• תפריט
מגזין ספורט

פריק של הדבר

תשע שנים אחרי שקמו קבוצות האוהדים הראשונות בישראל, כינסנו כמה מראשי המועדונים לשיחה על החיים בזוגיות עם קבוצת ספורט. מה זה אומר לנהל קבוצת כדורגל בהתנדבות (שלא ישנים), איך נהפכים מאוהד בטריבונה למנהיג קהילה (לומדים בדרך הקשה), כמה המדינה שמחה לעזור (לא ממש), איך מגייסים כסף (בשיניים) ומה הופך את כל כאב הראש הזה לכדאי (האהבה)

אוריאל דסקל 08:0910.07.16
באיטליה, אוהדי כדורגל מכונים "טיפוסי" (tifosi). הכינוי דבק בהם בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, וההיסטוריונים מתווכחים לגבי מקור הכינוי: אם הוא בא מהמילה היוונית typhus שמשמעותה עשן, או מ־tifico, חיידק שגורם למחלה במערכת העיכול שמתאפיינת בחום גבוה, פרכוסים והתנהגות לא שפויה.

 

רבים נוטים להאמין שהכינוי הוא שילוב של השניים: אוהדים הם אנשים "חולים" שמשתמשים בעשן במופעי הפירוטכניקה ביציעים — שקרויים גם הם tifosi. אולי בגלל התפיסה הזאת, בארץ המגף כמעט שאין קבוצות בבעלות אוהדים.

 

גם בישראל אוהדי כדורגל נתפסים לא פעם כקהל חסר שליטה ש"חולה על כדורגל", כמו שאומר השיר. אך בעשור האחרון הופיע בארץ סוג חדש של אוהדים, שהדבר האחרון שניתן להגיד עליהם זה שהם חולים. הם הקימו קבוצות בבעלות אוהדים, החיו קבוצות שדעכו תחת שליטת אנשי עסקים, והם אחראים לקבוצות שנהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף הספורטיבי בישראל.

 

אורי שרצקי, לשעבר עורך המגזין "שם המשחק", היה אחד הראשונים שהקימו עמותת אוהדים בישראל — הפועל קטמון ירושלים בכדורגל. כשהוא נשאל "מה אתה יכול להמליץ למי שרוצה להקים עמותת אוהדים?", הוא תמיד עונה: "אל תעשו את זה". אבל למרות הסבל הגדול, כמעט כולם יודעים היטב למה הם עושים את מה שהם עושים.

 

ישבנו לשיחה עם כמה ממובילי עמותות האוהדים, ולא נדבקנו בשום דבר מסוכן. אולי ההפך הוא הנכון: קיבלנו תמונה נדירה של אנשים ערכיים, שבוערת בהם האהבה ליצירה של קבוצת ספורט שמייצגת קהילה וערכים. הם אנשי הייטק, אנשי צבא קבע, חוקרים פרטיים, אנשי שיווק, עצמאיים ושכירים. הם תורמים מזמנם ומכספם כדי לקיים קהילה סביב הקבוצה שבבעלותם, והם שמחים לשתף את הקוראים בקשיים שבניהול קבוצת אוהדים – אך גם בסיבות לבחירה שלהם.

 

 צילום: עמית שעל

 

למה נכנסתם לפעילות הזאת?

כי הכדורגל שייך לנו. דפנה גולדשמידט, הפועל קטמון ירושלים: "למה אני עושה את זה? כי זה הדבר הנכון לעשות. הכדורגל שייך לנו, הוא באחריות שלנו, ואנחנו לא יכולים להרשות שהגורל שלנו כאוהדים לא יהיה בידיים שלנו. במקום שהוא יהיה בידיים של קבלן, הקהילה והקבוצה באחריות שלנו. ההרגשה הבטוחה ביותר שיכולה להיות לאוהד היא שבעוד עשר שנים גם לילדים שלו תהיה קבוצת כדורגל. לא יהיה בעלים שיהרוס אותה מפני שהוא נוקם באוהדים, לא יהיה אדם אחד שישלוט בעתידה וירסק אותה. היא תהיה שם כקהילה".

