• תפריט
מוסף 21.04.2016
שאלות מוסף 21.04.16

קורפו ואני

יום אחד הגיעו אליי אנשי MyHeritage וסיפרו לי סיפור שהתקשיתי להאמין לו. על עצמי

אמיר זיו 10:0521.04.16

1. השיחה הראשונה הגיעה לטלפון הקווי בעבודה. למעט יחצנים שהלכו לאיבוד, איש אינו מתקשר לקווי בעבודה. הדובר הציג את עצמו כרועי מָנדל, ומיד התחיל לספר לי הכל על עצמי. הוא ידע את שמותיהם של שני הוריי, סבי וסבתי, אחיותיה ואחיה של אמי, אשתי, ילדיי, העובדה שהאמצעי ביניהם חגג בר מצווה באחרונה והבכור חי באמריקה, תפקידי במערכת, תפקידי בעיתון הקודם, מקום מגוריי, כתבות שכתבתי בזמן האחרון.

 

זה היה מבהיל.

 

שאלתי למה הוא יודע עליי כל כך הרבה דברים. הוא ענה שהוא תחקירן שנשלח על ידי סופרת אמריקאית עלומה להתחקות אחר קורות משפחתה בקורפו. ובדרך לא דרך, מכיוון שגם שורשיה של משפחת אמי מקורפו, הגיע לבסוף אליי. בשלב הזה כבר היה לי ברור שמדובר בתרגיל עוקץ. כתנאי להמשך השיחה דרשתי שישלח לי הסבר מפורט ובעיקר הוכחות לקיומו ולאמיתות התפקיד שהוא טוען לו.

 

הוא ענה שאין בעיה. היתה לו כתובת המייל שלי.

 

דוד ורוזה בללי, סבא וסבתא שלי, עם שלושה מילדיהם, שרה (מימין), תקוה וחיים דוד ורוזה בללי, סבא וסבתא שלי, עם שלושה מילדיהם, שרה (מימין), תקוה וחיים

 

2. האי היווני הזעיר אריקוסה ממוקם כעשרה ק"מ מצפון לקורפו. שטחו פחות מארבעה קמ"ר, יש בו רק עיר קטנה אחת שגם היא נקראת אריקוסה, ומתגוררים בו כמה מאות אנשים בלבד. אבל לאי הזה יש סוד שנשמר במשך 70 שנה: במהלך מלחמת העולם השנייה הוסתרה עליו משפחה יהודית אחת. חייט, שלוש בנותיו ונכדה קטנה. בימים המצמררים של יוני 1944, כש־2,000 יהודי קורפו רוכזו בפקודת הגרמנים במצודה הישנה של האי וממנה נשלחו בסירות ואחר כך ברכבות אל מותם באושוויץ, החייט ומשפחתו הוסתרו באריקוסה. תחילה בביתו הזעיר של הכומר המקומי, ובהמשך נדדו בין בתי מסתור אחרים.

 

כל תושבי האי ידעו את הסוד. אי אפשר לשמור סוד כזה גדול במקום כל כך קטן. בוודאי כשהעונש עליו הוא מוות. אבל איש לא פצה פה. במידה רבה ההסתרה ההיא נותרה חשאית גם 70 שנה אחר כך. גאווה שעברה מפה לאוזן אבל לא יצאה אל מחוץ לגבולות האי הזעיר.

 

3. איווט מנסיס קורפורון היא במאית וסופרת אמריקאית ממוצא יווני. רומן הביכורים שלה, "כשהברוש לוחש" (When the Cypress Whispers), עסק בזיכרונותיה של סבתהּ היוונייה, תושבת אריקוסה. מסופר בו, בין היתר, על משפחה יהודית שתושבי האי הצילו. בעקבות הצלחת הספר קורפורון נשאלה לא פעם מה עלה בגורל אותה משפחה. לא היתה לה תשובה. סבתא שלה ידעה רק שלאב המשפחה קראו סאבאס. בלי שם משפחה. בלי שמות הילדות. קורפורון (Corporon) נעזרה בארכיונים, במומחים של יד ושם ובוותיקי קורפו ששרדו, עד שגילתה ששם המשפחה של סאבאס היה ישראל, שמות הבנות היו נינה, סְפֵּרַה וג'וליה, ולנכדה קראו רוזה. ג'וליה, התברר, נפטרה ביוון אחרי המלחמה ולא השאירה צאצאים. כל הניסיונות לגלות מה עלה בגורל האחרים נקלעו למבוי סתום.

 

שלוש בנותיו של סאבאס. התמונה היתה תלויה בבית ברחובות, אבל איש מבני המשפחה לא ידע מי זה הגבר המשופם שמביט בהם, למעט העובדה שהיה אדם חשוב מאד לאמם שלוש בנותיו של סאבאס. התמונה היתה תלויה בבית ברחובות, אבל איש מבני המשפחה לא ידע מי זה הגבר המשופם שמביט בהם, למעט העובדה שהיה אדם חשוב מאד לאמם

 

4. גלעד יפת היה ילד סקרן. כזה שאוהב לגלות וללמוד דברים חדשים. בין היתר הוא לימד את עצמו לקרוא יוונית. מאז הספיק לרכוש חמש שפות נוספות מהסוג שלא בהכרח נלמד פה בבתי הספר, לרבות צרפתית, ערבית, איטלקית וטורקית בסיסית, אבל דווקא היוונית הוולונטרית של ילדותו התגלתה, 30 שנה מאוחר יותר, כבעלת חשיבות דרמטית.

