלחול, תמורת 20 או 30 שקל. המצלמה של הסרט "שאריות" תתעד כיצד הפסנתר מלהיב ילדים בחורה, תחנתו הסופית. המעגל נסגר.

 

גיבלי הוא רק אחת הדמויות שאחריהן עוקב "שאריות". הסרט התיעודי, שיוקרן ב־19 באוקטובר במסגרת פסטיבל חיפה, חושף את כלכלת האלטעזאכן הסמויה מן העין, שרובנו מכירים רק את הקצה שלה: אספן הגרוטאות שכורז ברחובות. הראיון עם היוצרים, אורן רייך (43) וורד ירוחם (38), מתקיים בשוק האלטעזאכן ברמלה. זה מקום שבו לכל פריט, ישן ושבור ככל שיהיה, יש ערך: מסחטת מיץ משומשת, תיקים מצהיבים מיוֹשֶן או שרוכי נעליים, הכל מוצא קונה בסופו של דבר. רוב הפריטים נמכרים בשקל או שניים, למעט פריטי וינטג' נדירים, כמו רדיו ישן, שמוצע למכירה תמורת 150 שקל. "די עצוב לראות אנשים שמנסים לעשות 5 שקלים כדי לסגור את היום", אומר רייך. וכאילו כדי להוכיח את טענתו, במהלך הראיון בקבוקי השתייה שלנו נעלמו ברגע שהתרוקנו, מבלי ששמו לב, עד שגילינו קשישה זריזת ידיים שהתרחקה מהמקום כשהיא תוחבת אותם לעגלת השוק שלה. אפילו בקבוקי שתייה ריקים הם סחורה נחטפת.

 

"הגענו לראיון כדי לעקוב אחר גלגול הזבל הישראלי כשעבדנו יחד על הסרט הקודם שלנו, 'מבצע נפתלי'", משחזרת ירוחם. "שמעתי קריאות 'אלטעזאכן' ושאלתי את עצמי מיהם האנשים האלה וממה הם חיים. התחלנו לדבר איתם, ומשם זה התגלגל. לאט לאט התחלנו להבין את היקף הסצנה, ומה שגילינו היה מהמם".

ורד ירוחם ואורן רייך. "חפצים הפכו להיות עניין רגשי. אם הם מאכזבים או משעממים אותנו — אנחנו נפטרים מהם" ורד ירוחם ואורן רייך. "חפצים הפכו להיות עניין רגשי. אם הם מאכזבים או משעממים אותנו — אנחנו נפטרים מהם" צילום: עמית שעל

 

"זה כסף ברחובות"

 

רייך וירוחם, בוגרי בית הספר סם שפיגל לקולנוע, חושפים בסרטם מנגנון הכלכלי עצום ממדים המתקיים מתחת לרדאר של הכלכלה המוכרת, שרשרת מזון שלמה שניזונה מהפרורים של תרבות הצריכה. היא כוללת את מלקטי סחורה יהודים וערבים, כורזי האלטעזאכן, נהגים ערבים בעלי רישיון נהיגה ישראלי, סוחרים, משפצים, רוכלים — ובסופו של דבר קונים.

 

"אני עובד באלטעזאכן עם אבא שלי מגיל 15, זה המקצוע שלי, אין לי עבודה אחרת", מספר בסרט ראד, בן ה־45 מבית עווא, כפר פלסטיני בדרום הר חברון, על גבול הקו הירוק. הכלכלה של בית עווא, כמו גם זו של חלחול הצפונית יותר, מבוססת במידה רבה על סחורת אלטעזאכן מישראל, שניתן לראות אותה מוצגת בחנויות בשני הכפרים הללו אחרי טיפול ושיפוץ. "בישראל זורקים הכל", אומר ראד, "מקררים, ארונות, סלון. זורקים ישן וקונים חדש. אבל אנחנו באלטעזאכן יודעים את הערך של כל דבר. אני יוצא מהבית בשש בבוקר ומגיע לישראל בשמונה. כשאני בא כבר יש אנשים שאספו את מה שישראלים זרקו בלילה". המצלמה מתעדת את הסחורה של ראד מככבת בשוק דאלל בחלחול, שוק המכירות הפומביות של מציאות האלטעזאכן בישראל: "טלוויזיה שרק צריך לחבר לחשמל ב־40–50 שקל, לפטופ חדש ב־50 שקל", נשמעות הקריאות, "מכנסים חדשים, הכל חדש ב־30. מישהו מעלה מחיר? פעם ראשונה? פעם שנייה? נמכר! תן 70 שקל, קח מקרר ומיקרוגל!".