 

כדי להחזיר את החיוך. צחי בן יוסף, הפועל רמת גן־גבעתיים בכדורסל: "נכנסתי לזה ממקום מאוד תמים: לא נהנינו מהכדורסל. אתה מגיע למגרש ולא בטוח שאתה מבין למה. אין רמה ואף אחד לא מתייחס אליך כבעל חשיבות כלשהי. רציתי הזדמנות לעשות את הדברים כמו שאני חושב שצריך לעשות. סך הכל זה כיף, כלומר 99% מהזמן זה סבל ומלחמות, אבל ה־1% כל כך מספק וממלא, זה שווה הכל. כשאתה חלק מקהילה שבונה קבוצה שמנצחת דרבי, זה משהו שקשה לתאר במילים, זאת זכות גדולה. וכשאתה רואה איך זה מעלה חיוך על הפנים של האוהדים — זה שווה הכל".

 

בגלל הדמוקרטיה. שי גולוב, הפועל כפר סבא: "זה מגיע ממקום מאוד אישי. הרבה שנים הקבוצה שלי היתה על הפנים בגלל שלל קומבינות. זה הטריף אותי שיש כל כך הרבה אנשים שחוגגים על הקבוצה שלי ועל הכסף הציבורי שנכנס אליה. מלבד זאת, אני מאמין שלכדורגל יש כוח חברתי עצום שלא מנוצל היטב בארץ. עמותת אוהדים היא כלי חינוכי אדיר שמלמד מהי הנהגה דמוקרטית ופרגמטית. דרך הספורט אפשר להכניס הרבה מאוד צעירים לחשוב על שלטון".

 

 

שי גולוב שי גולוב צילום: עמית שעל

 

בגלל יואב כץ. פאר שמילוביץ', הפועל שפירא חיפה: "המשפחה שלי 70 שנה בהפועל חיפה, אבא שלי ואני היינו שחקנים במועדון. לפני 12 שנה הבעלים יואב כץ השתלט על המועדון — ומאז הוא לא משחרר. המועדון התנתק מהאוהדים שלו ונחרב. המחאה שעשינו נכשלה והחלטנו להקים מועדון שיום אחד יתחבר עם המועדון שעכשיו בשליטת כץ, הרי הוא לא יישאר לנצח. עד אז נשקם את כל מה שהפועל חיפה היתה לנו מאז ומעולם — בית עם ערכים, תרבות ניהולית, ובעיקר עם אדום. הקבוצה עזבה את חיפה ולכן הקמנו את מחלקת הנוער דווקא בחיפה".

 

כדי לעמוד מול בעלי ההון. אסף וולף, הפועל תל אביב בכדורגל: "אם עושים רציונליזציה לתחושות הללו, אז אנחנו מאמינים שמועדון כדורגל זה ארגון ציבורי, גוף דו־מהותי. חשוב מאוד שהאוהדים יהיו חלק פורמלי בנכס הזה ויהוו גורם מאזן מול בעלי ההון. אנחנו עומדים מול בעלי ההון, אני מאמין בזה. יש מורכבות גדולה כי אנחנו בין הפטיש לסדן. לא יכולים ולא רוצים לגרש את בעל ההון — לא מוכנים להיות בסדרי גודל של קבוצה קטנה וצריכים את הכסף שלו. מצד שני יש אידאולוגיה ועקרונות וצריך לאזן בין הדברים".

 

בגלל השייכות. סער גינזבורסקי, עירוני אשדוד: "היה לי חלום מאוד צנוע — לראות את הקבוצה שלי מלפני 17 שנים עולה לשחק עם צהוב־כחול. אף אחד לא דמיין לעצמו שיקרה מה שיקרה: 3,000 איש, משפחות, מגיעים בצהוב־כחול למגרש כמו פעם. במשך שנים אנשים לא הלכו למשחקים של מ.ס אשדוד כי לא הרגישו שייכים אחרי האיחוד בין עירוני להפועל. ופתאום נוצרת תחושת השייכות שממלאת אותנו — היא שווה את כל כאבי הלב והקשיים.

 

"לנהל קבוצת אוהדים זה אחד הדברים הכי קלים שיש. נכון, אני לא ישן לילות, אבל נניח שאנחנו מארגנים משהו לקבוצה וצריך לגייס 100 אלף שקל, ולמחרת כבר יושב על זה צוות — זה מרגש מאוד. אם יש לך מטרה עם משמעות, זה שווה את הכל. פתאום מ.ס אשדוד נלחמים על אוהדים, עושים שיווק. זה רק בגללנו".