 

כעת, גם כשהוא יושב מולי על הכיסא במשרדו, הוא נראה אחוז תזזית ולא נח לרגע. מימינו מסך מחשב מפלצתי בגודלו, שיכול להציג בקלות עץ משפחה מסועף על עשרות ענפיו. משמאלו מחשב נייד זריז, שאליו הוא מזנק בכל פעם שהוא חייב להראות לי שורת מפתח בקובץ אקסל מפלצתי, מסמך שסיפק פריצת דרך או מייל תודה נרגש מלקוח של MyHeritage, אתר הגנאלוגיה שייסד לפני 13 שנה והוא עומד בראשו.

 

כאשר פנתה קורפורון לחברה שלו וביקשה עזרה כדי לגלות מה עלה בגורלם של סאבאס ומשפחתו, יפת לקח את זה כמשימה אישית. ל־MyHeritage יש גישה לשפע מאגרי מידע ומסמכים ארכיוניים ישנים. חלקם ציבוריים וגלויים שהיא קטלגה ומחשבה כך שיהיו ניתנים לחיפוש, וחלקם פרטיים ומתפוררים שהיא רכשה גישה אליהם והפכה אותם דיגיטליים. יפת צלל, מילולית, לתוך הר של מסמכים.

סאבאס סאבאס

 

הראשונה שאיתר היתה נינה. מבין כל הנשים בישראל שזה שמן, יפת מצא רישומים של נינה מסוימת שהגיעה לארץ מיוון לאחר המלחמה ושם אביה היה סאבאס. אחר כך איתר את הקבר שלה בקריית שאול. שם האב שהיה רשום על המצבה היה שבתאי. כך הבין שסאבאס נהפך בעברית לשבתאי. כדי למצוא את האחות ספרה יפת המשיך לשלב בילוש ובלשנות. הוא הניח ש"ספרה" יכול להיות "אספרנצה" בספרדית או "תקווה" בעברית. במשך לילות של חיפושים עבר אחת אחת על אינספור רשומות של נשים בשם תקווה שעלו מיוון לישראל, עד שמצא לבסוף אחת ששם אביה היה שבתאי. מה שייחד אותה מהאחרות היה כתובת מגוריה, ברחוב מאור הגולה בתל אביב. יפת זכר שנינה גרה גם היא באותו רחוב.

 

אינטואיטיבית הניח שמשפחה של שרידי שואה בשנות החמישים תשתדל להתגורר בסמיכות. מסמכים שגילה בהמשך כבר לימדו בוודאות שהספרה והנינה שמצא אכן היו אחיות, בנותיו של סאבאס. הוא גם גילה ששתיהן אמנם נישאו, אבל מעולם לא הולידו צאצאים. זה אומר שרוזה, “הנכדה", בעצם לא היתה כזאת.

 

5. אמא שלי זוכרת מצוין את רוזה, "היתומה מקורפו". בילדותה היא התארחה לא אחת אצלם בבית. באותו זמן כל קורפיוטי שהצליח להימלט לארץ אחרי המלחמה היה נחשב משפחה. לא דקדקו בבדיקה של קשרי דם, וממילא גם אילו היו מדקדקים היה מתגלה שכמעט בין כולם היו קשרים כאלה. הקהילה הקטנה וההומוגנית בקורפו התחתנה בינה לבין עצמה במשך מאות שנים. לא יכולת להימלט מלהיות נשוי בסופו של דבר לאיזה בן דוד רחוק יותר או פחות.

כמה שנים אחרי שהגיעה ארצה, רוזה בללי "היתומה" נישאה. בצילום המשפחתי מהחתונה אף אחד לא נראה מאוד שמח. בעיקר לא המבוגרים, שהכירו את מסלול ההישרדות שלה שהותיר אותה בחיים אך בלי שריד ממשפחתה. לצדה נראות נינה וספרה, שגידלו אותה. מאחוריה עומדת אשה צנומה בשמלה שחורה, נטולת חיוך. זאת סבתא שלי. גם לה קראו רוזה בללי. אשתו של דוד בללי. סבא שלי.

 

6. סבא שלי היה נמוך קומה. הוא היה נגר, בזמנים שלשמו של מקצוע נדרשו רק שלוש אותיות. חבוש קסקט, ציפורניו וקצות שפמו מצהיבים מאסקוט, יושב בחדרון קטן שהוקצה לו בנגרייה של שני הדודים שלי ברחוב אילת בתל אביב, שותה קפה שחור מבושל ומתבונן בחוסר שביעות רצון מופגן במלאכתם של יורשיו למקצוע. איש רב עוצמה שכולם נוהגים בו כבוד, אבל כבר ירד מגדולתו. בצהריים שלושתם היו נוסעים לארוחה בדירה בקריית שלום (פסטה־פאז'ואי, פסטה־פאבה, פסטה־ספינצ'י, פסטה־צ'צ'י, ודגים. תלוי ביום), ואחריה הוא היה תופס מנוחה קצרה על הפיקה הירוק שלעולם היה מתוח כמו עור של תוף על מזרן קשיח בחדרון שינה קטן מדי שבו שתי מיטות נפרדות. אחר כך היו חוזרים לעוד כמה שעות למקום הנהדר הזה, עם ריח השרף והנסורת והדבק והמסורים המפתים־מאיימים שאחד הדודים כבר הקריב את אגודלו על אחד מהם. סבא שלי מת כשהייתי רק בן 11, כך שאני מניח שהתיאור הזה, ככל שהוא מדויק, מכיל גם קורטוב של נוסטלגיה ותובנות בוגרות יותר.