 

בשוק האלטעזאכן ברמלה לכל פריט יש ערך. גם למסחטת מיץ משומשת, תיקים מצהיבים מיוֹשֶן או שרוכי נעליים יהיו קונים בסופו של דבר בשוק האלטעזאכן ברמלה לכל פריט יש ערך. גם למסחטת מיץ משומשת, תיקים מצהיבים מיוֹשֶן או שרוכי נעליים יהיו קונים בסופו של דבר צילום: צילום מסך

 

כמו ראד, גם מאיר פסקו הישראלי מתפרנס מאלטעזאכן. התחנה הסופית לסחורה שלו היא שוק האלטעזאכן ברמלה. בסרט הוא נראה מתגושש עם סוחר שהגיע בשלוש לפנות בוקר כדי לתפוס מקום בשוק. "לא זז מפה, כפרה" הוא אומר לו, ומסביר למצלמה: "לפה מגיע מי שאין לו כסף לעשות קניות בקניונים. כל דבר שמישהו זורק, מישהו אחר קונה. חצי עזה חיה על זבל מפה. כולם באים לתחום הזה, זה כסף ברחוב". אחר כך הוא נראה אוסף לתוך רכבו מהרחוב שלד ששימש בעבר בשיעורי אנטומיה, עד שהלסת שלו נשמטה. "מת מת, אבל עדיין שווה", אומר פסקו על המציאה, שאותה ישווק בשוק ברמלה. "חבר לחיים ב־400 שקל, מחיר מבצע!".

 

"היהודים בדרך כלל עובדים לבד, אצלם זה פחות מאורגן ויותר פיראטי", אומרת ירוחם. "סוף הדרך של הסחורה שלהם יהיה השוק של רמלה, שוק הפשפשים, שוק באר שבע או מזרח ירושלים. אצל הערבים זה מאורגן ומסודר הרבה יותר ופועל כמו מנגנון משוכלל".

איך פועל המנגנון הזה?

"בדרך כלל מדובר בצוות של שניים־שלושה חבר'ה מהשטחים שיש להם אישור כניסה לישראל. הם חוברים לנהג ערבי ישראלי, לרוב ממזרח ירושלים, ומשלמים לו כדי שיסיע אותם כי הרישיון שלהם לא תקף בישראל. זה מסובך, אבל עובד. הם אוספים גרוטאות, קונים בשוקי האלטאזאכן בישראל, ובסוף היום הסחורה יוצאת מכאן במשאיות ומתפצלת בעיקר לשתי העיירות בהר חברון, חלחול ובית עווא, שם היא נמכרת במכירה פומבית. הסוחרים שקונים את הפריטים ינקו אותם, ישפצו קצת, והם יחזרו אחר כבוד לחנויות הרהיטים, מוצרי החשמל או דוכני הבגדים. בית עווא זה ה'ניו יורק סיטי' של האלטעזאכן, זאת עיירה שמתפרנסת כבר 50 שנה רק מסחורה ישראלית שנזרקה. הרחוב הראשי מלא חנויות שבכולן נמכרים פריטים כאלה".

 

מעבדה לתיקון מחשבים בבית עווא. מה שלא הצליחו לתקן עובר פירוק ונמכר לסוחרי גרוטאות לפי קילו מעבדה לתיקון מחשבים בבית עווא. מה שלא הצליחו לתקן עובר פירוק ונמכר לסוחרי גרוטאות לפי קילו צילום: צילום מסך

 

"כמו גווייה, כולם רוצים ביס"

 

לפריטי אלקטרוניקה ומחשבים יש ערוץ הפצה נפרד, שבהם הטיפול מורכב יותר. "המשאית שיוצאת מישראל תעצור קודם ב'עדנה', צומת הכניסה לשטחי A ברשות הפלסטינית, שם מחכים סוחרי מוצרי אלקטרוניקה שרוצים לנגוס ראשונים בטרף", אומר רייך. "זה כמו גווייה: כל אחד רוצה להיות הראשון לקחת ממנה ביס. הסוחרים עוברים על הסחורה עם פנסים, סורקים אותה כדי לבדוק אם מסך המחשב שרוט, כמה פיסקלים פגועים יש בו, מה איכות כרטיס המסך, האם ההארד דיסק מקורי, ואז מציעים מחיר. אם יש עסקה, הם אוספים את הפריטים למעבדות תיקון".