 

בגלל האהבה. רמי כהן, הפועל תל אביב בכדורסל: "אני עושה את זה בשם אהבת הפועל תל אביב. כשהתחלנו עם הפועל אוסישקין רציתי להחזיר את הפועל תל אביב לאוהדים, וזה מה שעשינו. עכשיו המטרה היא להפוך את הקבוצה לחברת קבע בצמרת הכדורסל, כשיש לנו שליטה על הגורל שלנו. השליטה הזו כל כך חשובה לנו אחרי שאיבדנו את הקבוצה בפעם הראשונה. עכשיו אנחנו שולטים, אנחנו נחליט מי ייכנס כשותף".

 

כי זה כיף. טל מלצר, מכבי קביליו יפו: “אני זוכר את השבת שהתחלתי לאהוד את מכבי יפו בתור ילד. שיחקתי כדורגל וב’שירים ושערים’ דיווחו מהמשחק ההיסטורי באצטדיון גאון שמכבי יפו ניצחה את מכבי תל אביב 3־4 אחרי שתל אביב הוליכה שלוש פעמים. באותו רגע קיבלתי החלטה של ילד: מהיום אני אוהד מכבי יפו. על הקמת המועדון מחדש קראתי בעיתונים ולא ידעתי כיצד להתייחס לזה — זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי על הפורמט של קבוצה בבעלות האוהדים. אבל כשהגעתי למשחק העלייה ההיסטורי בבלומפילד חזיתי לראשונה בפלא והבנתי שיש חיים אחרי המוות. בעונה השנייה התחלתי להגיע למשחקי הבית ונחשפתי לפורום האוהדים הגועש, ובסוף רכשתי זכות במועדון והצטרפתי כמשתתף פעיל בדיונים בפורום האוהדים. בסיום העונה חברי הוועד המנהל הזמינו אותי לישיבת צוות הגיוס של המועדון ומאז כבר שש שנים אני פעיל. עכשיו אני אחראי לגיוס הכסף מהאוהדים, לפעילויות אוהדים וקהילה ולקשרי אוהדים וההנהלה כשאני בין מפעילי האתר ודף הפייסבוק — כל מה שאפשר לעזור כדי לקדם את המועדון.

 

"הרבה פעמים שואלים אותי, 'מה האינטרס שלך? מה יוצא לך מזה?' לכולם אני מסביר שאני נהנה מהעשייה ואין פה אינטרס. בדיוק ההפך: ביפו אתה משלם כדי להתנדב. כשאתה נשאב לזה יותר ויותר, הרצון לקדם את המועדון מחפה על המחיר. זה גוזל שעות רבות על חשבון המשפחה, העבודה והבילויים. לפעמים צריך להתמודד עם כפיות הטובה מצד האוהדים, שבתקופות קשות שוכחים שאתה אוהד בדיוק כמוהם ושאותך המועדון מלווה כל השבוע ולא רק במשחקים. אבל זה הכיף שלי".

 

היציע של מכבי יפו קביליו. אחרי שמונה שנים שבהן הקבוצה לא היתה פעילה, הקושי האמיתי היה להזכיר לאוהדים מי זאת מכבי יפו היציע של מכבי יפו קביליו. אחרי שמונה שנים שבהן הקבוצה לא היתה פעילה, הקושי האמיתי היה להזכיר לאוהדים מי זאת מכבי יפו צילום: אורן אהרוני

 

בגלל לה־פמיליה. נעם ביטון, בית"ר נורדיה: "לא האמנתי שאפסיק לאהוד את בית"ר, אבל היה תהליך הדרגתי שלא היה מנוס ממנו. הגזענות והאלימות שהשתלטו על טדי הדירו אותי מהמגרשים. בעידן גאידמק הגעתי רק למשחקי אליפות או גביע וקשה להגיד שיצאתי אקסטטי. היכולת שלי להזדהות עם הקבוצה גוועה. אימון פתיחת העונה, כשאוהדים פוצצו את אריאל הרוש ודריו פרננדז באבנים, היה הוכחה ניצחת לכך שאין לי מה לעשות שם.