 

אין לי הרבה זיכרונות אישיים ממנו. אולי רק שפחדתי להוריד את המים בדירה בגלל הרעש המחריד שבקע מהצנרת, כך שאחרי שהייתי מסיים להשתין לאסלה, שלעולם היה בדל סיגריה צף בתוכה, הייתי פותח את הברז ובורח משם והוא היה נאלץ לבוא לסגור אחריי. וגם העניין הזה, שבכל פעם שנכנסתי לביתו הוא היה צובט לי את הלחי בין האצבע לאמה בצביטת נגרים מאדימת פרצוף וקורא לי ווז ווז, כמעט מבוהל מהנכד הלבן מדי שיצא מחלציו.

 

למען האמת לא תיארתי לעצמי שאדרש אי פעם לזיכרונות הללו, עד הרגע שבו, כדי להוכיח לי את כנות כוונותיו, רועי מנדל משיחת הטלפון המבהילה שלח לי צילום ישן שהדף אותי לאחור. רואים בו את סבא שלי הצעיר. הוא רק בן 33, יפה ובעיקר תמים למראה, עם המבט הזה שיש לצעירים שעדיין לא חוששים מהעולם אלא בטוחים שיוכלו לכבוש אותו בכוחם בלבד. הוא יושב אבל נראה גבוה לפתע, מיישיר סנטר מסותת ומבט רב עוצמה אל המצלמה, ובמכנסי פסים, שביל בצד, חולצת צווארון ועניבה נראה אירופאי לגמרי, שלא לומר ווז ווז. לצדו סבתא שלי, שצעירה ובוגרת נותרה נאמנה למראה השחור־יווני הקלאסי, ועל ברכיהם שתי דודות שלי ותינוק שייהפך בבוא היום לדוד נגר וחסר אגודל.

 

הצילום הזה טלטל אותי. אני מניח שזה קודם כל בגלל המראה המפתיע – מעולם לא ראיתי את סבא שלי צעיר כל כך. ובוודאי גם בגלל ההקשר - הצילום, מ־1937, היה למעשה מעין פספורט משפחתי. המשפחה הציונית הצעירה, שעלתה בגפה מקורפו כמה שנים קודם לכן, חשבה באותם ימים להרים ידיים. קשיי הקליטה, השפה, הפרנסה והגעגועים שברו, את סבתא שלי בעיקר. הצילום ככל הנראה כבר היה חלק מההכנות לחזרה. אלא שאז העניינים הסתבכו, והתארכו, והמצב נהיה מתוח ומלחמה גדולה פרצה. הים נסגר והם נאלצו להישאר בארץ, בלי לדעת שזה מה שיציל את חייהם, אבל גם ימנע מהם לשוב לראות אי פעם מי מההורים, האחים או בני הדודים שנשארו בקורפו.

 

בחתונה של רוזה בללי "היתומה". לצדה (בשחור) נינה שגידלה אותה, מאחוריה (בשחור) סבתא שלי, גם היא רוזה בללי. איש מאלה שהכירו את מסלול ההישרדות שלה לא נראה שמח בחתונה של רוזה בללי "היתומה". לצדה (בשחור) נינה שגידלה אותה, מאחוריה (בשחור) סבתא שלי, גם היא רוזה בללי. איש מאלה שהכירו את מסלול ההישרדות שלה לא נראה שמח

 

אבל עוד משהו רב משמעות טמון בתמונה הזאת. מאז ומעולם אהבתי את הצד היווני שלי. הוא סיפק לי תווית מזרח תיכונית שהתגאיתי בה, על האוכל הטעים ברמה בלתי מתקבלת כמעט, האיטלקית כשפה יחידה שכולם מבינים והיא נצעקת תמיד, האהבה נטולת הספקות, האיסור להטיל דופי בבן משפחה רחוק ככל שיהיה, העיסוק הבריא באיכות הפרמז'ן ובמועד הקטיף המדויק של הרדיקיו, שפע בני הדודים שזמינים תמיד למשחק, ההימנעות המוחלטת מדיבור על רגשות. ובכל זאת, במידה רבה הפניתי גב למורשת. איטלקית בטמטומי לא הפנמתי, לבשל באיכות הנדרשת אני משתדל באיחור של שנים, דודים רחוקים לא קירבתי מחדש, רגשות נהפכו למרכיב מפתח, ומעולם גם לא נסעתי לקורפו - יעד קרוב למדי - ולא נטלתי חלק במסעות שהובילו בני משפחה שוב ושוב אל הבית באי שהיה שייך למשפחה שהושמדה וניטל שלא כדין אחרי המלחמה על ידי בן דוד חסר מצפון. מה שהיה היה, ככה זה בטבע. אנשים צעירים – פעם הייתי כזה – נוטים להשאיר את העבר להוריהם. כשאתה בונה משפחה משלך אתה אמנם מעצים את זאת שממנה באת, אבל בה בעת גם מתרחק ממנה.