 

מה זה אומר תיקון?

"בבית עווא יש חבר'ה שלא למדו יום, אבל הם למדו לתקן דרך יוטיוב והם יושבים במעבדות מאולתרות ומתקנים פריטים במצב שאצל היצרן בכלל לא היו מסתכלים עליהם. אחרי התיקון הם ימכרו את הסחורה עם 'תעודת אחריות' לשנה על התיקונים שהם עשו לחנויות בחלחול, בית עווא או רמאללה.

 

"מה שלא הצליחו לתקן עובר פירוק ונמכר לסוחרי גרוטאות לפי קילו: 200 קילו מסכים, 50 קילו כרטיסי מסך, 100 קילו הארד דיסקים וכך הלאה, בשקי ענק ובמחיר של 3 שקלים לקילו בערך. הסחורה הזו עושה סיבוב מטורף ממש, כי הפלסטינים מוכרים את האשפה האלקטרונית בחזרה לישראלים למפעלי מיחזור, וחלקם גם למפעלים כאלה באירופה. הפסולת האלקטרונית מפורקת, ממוינת ונטחנת לפי חומרים. גם כשאתה חושב שמדובר באשפה חסרת תוחלת, עדיין יש לה ערך והרבה כסף מסתובב במיחזור הזה".

 

כיורים משומשים ברחוב הראשי של בית עווא. ניו יורק סיטי של האלטעזאכן כיורים משומשים ברחוב הראשי של בית עווא. ניו יורק סיטי של האלטעזאכן צילום: צילום מסך

 

ומה עם פסולת של מוצרי חשמל גדולים שלא עובדים, כמו מקררים או תנורים, שהאלטעזאכן בשכונה שלנו אוסף?

"כמו במיחזור של חלקי המחשב הלא שמישים, השלב האחרון בעיכול הוא סוחרי המתכת והחלקים למיחזור. מה שלא מצליחים לתקן הולך למכירת מתכת לפי קילו. המתכות התייקרו בשנים האחרונות, ומקרר שאין אפשרות לשקם יפורק ויימכר לסוחרי מתכות. הכל יעוכל ויעובד, גם השאריות של השאריות".

 

מיחזור פיראטי כזה מזהם ומסוכן, לא?

"כן, יש בעיה קשה של זיהום אויר כי הרבה פעמים שורפים את הפריטים כדי לחלץ מהם את המתכות. אתה אולי מרוויח כמה שקלים, אבל עלול לחלות בסרטן. הבעיה היא שבדינמיקה הישרדותית לא מעניין את הסוחרים מה יקרה בעוד 30 שנה, מעניין אותם להחזיק מעמד עכשיו".

 

"טרנד אחד אחורה"

 

גם יחסי הכוחות בין ערבים ליהודים נחשפים לאורך תחנות המיחזור של הזבל הישראלי. "בעבר, מישהו כמו יחיא גיבלי היה בעמדת כוח מול הסוחרים הערבים, שהיו מתחרים ביניהם על הזכות להשיג את הסחורה שאסף", אומרת ירוחם. "זה השתנה, ולחלק מהסוחרים היהודים קשה לקבל את זה. הם עוד זוכרים את 'תור הזהב', שבו העזתים היו קונים הכל, שקים של סמרטוטים אפילו בלי לפתוח. אבל היום, בעולם של סוחרי הגרוטאות, הערבים הם אלה שאצלם נמצא הכסף, והם יכולים לבחור.

 

משאית עם סחורה מתל אביב בדרך לחלחול. הפסנתר יגיע בסוף המסלול למשפחה בדואית בחורה משאית עם סחורה מתל אביב בדרך לחלחול. הפסנתר יגיע בסוף המסלול למשפחה בדואית בחורה צילום: צילום מסך

 

"ברמה הלאומית, ההתרשמות שלנו היא שהיחס של הפלסטינים לישראלים הוא שילוב של הערצה ושנאה. הם מעריצים את חברת השפע, ומבחינתם כל הישראלים עשירים. החלום הוא להשיג אישור כניסה לישראל כי התפיסה היא שיש כאן זהב ברחובות, וכך הם גם יוכלו לחסוך את דמי התיווך שמשלמים לנהגי המשאיות. עמאר, אחת הדמויות בסרט, מספר שזה החלום שלו: לאסוף ישירות את הדברים מישראל. ישראל נהנית מעמדת הכוח הזו. כשבצד השני המשכורות איומות, הכלכלה רעועה והתשתיות גרועות, לאישור כניסה יש הרבה כוח והמדינה יכולה לקבל תמורתו לא מעט שיתוף פעולה. מהבחינה הזו, כלכלת האלטעזאכן היא ממש ראי של הפוליטיקה".