 

"פנה אליי חבר של אח שלי, שבטדי היה מספק את פרשנות הטריבונה הכי טובה שזכיתי לקבל, וסיפר לי שמרימים מועדון אוהדים לבית"ר. מאחר שבמשך שנים כפובליציסט טענתי שזה הפתרון היחיד שיציל את בית"ר מעצמה, עשיתי קולות של הסכמה אבל לא ראיתי את עצמי נכנס לסיפור הזה באופן אקטיבי. ניסיתי להימנע ככל הניתן מפעילות שתבזבז את זמני היקר בעשייה של ממש.

 

"בשלב מסוים נהיה לא נעים ונאלצתי להגיע לפגישה — והשאר היסטוריה. הדבר הזה שאב אותי לתוכו בלי יכולת להילחם בו. מדובר באחד הדברים הכי מהנים, מתגמלים, מעניינים, מבדרים, מספקים ומאתגרים שעשיתי בחיי. וכן, גם אחד מהדברים שצורכים הכי הרבה זמן וקשב. והתנצלות כנה למשפחתי שנאלצת ללמוד לחיות עם השיגעון הזה. מצד שני, נראה לי שהם בדרך כלל די נהנים".

 

מה הבעיה העיקרית של הקבוצה?

אין מגרשים. דפנה גולדשמידט, הפועל קטמון ירושלים: "יש לנו 1,000 ילדים פעילים כשלראשונה יש לנו רצף גילאי נוער. אנחנו רוצים 4,000 ילדים, אבל אנחנו משחקים ב־13 מתקנים ברחבי העיר. אין בירושלים קרקע, ואיפה שיש היא יקרה ובונים עליה מגדלים ולא מגרשי כדורגל. אנחנו עוף מוזר: הופענו לפני עשר שנים ולא ידעו איך להגדיר אותנו — עמותה, גוף ספורט, גוף חינוכי, תוכנית לכישורי חיים. קמנו כעמותת אוהדים, ופתאום יש לנו אחריות לילדים שאין להם איפה להיות כי סוגרים את המתנ"סים".

 

 

דפנה גולדשמידט: "קמנו כעמותת אוהדים, ופתאום יש לנו אחריות לילדים שאין להם איפה להיות. יש לנו 1,000 ילדים פעילים בכל גילאי הנוער אבל אין בעיר מתקנים בשבילנו" דפנה גולדשמידט: "קמנו כעמותת אוהדים, ופתאום יש לנו אחריות לילדים שאין להם איפה להיות. יש לנו 1,000 ילדים פעילים בכל גילאי הנוער אבל אין בעיר מתקנים בשבילנו" צילום: עמית שעל

 

העירייה. צחי בן יוסף, הפועל רמת גן־גבעתיים: "המערכת לא מאפשרת לנו להקים מחלקות נוער כי כבר יש קבוצה עירונית ברמת גן. אנחנו לא יכולים להשתמש באולמות, ואין לנו תקציבים ליצור דור עתיד, ולהנחיל לו את הערכים שלנו. אנחנו במלחמות עם העירייה. חמש שנים אנחנו מנהלים שיחות, עושים הפגנות ושומעים הבטחות. בזמן הבחירות ראש העיר ישראל זינגר הבטיח לנו שיעזור, אבל ברגע שנבחר — נעלם. יש כאן אנשים ערכיים שהוציאו כסף וזמן כדי לתרום לקהילה, ואז המערכת הציבורית מדברת איתנו על כסף שאנחנו חייבים לה. גם רשם העמותות וגופים אחרים מתייחסים אלינו כמו אל עבריינים".

 

משרד הספורט. שי גולוב, הפועל כפר סבא: "בישראל כולם יזמים, אבל דווקא ביזמות בכדורגל ההבדלים בין ישראל לאירופה מדהימים. קודם כל מסבירים לך מה לא יכול לעבוד ולמה. רשם העמותות מקשה עליך, ומגיע משרד הספורט שאולי מצהיר שהוא עוזר לעמותות אוהדים אבל הוא לא ממש תורם כי יש מבחן תמיכה שצריך המון כוח אדם כדי לעמוד בו. בהייטק יש תמיכות ינוקא לגופים בתחילת דרכם כדי לעזור ליזמים שמביאים כסף מהבית, אבל בספורט אין. הדרג הפוליטי אמור להפעיל את כוחו לטובתנו, ופשוט לא עושים את זה".