 

רוזה בצעירותה. קו עלילה שלא ידעתי על קיומו מקשר לפתע ביני לבין ילדה יתומה שלפני 70 שנה נפרדה בחטף ממשפחתה והסתופפה עם חייט ושלוש בנותיו במרתף של כומר על אי זעיר כדי לשרוד רוזה בצעירותה. קו עלילה שלא ידעתי על קיומו מקשר לפתע ביני לבין ילדה יתומה שלפני 70 שנה נפרדה בחטף ממשפחתה והסתופפה עם חייט ושלוש בנותיו במרתף של כומר על אי זעיר כדי לשרוד

 

גם בשלב הנוכחי לא רדפתי אחרי הסיפור, זה הוא שרדף אחריי בצורה של צילום שחור־לבן ששלח אליי מנדל, כשכבר האמנתי לו שהוא אכן התחקירן הראשי של MyHeritage. פתאום התברר לי שאני יכול לרצות להשאיר מאחוריי מה שאני רוצה, זה לא ממש משנה. קו עלילה שכלל לא ידעתי על קיומו המשיך להתקיים ללא צורך ברצוני או אף בידיעתי, מקשר בסופו של דבר בקישורים עדינים ביני לבין ילדה יתומה בשם רוזה, שלפני 70 שנה נאלצה להיפרד בחטף מכל משפחתה ולהסתופף עם חייט ושלוש בנותיו במרתפו של כומר על אי זעיר כדי לשרוד. אבא שלה, פרץ בללי, היה בן דוד של סבא שלי. שניהם נפרדו מאותה משפחה מתוך כוונה להתראות בעתיד. זה לא קרה.

 

7. כשגלעד יפת הגיע לבית משפחת חסיד ברחובות, על הקיר היתה תלויה תמונה ענקית של איש מבוגר בשפם מלבין. הוא ידע לזהות מיד את סאבאס, החייט היהודי מאריקוסה, והבין שהגיע לבית הנכון. לתדהמתו, בני המשפחה כלל לא ידעו מי האיש הזה עם השפם שמביט בהם, למעט העובדה שהיה אדם מאוד חשוב לאמם. עד יום מותה רוזה לא סיפרה דבר על משפחתה שנספתה כולה, ולא על סיפור ההצלה שלה. יפת עצמו הגיע למשפחת חסיד רק אחרי שהתעקש והמשיך לחפור ולחקור, עד שאיתר נכדה חורגת של ספרה בארצות הברית. היא שהובילה אותו בחזרה לרחובות, לבניה של רוזה היתומה.

 

בשלב הזה סיים יפת בהצלחה גדולה את המשימה שנטל על עצמו. לא רק שהצליח לגלות מה עלה בגורל משפחתו של סאבאס, הוא הצליח לאתר בישראל את צאצאיה של רוזה, להדהים אותם עם סיפורה של אמם, ולהביא לאיחוד מרגש בינם לבין קורפורון האמריקאית, שסקרנותה הציתה את כל הסיפור. יותר מזה, בזכות כל התגליות הללו, ביוני 2015, בטקס סוחט דמעות על האי אריקוסה, העניקה קרן ראול ולנברג לתושבי האי אות הוקרה על האומץ שגילו במהלך המלחמה. לכאורה המעגל נסגר. אבל במובנים רבים הוא רק נפתח. 

 

8. נלה פנטזי היא אשה יוונייה נאה, מוקפדת בלבושה ורצינית למראה. היא האחראית לארכיון הרשמי של קורפו, שמכל המקומות ממוקם במצודה הישנה של האי, זו שאליה נדחסו התושבים היהודים ערב גירושם. בתוך המבנה העתיק מהתקופה הוונציאנית מתפתל מסדרון עצום באורכו, ולאורך קירותיו אלפים על אלפים של תיקיות, מסמכים וספרי תיעוד, חלקם בני מאות שנים. תעודות לידה, רישומי נישואים, מוות, בעלי מקצוע ושאר פרטים מהסוג שניתן לתעד. פנטזי (Pantazi) חולשת על כל אלה, מכירה אותם לפני ולפנים, שליטה בלעדית במרתף של זיכרון היסטורי אדיר. מרצונה הטוב היא נהפכה בשנתיים האחרונות גם לחוליה מרכזית במבצע לשחזור קורותיהם של יהודי קורפו.

 

9. "מרגע שהסתיים סיפור סאבאס, עוד בטקס על האי, היתה לנו תחושה שלא סיימנו את הסיפור", אומר לי מנדל (36). "בשלב ההוא כבר הצגנו אילן יוחסין של כ־150 איש וחשנו גאווה גדולה שהצלחנו לבנות אילן מפואר למשפחה שלמעשה נמחקה מדפי ההיסטוריה. ועדיין, היה לנו הרבה חומר ארכיוני שהשגנו ולא בכולו עשינו שימוש. הרגשנו שאם לא נעשה את זה, הפרק ההיסטורי של יהודי קורפו פשוט יימחק.