 

אלה יחסים טעונים, שבהם זבל של חברה אחת הוא זהב של חברה אחרת.

"מערכת יחסים כזאת קיימת בין כל מדינה מערבית עם תרבות צריכה קפיטליסטית, שגובלת במדינה שבה תרבות הצריכה היא של העולם השלישי. אני מתארת לעצמי שבין ארצות הברית למקסיקו קיימת דינמיקה דומה, אבל אצלנו זה באמת מאוד קיצוני, כשחברה אחת חיה מהשאריות של החברה האחרת.

 

רייך: "צריך לציין שכלכלת השאריות חוצה לאומים. היה חשוב לנו להראות שפריפריה זה לא רק פלסטינים, ושמדובר על פריפריה כלכלית בכלל, ולכן הכנסנו לסרט גם את שוק האלטעזאכן של רמלה. הצרכנים של מה שמוכרים בשוק ברמלה הם המקבילה של בית עווא. גם אלה וגם אלה לא יכולים לצרוך את הדבר האמיתי. התבוננות כזו מבהירה שהתמונה יותר מורכבת. זה לא רק אנחנו והם, ישראלים ופלסטינים. אנחנו והם יש גם פה, בגבולות שלנו".

 

חלקי מחשב שלא ניתן לתקן. האשפה האלקטרונית חוזרת לישראל למפעלי מיחזור חלקי מחשב שלא ניתן לתקן. האשפה האלקטרונית חוזרת לישראל למפעלי מיחזור צילום: צילום מסך

 

מה למדתם על תרבות הצריכה המקומית?

ירוחם: "שאנחנו הישראלים הפסקנו לתקן דברים שלא עובדים. חפצים הפכו להיות עניין רגשי: אם הם אכזבו אותנו או משעממים אותנו — אנחנו נפטרים מהם. יותר ויותר אנשים צריכים מסך גדול יותר או מחשב מהיר יותר כדי להרגיש מאושרים, לדעת שהם בסדר, שהגיעו למשהו.

 

"במהלך העבודה על הסרט הצלחנו להסתכל מבחוץ על המטריקס של הטירוף הצרכני. בפסח, למשל, יש כל כך הרבה ג'אנק ברחובות עד שאנשי האלטעזאכן הפלסטינים משוכנעים שהורדת מוצרים לרחוב היא חלק ממצוות החג. אחד הסוחרים הסביר לי שהוא מעדיף למכור מיד אחרי החג ולא בחג, כי אז המוצרים בהצפה והמחירים יורדים. פסח הוא גם שיא הפסיכוזה הלאומית של ה'התחדשות': פולחן ניקיון הבית ורכישת דברים חדשים. זה חג שבו מתלכדות הדת הקפיטליסטית והדת היהודית".

 

ואיזו תרבות יוצרים החפצים הזרוקים אצל הפלסטינים?

"למדנו שביישובים הפלסטיניים שחיים מהאלטעזאכן הישראלי חיים טרנד אחד אחורה. אם פה יש מסכים בטכנולוגיית HD, שם עוד יש מסכי LCD מדור טכנולוגי קודם. מה שבתל אביב זורקים הופך ללהיט אצלם. למדנו עוד שאת טלוויזיות ה’בומבה', השמנות, הלא שטוחות, כבר לא מסכימים לקבל אפילו בשטחים.

 

"אחד הדברים שבאמת רואים דרך הסרט הוא פוליטיקת יחסי הכוח דרך חפצים, מי יכול לקנות אותם יד ראשונה ומי יכול רק יד שנייה ולמעשה להסתפק בשאריות. נחשפת גם הסובייקטיביות של ערך המוצר: אתה יכול לשלם על מוצר חדש לגמרי 300 שקל בחנות בקניון, לזרוק אחרי חודש כשהוא שווה אפס מבחינתך, ואז הוא יימכר ב־25 שקל בפינת שוק הפשפשים או ב־5 שקלים בדאלל, ואחרי שיפוץ יימכר לבחורה מרמלה ב־100 שקל. שווי הוא עניין יחסי לגמרי".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x