 

סמי עופר. וגם, נו, יואב כץ. פאר שמילוביץ', רובי שפירא חיפה: "נתחיל עם הטוב, עיריית חיפה נותנת את המתקנים בחינם. הבעיה היא שבחיפה יש רק שני מגרשי כדורגל לכמה וכמה אגודות, ואין מגרשי אימון. סביב האצטדיון החדש (סמי עופר) היו אמורים להיבנות עשרה מגרשי אימון, אבל בגלל שעלות הבנייה עלתה מ־190 מיליון שקל ל־500 מיליון שקל, לא נשאר כסף אפילו בשביל להאיר מגרשים קיימים. אבל הקושי האמיתי שלנו זה יואב כץ: קיבלנו את כל האישורים להיקרא הפועל רובי שפירא חיפה אבל כץ מתנגד והכל הולך לבית משפט".

 

המורכבות האידאולוגית. אסף וולף, הפועל תל אביב בכדורגל: "יש לנו בעיות של גבולות גזרה, איפה מתערבים ואיפה לא. לא מתערבים כשממנים את אלי גוטמן למאמן אבל כן מתערבים כשמכניסים את אמיר כבירי כבעלים. הקושי השני הוא שהעמותה הוקמה על ידי אנשי רוח ופחות אנשי תכל'ס וזה גרם לנו נזק. בשנה האחרונה עשינו ניקיון וסדר ומצפים לקבל לראשונה לאישור ניהול תקין.

 

"גם הסטיגמה החריפה נגד האוהדים מקשה עלינו לפעמים לגייס תמיכה. אומרים לנו 'אנחנו לא מוכנים לשתף פעולה עד שתורידו את הדגל הזה' או דברים כאלה. הבעיה היא המורכבות האידאולוגית של האוהדים שלנו".

 

אין מגרשים, כבר אמרנו? סער גינזבורסקי, עירוני אשדוד: "הייתי יכול להקים 12 קבוצות אבל אין לנו מתקנים, אין לנו שעות לשימוש במתקני העירייה. בישראל מדברים על איך משפרים את הספורט אבל כשבאשדוד, עם 250 אלף תושבים, יש שני מגרשים עם תאורה לאימונים בערב — זו הבעיה. אי אפשר לעשות כדורגל בלי מגרשים. השנה הקמנו ארבע קבוצות נוער שהתאמנו לפעמים בפארק וצריכים להתפשר על שני אימונים בשבוע".

 

להזכיר מי זאת מכבי יפו. טל מלצר, מכבי קביליו יפו: "להבדיל מקבוצות אוהדים אחרות, מכבי יפו לא הוקמה כמחאה. לכן הקושי הראשון היה לאסוף בחזרה אוהדים של מכבי יפו המיתולוגית שהתפרקה שמונה שנים לפני כן, בשנת 2000. זה מעבר דרמטי, ששונה מאוהד פעיל שמחליט להקים קבוצת אוהדים במקביל לקבוצה האם.

"בזמן שמכבי יפו לא היתה קיימת, האצטדיון הביתי נהרס, ומדי שנה אנחנו מחפשים פתרונות לקבוצה הבוגרת ולמחלקת הנוער. מטבע הדברים, העלויות מכבידות, כשגם היעדר החשיפה של הליגות הנמוכות הוא קושי".

 

 

הקרב על השם. נועם ביטון, בית"ר נורדיה: "הקושי הראשון והכי משמעותי היה לשכנע את אוהדי בית"ר שבוחלים בגזענות ובאלימות שיש אלטרנטיבה, ושהיא בית"ר כמו שבית"ר צריכה להיות. מעבר לכך, יש שלל קשיים טכניים. בגלל המחסור במתקני אימונים, בעונה הראשונה קיימנו רק שני אימונים בשבוע, בלי מקום לאפסן ציוד או להתלבש. בשנה שעברה זה השתפר.