 

"בשלב הזה גלעד כבר היה כולו בתוך הסיפור. הוא אסף את כל הרשימות והנתונים מקורפו וסידר אותם מחדש כדי לבחון כפילויות. ואז הוא גילה את סוד השמות, שחזרו על עצמם כשמות נרדפים. "מנחם" למשל, זה גם מנדולין או מנדולינוס, וזה גם ארמנדו או מנדו. רינה היא גם אירנה וגם פצינה וגם פזינה. הוא גם איתר חוקיות נוקשה: ילד או ילדה בכורים ייקראו על שם הסבא או הסבתא מצד האב, הבא או הבאה בתור על שם הסבא או הסבתא מצד האם, וכך הלאה. ברגע שהוא פיצח את אלה, הפאזל העצום התחבר. אחרי לילה לבן הוא הוסיף עוד עשרות אנשים לעץ, וככה, בקצב מטורף, העץ של יהודי קורפו צמח וצמח.

 

"הוא לא הסתפק בזה אלא עבר על כל דפי העד ביד ושם שמילאו ניצולים בשנים שאחרי קום המדינה וחיפש לפי שמות המשפחה. הוא חיפש שמות של יוצאי קורפו והצליב אותם עם המידע שהיה לנו. ככה העץ התרחב עוד יותר. וככה הוא מצא את סבא שלך".

 

גלעד יפת (מלפנים) ורועי מנדל: "אני מביא חומרים, גלעד מנתח אותם, ואנחנו ממשיכים. נהייתי מחובר לזה לגמרי, אני כבר מזהה בתמונות פנים של קורפיוטים מתים" גלעד יפת (מלפנים) ורועי מנדל: "אני מביא חומרים, גלעד מנתח אותם, ואנחנו ממשיכים. נהייתי מחובר לזה לגמרי, אני כבר מזהה בתמונות פנים של קורפיוטים מתים" צילום: אוראל כהן

 

10. לאורך כל הראיון הארוך יפת מלא התלהבות, אבל מסוג שונה מזה של מנהלי סטארט־אפים אחרים - ופגשתי כמה במהלך חיי. הוא אוסף את עצמו אל הכיסא, קצת כמו ילד שמנסה בהוראת הוריו להשתלט על עצמו בארוחת ערב רשמית, אבל אז מתפרץ שוב עם ערימת מידע חדש שהוא פשוט חייב לשתף בו. הוא בן 46, בוגר הנדסת תוכנה בטכניון בהצטיינות יתרה, נשוי ואב לשלושה ילדים, שאחרי קריירת הייטק ארוכה ברחבי הגלובוס התבקש על ידי המשפחה לנוח קצת בבית. כדי להעביר את הזמן התחיל לבנות את עץ המשפחה הפרטי שלו, גילה שאין תוכנה לזה וכתב את הקוד הראשון, שלימים ייהפך ל־MyHeritage.

 

כעת הוא מעיד על עצמו שהוא בעיצומו של מסע אישי לגמרי ל"הצלת" יהודי קורפו. רובם ככולם נספו, לא ניתן עוד להציל אותם, אבל יפת תחת התחושה שאם לא יחשוף את גורלם, קורותיהם והקשרים ביניהם, פיסת היסטוריה יהודית רבת משמעות תימחק. המסע הזה חרג מזמן מהצורך העסקי של קידום החברה ונהפך לאודיסיאה אישית סוחטת.

 

"זה ייעוד", הוא אומר לי ומתאר בעיניים בורקות כיצד בבוא היום, "כשהכל יסתיים", יתלה על קיר חדרו את עץ השורשים המלא של יהודי האי. נכון להיום אילן היוחסין שבנה צמח ללא פחות מ־934 איש. עץ אדיר שהחל בחיפוש מקרי אחרי סאבאס וכיום בקומתו התחתונה נמצאים ילדיי ובני דורם, והוא מטפס עד שמונה דורות למעלה, עם ענפים שמסתעפים לכיוון טריאסטה ואלכסנדריה, שתי ערים שכמחצית מיהודי קורפו ברחה אליהן בסוף המאה ה־19 בעקבות עלילת דם – "עלילה שבתעלול היסטורי דווקא הצילה את חייהם", הוא אומר.

 

"אף אחד לא ביקש ממני לעשות את זה, אין פה רווח כספי, ובכל זאת אני מעביר לילות לבנים בחיפוש אחר עוד שם ועוד קשר בין יהודי קורפו, מפענח כיצד עוברתו שמות יווניים, מה המשמעות של כינויי חיבה, מה היו הקודים שלפיהם ניתנו שמות לילדים. אצל הקורפיוטים בכלל, והבללים בפרט, בני דודים מתחתנים אחד עם השני כמו משוגעים. זה מקל על האיתור שלהם", הוא מחייך. "אין אף אחד היום שמכיר כמוני את הקהילה הזאת ומבין איך היא מתנהגת. אני מרגיש קשר כמעט מיסטי לקהילה שהסיפור שלה לא סופר. ואם אני לא אעשה את זה, אף אחד כבר לא יעשה".

 

כישראלי, השואה היהודית אחראית במידה רבה למוטיבציה שלו. כגנאלוג, היא מכשלה מקצועית מורכבת. "כשאתה יהודי, תמיד תגיע בחיפוש לאחור אל ה'בור', תרתי משמע, הנקודה שבה נקטע כל רצף גנאלוגי". אני שואל אותו אם רגשי נקם מוליכים אותו. "לא הייתי אומר נקמה", הוא עונה, "אבל 'על אפם ועל חמתם' בהחלט כן".

 

11. ארכיבאית עם מוטיבציה יכולה להוליד מחדש גם קהילה שנעלמה. והקשר האישי שקשר מנדל עם אשת הארכיון נלה פנטזי היה מפתח שקשה להפריז בחשיבותו למבצע השחזור. "יהודים שבאים לשאול שאלות ולחפש מסמכים זה עניין רגיש", אומר מנדל. "בארכיון אחר בקורפו סירבו לשתף פעולה, כנראה בגלל חשש מתביעות רכוש. אבל נלה היתה מוכנה לסייע. בהתחלה ביקשתי שתמצא לנו מסמך של אח של רוזה שידענו שנספה בשואה. ברגע שמצאה ושלחה אלינו, ביקשתי תעודת לידה. ואז ביקשתי עוד מסמכים של משפחת בללי, וכך הלאה. כל פעם שנוררתי עוד קצת, עוד משפחה ועוד משפחה, עד שהרגשתי בנוח להעביר רשימה ארוכה ולהתפלל שתסכים, והיא הסכימה. נלה ארכיבאית מדהימה, אשת ארכיון קלאסית שכל מסמך חשוב לה, והצלחנו לחבר אותה רגשית ולהדביק אותה בתחושת השליחות. אני משתף אותה בפגישות שלי עם האנשים שמצאנו את השורשים שלהם בזכותה והיא נהיית חלק מהסיפור ועוזרת עם כל מסמך שצריך".

 

מנדל הוא הזרוע הביצועית של יפת, אחראי לאספקה מתמדת של חלקים לפאזל שיפת מרכיב. "גלעד יושב עם העץ, משלים מה שמשלים, רואה מה חסר וחוזר אליי", הוא אומר. "לפעמים הוא מזהה שלא קיבלנו קובץ מלא מהארכיון, ונלה משלימה. לפעמים אני הולך עם ממצאים שמצאנו למשפחות שאיתרנו בישראל, רוכש את אמונן והן מספקות עוד חומרים משלהן. מסמכים, תמונות, זיכרונות. הבנים של רוזה, למשל, אפשרו לנו לחפור בתמונות ובמסמכים שהיו להם בבית, נעזרנו בספר טלפונים ישן של האמא כדי להתקשר לכל אחד ברשימה ולשאול, קיבלתי ייפוי כוח לחפש מסמכים רשמיים ורפואיים של רוזה. נעזרנו בכל תמונה שבגבה היו רשומים פרטים - תאריכים, שמות, כינויים, ברכות - כדי לאסוף עוד ועוד אינפורמציה. אני מביא חומרים, גלעד מנתח אותם, ואנחנו ממשיכים. נהייתי מחובר לזה לגמרי, מחפש פנים מוכרות בתמונות, כבר מזהה פנים של קורפיוטים מתים. בלי כוונה ובחריגה אדירה מהיעד המקורי נולד פה פרויקט היסטורי, מחקר שלם ומקיף על יהדות קורפו. סיפור גדול שמעולם לא סופר וטלטל לחלוטין את חייהם של אנשים, ובמידה רבה גם את החיים שלי".

 

12. MyHeritage עוד מוגדר סטארט־אפ, אבל כבר מהסוג החסון. במשרדים רחבי הידיים בקומת הגג בבניין באור יהודה עובדים כ־240 איש, וכ־40 נוספים ממוקמים בחו"ל, רובם בארצות הברית. רק בחדר "מגדל בבל" יושבים בכל רגע עשרות עובדי תמיכה שמספקים מענה אונליין ב־42 שפות, מפרסית עד הולנדית, למנויי האתר שנתקלו בבעיה עם אילן היוחסין שלהם. היא נחשבת לחברת הגנאלוגיה השנייה בגודלה בעולם אחרי Ancestry, שנרכשה לפני כארבע שנים תמורת 1.6 מיליארד דולר. לפי הנתונים שמספקת MyHeritage, לחברה יש כיום כ־90 מיליון משתמשים רשומים ברחבי העולם שנעזרים בה לבניית עץ המשפחה שלהם. כחצי מיליון מהם משתמשים משלמים, שמכניסים כ־60 מיליון דולר בשנה והופכים אותה כבר כעת לרווחית. עד היום גייסה החברה 49 מיליון דולר, בעיקר מקרנות בינלאומיות, והערכות השווי שלה נעות סביב 350 מיליון דולר.