 

"עניין נוסף הוא שמראשית דרכנו אנשי בית"ר הכניסו לנו מקלות בגלגלים כשבאנו להשתמש בשם 'בית"ר נורדיה ירושלים'. כדי שהקמת הקבוצה לא תטורפד בגלל זה, נרשמנו בתחילה בשם א.ס נורדיה ירושלים (נורדיה היה שמה של בית"ר בשנות הארבעים, לאחר שהבריטים הוציאו אותה מחוץ לחוק בשל זיהוי שחקניה עם האצ"ל). בעונה הבאה כנראה נזכה סוף סוף לשחק בשם המלא, אחרי שרשם העמותות ומרכז בית"ר אישרו זאת. בבית"ר איימו עלינו בתביעה גם בגלל השם וגם כשערכנו באפריל ערב חגיגי לציון 80 שנה לבית"ר. הזמנו את כל שחקני בית"ר בכל הזמנים. מאות הגיעו, כולל מלמיליאן, ג'אנו, אבי כהן, אודי רובוביץ', דדש, אברם לוי וכבוד הנשיא רובי ריבלין שחתום כיו"ר על הגביע של 79’".

 

היציע של בית"ר נורדיה ירושלים. “למשחק העונה בטדי הבאנו 2,500 איש ששילמו על כרטיס בליגה ג'" היציע של בית"ר נורדיה ירושלים. “למשחק העונה בטדי הבאנו 2,500 איש ששילמו על כרטיס בליגה ג'" צילום: אוהד צויגנברג

 

לשחק אותה דיוויד גריפין. רמי כהן, הפועל תל אביב בכדורסל: "יחסית לתחילת דרכנו, אנחנו במצב הרבה יותר בטוח מבחינה כלכלית. הקשיים הם בעיקר מקצועיים — למצוא את השחקן הנכון, המאמן הנכון. אני חושב שהגענו למיצוי הפוטנציאל מבחינת חברי עמותה ומה שנקרא 'בעלי הקבוצה'. אנחנו עכשיו בחיפוש אחר השלב הבא באבולוציה שלנו, שותפים שיעניקו לנו יציבות כלכלית שתאפשר לבנות קבוצה תחרותית על בסיס קבוע".

 

מה הפוטנציאל של הקבוצה לעתיד?

מלחמת קיום. דפנה גולדשמידט, הפועל קטמון ירושלים: "קמנו במטרה להתאחד עם הפועל ירושלים, שתהיה קבוצה אדומה אחת בעיר, אבל התפתחנו אחרת וכבר לא מדברים על זה. אנחנו מועדון וקהילה נפרדים. יש ביציע ילדים בני חמש־עשר, שלא מכירים משהו אחר מלבד הפועל קטמון ירושלים. יש היום כ־800 חברי עמותה אבל זה מאבק, ובכל שנה יש סיכוי שנתנפץ. צריך לשמר לקוחות, וקבוצה שנעצרת ולא יכולה להצליח — תיפגע. גם כשעולים ליגה זה קושי כי צריך להכפיל את התקציב, כך שצריך אוהדים פטרונים שיכולים לסייע בכסף".

 

היציע של הפועל קטמון ירושלים. “הדיבור על התאחדות עם הפועל ירושלים המקורית כבר לא קיים” היציע של הפועל קטמון ירושלים. “הדיבור על התאחדות עם הפועל ירושלים המקורית כבר לא קיים” צילום: טל שחר

 

מלחמת קיום. צחי בן יוסף, הפועל רמת גן־גבעתיים בכדורסל: "הקמנו מועדון שהיה מת כמעט 30 שנה. עשינו קמפיין קיקסטארטר, גייסנו 140 אלף שקל מכ־150 איש. הגיעו אנשים ששם המועדון הזיז אותם והרבה צעירים. השיווק בעייתי, נתקע במצב שצריך 1.2 מיליון שקל בשביל להעמיד קבוצה שתישאר בליגה, אז צריך לגייס לפחות 600 אלף שקל, ואם אין קהל אין זכות קיום. צריך למלא את היציע, צריך חברי עמותה ואוהדים, ואתה מגיע עם הלשון בחוץ עם זה".

 

לגלות איפה מלחמת הקיום. שי גולוב, הפועל כפר סבא: "יש לנו 350 חברים בעמותה ואנחנו מאמינים שאנחנו יכולים להגיע לאלפים. אנחנו חשופים לכל הנתונים הכלכליים ויש מתח בשותפות הזו עם הבעלים סתיו שחם — אם אנחנו זרוע של המועדון או גוף עם אג'נדה עצמאית — אבל זה מתח בריא. יש לנו זכות לקחת את המועדון מידי שחם, זה חלק מההסכם. השנה המנויים והכרטיסים יימכרו על ידי המועדון ולא על ידי האוהדים ואין לי מושג איך זה יילך. בבעלות חלקית יש עניין של גבולות גזרה שצריך לברר איך עושים את זה נכון".

 

מלחמת קיום. פאר שמילוביץ', הפועל שפירא חיפה: "הפוטנציאל שלנו עולה. בליגה ג' היה לנו תקציב של 600 אלף שקל, בליגה ב' 900 אלף שקל, והתקציב לעונה הבאה בליגה א' הוא 1.2 מיליון שקל. התחלנו עם 380 חברי עמותה, בליגה ב' ירדנו ל־300 וקצת, ובעקבות העלייה השאיפה שלנו להגיע ל־1,500־1,800 מנויים, וזאת הפעם הראשונה שנמכור מנויים, עם אופציה לשכנע אותם להיות חברי עמותה".

 

להשקיע בנוער. ואז, מלחמת קיום. אסף וולף, הפועל תל אביב בכדורגל: "יש לנו בעמותה כ־2,200 חברים. הפוטנציאל הריאלי שלנו הוא לפחות 8,000 מנויים, והפוטנציאל הרחב 40 אלף בתי אב. הדרך לסחוף אנשים היא עשייה קהילתית. עשינו סקר בקרב האוהדים ואחד הדברים המרכזיים שהם רוצים זה שנשקיע בנוער. אם למשל ניקח כפרויקט את האקדמיה של הפועל, הבית האדום, וחברי העמותה יידעו שהכסף שלהם יילך לשם — אני מאמין שזה יביא הרבה אנשים לעמותה".

 

מלחמת קיום. סער גינזבורסקי, עירוני אשדוד: "לפחות 45% מבעלי המניות הם חדשים, כאלו שלא היו איתנו בשנה שעברה. יש לנו מניה של 1,500 שקל ומניה של 900 שקל, ואולי נוריד את המחיר למדרגת מניה אחרת. יש לנו צוות שיווק שעובד קשה להביא עוד, ואנשים שפחדו לתת לנו כסף בשנה שעברה נותנים לנו השנה, כך שהמצב טוב יותר. היו משחקים שהבאנו אליהם 3,000 איש, אז הפוטנציאל גדול".

 

 צילום: הדר אלפסי

מלחמת קיום. טל מלצר, מכבי קביליו יפו: "בשמונה השנים שהמועדון לא היה קיים איבדנו דור של אוהדים וייקח זמן רב לגשר על הפער. למשחקי הבית מגיעים כיום כ־500־600 אוהדים. במשחקי ההכרעה המספרים עולים לכ־1,000 אוהדים במשחק, והפוטנציאל גדול בהרבה. במשחק העלייה לליגה ב' היו כ־10,000 איש. מכבי יפו הוא מועדון בלי שיוך גיאוגרפי, שמעורר הזדהות נוסטלגית, ולכן לדעתנו פוטנציאל האוהדים שלנו גדול. העפלה לליגה הלאומית תיתן תנופה. כיום יש 120 חברי עמותה, לפעמים יותר ולפעמים פחות, ומספר יותר גדול של אוהדים תורמים".

 

וכנראה שגם כאן, מלחמת קיום. נעם ביטון, בית"ר נורדיה ירושלים: "ההצלחה לא נמדדת רק בעצם הקיום שלנו. אלפי אוהדים ראו את הקבוצה שלנו, ולמשחק העונה בטדי הבאנו 2,500 איש ששילמו על כרטיס בליגה ג'. כ־6,500 איש עוקבים אחרי הפעילות שלנו ברשתות החברתיות, יותר מ־600 תרמו לנו בקמפיין מימון ההמונים והעמותה גדלה בכ־20%. אנחנו מחפשים אנשים שיתנו לנו גב כלכלי יציב. שיהיו שותפים שלנו".

 

אז לא להגיד שאתם מטורפים על כל הראש בשביל שלא להפחיד את השותפים האפשריים?

"שלא תעז לכתוב שאנחנו לא מטורפים!"

בטל שלח
    לכל התגובות
    x