 

"בסוף יהיה אקזיט", אומר לי יפת, "אבל הדרך חשובה יותר. אני גאה בזה שאני עושה משהו טוב, לא עוד חברת סרגלי כלים או הימורים ברשת. כסף בלי ערכים זה לא מעניין. מבחינתי MyHeritage היא מפעל חיים. כל בן אדם צריך לדעת את השורשים שלו, מחקרים הראו שילדים שיודעים את השורשים שלהם מצליחים יותר כי זה נותן להם ביטחון, והחלטתי שאני אעזור לכמה שיותר אנשים לקבל את הביטחון הזה. הרי כולנו נמות בלי כלום, וזה 'תיקון עולם'. משהו מאוד יהודי שמאוד חשוב לי".

 

טקס הענקת אות ראול ולנברג באריקוסה. במרכז, בכתום, איווט קורפורון. עומדים מימין פרץ (בחולצה כחולה) ואברהם (בחולצה תכלת) חסיד, בניה של רוזה טקס הענקת אות ראול ולנברג באריקוסה. במרכז, בכתום, איווט קורפורון. עומדים מימין פרץ (בחולצה כחולה) ואברהם (בחולצה תכלת) חסיד, בניה של רוזה

 

13. מרדף אחר אינפורמציה הוא למעשה תחום העיסוק של MyHeritage. פיסות המידע על קשרי משפחה בכל רחבי העולם שהיא שמה את ידה עליהן הן המחצב שממנו היא מפיקה רווחים. המחצב הזה אמנם בלתי נדלה ורק הולך וגדל, אבל הוא גם מפוזר מאוד, לא רציף, לא תמיד נגיש, ובחלקו הגדול הולך ונעלם תחת עוצמת השכחה האנושית המבורכת. בתחרות בין אתרי הגנאלוגיה, מי שיחזיק הכי הרבה ממחצב המידע הזה, ומי שיאפשר למשתמשים לחבר בקלות בין הפיסות, יגרוף את הקופה.

 

לכן MyHeritage משקיעה הון עתק ומאמצים עצומים בצבירת עוד ועוד אינפורמציה. בימים אלה, למשל, היא נמצאת בעיצומו של פרויקט צילום של כל הקברים בישראל. "שכרנו שישה צלמים, ציידנו אותם במצלמות עם GPS ושלחנו אותם לצלם את כל המצבות ב־1,080 בתי הקברות כאן", אומר לי יפת. "זה יעלה לנו מיליון דולר אבל יספק אינפורמציה נהדרת. על כל מצבה יש שם מלא של הנפטר, שנות חיים, שם האב, לעתים שם האם ולעתים קצת מידע עליו. זה מידע גנאלוגי אדיר. אנחנו משתמשים בצילומי לוויין כדי לסרוק את השטח ולדעת שלא החמצנו אף קבר. בסוף נדע בדיוק איפה כל קבר נמצא, וזה מידע שנעלה בחינם לאתר. פרט לכך אנחנו הופכים את המידע על הקברים לדיגיטלי, מכניסים אותו למאגרים וזה יאפשר להשלים המון פיסות מידע חסרות". להערכת החברה יש כשלושה מיליון מצבות בארץ, ועד עתה צולמו כמיליון קברים. בקצב של 100 אלף קברים בחודש, הפרויקט יסתיים עד סוף 2017.

 

כחלק מהרצון להתפשט לעוד ועוד מדינות ולאגור מידע, יפת הגה וצוות המפתחים פיתח והטמיע באתר תוכנה שמאפשרת תרגום אונליין של אילנות יוחסין. כך, למשל, לקוח של MyHeritage בישראל, שבנה את אילן היוחסין שלו, יכול לחפש קרובים בארגנטינה שממוקמים על אילנות בספרדית, ובלחיצת כפתור למזג ביניהם לאילן חוצה יבשות. באותה מידה לקוח בפולין יוכל לגשת אל המידע מהמצבות שיתורגם לשפתו.

 

הפרויקט של גוגל לסריקה והעלאת ספרים לרשת סיפק מאגר ארכיוני אדיר נוסף ל־MyHeritage. החברה בוחרת מאות אלפי ספרים שיש להם ערך להיסטוריה משפחתית וטוענת אותם לאתר. בשלב הזה, באמצעות טכנולוגיה מיוחדת שפיתחה, מוצלבים סמנטית נתונים של שני מיליארד אנשים שבאילנות היוחסין של המשתמשים עם תוכן הטקסט החופשי בכמאה מיליון דפי הספרים שנטענו. כשמתגלה התאמה נשלחות למשתמש הפסקאות המתאימות מהספרים שמתארות את חיי קרובי משפחתו. "גלעד בילה שבועות בקריאת מאות ספרים ישנים ובניתוח שלהם, הגדיר על סמך זה מערכת מומחה של חוקים שעל בסיסה נבנתה המערכת", אומר מנדל, "וההמצאה הזאת הניבה עד כה 80 מיליון תגליות למשתמשים שלנו".

 

נלה פנטזי, על רקע אילן היוחסין נלה פנטזי, על רקע אילן היוחסין צילום: רועי מנדל

 

וככל שהעולם רחב והכסף מצוי, כך גם ההמצאות לאיסופו של המידע הגנאלוגי. הפרויקט האחרון של MyHeritage למיפוי השבטים הנכחדים בפפואה גינאה החדשה נחשף באחרונה בתקשורת. יפת מסביר שהפרויקט הוא למעשה "מיפוי ותיעוד של שבטים שתרבותם נכחדת. שבטים מסורתיים מפוארים ששמרו על מבנה, תרבות ומנהגים משלהם במשך מאות שנים, אבל בעידן הנוכחי הצאצאים פונים למערב ונוטשים את המבנה המסורתי. צוותים שלנו הגיעו לנמיביה ועכשיו גם לפפואה גיניאה החדשה, חיו חודש עם השבטים ותיעדו כל מה שאפשר, בנו אילנות יוחסין שכוללים את ההיסטוריה והתרבות וסרקו כל מסמך או חומר רשום, מפנקסים רפואיים עד תעודות לידה. את המידע שמרנו ותיעדנו לטובת ההיסטוריה והדורות הבאים של השבטים". מכיוון שבאזורים הפראיים בנמיביה אין רישום על הקברים, הוא מספר, "התחקירנים שלנו פשוט הלכו עם זקני השבט מקבר לקבר, כתבו עם גיר על לוח מי קבור בכל מקום, צילמו את הלוח ליד הקבר, ואז מחקו ועברו עם הזקנים לקבר הבא. זאת אינפורמציה שאם אנחנו לא נתעד אותה, היא תיעלם כבר בדור הבא.

 

"ההיסטוריה", אומר יפת, "לא נגמרת. אבל למיתוסים אין משמעות. רק למה שמאומת או מופרך".

 

14. מה עשתה רוזה הילדה הקטנה על האי אריקוסה, הרחק מביתה, עם מי שכלל לא היו קרובי משפחה ישירים שלה? ההשערה היא שגם אביה של רוזה היה חייט, והיא הצטרפה לסאבאס החייט ובנותיו כדי להביא משלוח של בגדים לאי. כשכבר היו שם, הכומר לא נתן להם לחזור כי "קורה משהו בקורפו". כך רוזה צורפה ל"משפחה" החדשה שלה, והופרדה לנצח ממשפחתה הגרעינית. אבל זאת רק השערה, שכנראה תישאר כזאת לעולם. לעתים היסטוריה, גם אחרי אלפי מסמכים ותוכנות ממזריות, אינה יכולה להיות מאומתת או מופרכת בוודאות. יש מקום גם למיתוס.

 

מדפים בארכיון של קורפו. "נלה ארכיבאית מדהימה, כל מסמך חשוב לה, והצלחנו לחבר אותה רגשית ולהדביק אותה בתחושת השליחות" מדפים בארכיון של קורפו. "נלה ארכיבאית מדהימה, כל מסמך חשוב לה, והצלחנו לחבר אותה רגשית ולהדביק אותה בתחושת השליחות" צילום: רועי מנדל

 

15. בתום הראיון יפת מניח לפניי מסמך ביוונית. "זאת תעודת הלידה של סבתא שלך, מצאנו אותה בארכיון בקורפו", הוא אומר לי. מה כתוב שם, אני שואל, והוא מתרגם: "אייזק ברוך, בנו של מרקוס, בן 32, נגר במקצועו, תושב קורפו. הציג בפניי תינוקת ממין נקבה שנולדה ביום שלישי, 3 בנובמבר 1910. בתו של מנחם ויוונטה, אשר נולדה בקורפו וקיבלה את השם רוזה. שני העדים: מנדולין מוסטקי וסולומון (שם משפחה לא ברור), מורה במקצועו".

 

קפיצה בזמן. שבת בבוקר, גיל 19, חייל עייף מתעורר מוקדם מדי בחדר בבית הוריו לקול צעקות רמות באיטלקית שבוקעות מהסלון. רוזה בללי, חירשת כמעט לגמרי, יושבת ומקפלת כביסה תוך כדי שיחה ערה מדי עם יולנדה, קרובת משפחה בת בלי גיל. היא מקפלת בקפדנות גופייה ואז מתרוממת מעט, דוחפת את הגופייה מתחת לכרית הכורסה, ומתיישבת עליה מחדש. אחר כך הפעולה חוזרת עם זוג מכנסיים, חולצה, תחתונים. כולם מקופלים בקפידה ועוברים מיד לגיהוץ מבוסס כוח כבידה, ככל שיש כזה לאשה יוונייה צנומה במיוחד בת יותר משבעים. חייל עייף מעיף מבט זועם באמא שלו, שמפאת כבוד אמהּ מסמנת שאין מה לעשות, ומפאת אהבתה לבנה מתמלאת רגשות אשם.

 

יפת, כנראה יותר מרוב האנשים, מבין את העוצמה שטמונה בפיזיות של המידע. את הכוח שטמון בנייר שהוא מניח בפניי, פיסה שחולצה מארכיון חתום, גם אם האינפורמציה שבו אינה מחדשת הרבה. סתם חתיכת נייר חתומה בחותמת יוונית, שבכל זאת מספקת בן רגע ממד נוסף, הופכת את סבתא שלי ממישהי שהיתה קיימת כשנולדתי ונהפכה לזיכרון אחרי מותה, למישהי שיש לה אבא ונקודת מוצא בחיים. במובנים הבסיסיים האלה היא נהפכת למישהי שדי דומה לי. לכולנו. ואז הוא נותן לי לשקוע בזיכרונות נוספים.

 

amir.ziv@calcalist.co.il

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x