• תפריט
מוסף 24.03.2016
שאלות אורניום

פזורת העומר

התשתיות הגרועות, רמת החינוך הירודה והשבטיות החונקת דוחפות בשנים האחרונות עוד ועוד מבני האליטה הבדואית לעבור עם משפחותיהם ליישובי העילית היהודיים בנגב. בעומר, מיתר ולהבים ובשכונות המבוססות של באר שבע הם משיגים חינוך מצוין לילדיהם, שקט וגינות מטופחות. את קשיי הזהות סוחבים עד לדוקטורט

ב־2006 התקיים בעומר חידון התנ"ך היישובי לתלמידי כיתות ו'. הזוכה המפתיע במקום הראשון בחידון היה אמיר אבו פריחה, שמשפחתו עברה לעומר מהיישוב הבדואי הסמוך תל שבע כעשור קודם לכן. "אף פעם לא ישכחו לי את זה", אומר בציניות אבו פריחה, היום בן 22, שלאחרונה סיים לימודי תואר שני במתמטיקה בטכניון, "אבל מבחינתי זה לא היה סיפור כזה גדול. זאת היתה פשוט עוד תחרות שאפשר להתמודד בה. הייתי נחוש לנצח, בקטע תחרותי, זה לא שהנושא כל כך עניין אותי. אבל אני מבין שזה יצא מוזר".

 

אביו עודה, מהנדס כבישים אזרחי, זוכר את מבוכת מארגני התחרות. "פתאום ילד בדואי, בין כל הילדים היהודים שם, זוכה בחידון התנ"ך של הדת שלהם", הוא אומר בחיוך.

 

משפחת אבו פריחה היתה אחת מחלוצות תופעה קטנה אך מהפכנית: משפחות בדואיות שעוזבות את ריכוזי היישוב הבדואיים בנגב ומשתקעות ביישובים יהודיים סמוכים. בשנות התשעים היא היתה המשפחה הבדואית השנייה שעברה לעומר מתל שבע הצמודה, במהלך שגם היום נחשב חריג. מטרת המשפחות הללו היתה פשוטה: להבטיח לילדיהן חינוך איכותי, שיאפשר להם עתיד טוב יותר מזה שצפוי לרוב הבדואים בארץ.

 

"יסמין, הבכורה, הגיעה לגיל גן ילדים אבל מועצת עומר לא רצתה לקבל אותה לגנים ביישוב. רצינו שהיא תקבל חינוך טוב אז הבנו שאנחנו חייבים לקנות פה בית, אחרת לא יקבלו אותה גם לבית הספר", מסביר עודה אבו פריחה. שני עשורים אחר כך הוא יכול להכריז בסיפוק שהמטרה שהוא ואשתו המנוחה רודאינה הציבו לעצמם הושגה במלואה. יסמין (26) סיימה בהצלחה לימודי רפואה ובקרוב תתחיל התמחות, רנא (25) למדה אדריכלות בבצלאל ועשתה הסבה לקולנוע, סמר (23) בוגרת לימודי פסיכולוגיה ושוקלת להתחיל תואר שני בתחום בברלין, אמיר סיים כאמור לימודי תואר שני במתמטיקה בטכניון, והבן הצעיר, סייף (19), לומד רפואה באוניברסיטה העברית.

האב עודה אבו פריחה (במכרז) עם ילדיו רנא (מימין), יסמין ואמיר: "עיקר הבעיה היא שבמקום להרגיש גם פה וגם פה, אתה לפעמים מרגיש לא פה ולא פה, קצת כמו טרזן" האב עודה אבו פריחה (במכרז) עם ילדיו רנא (מימין), יסמין ואמיר: "עיקר הבעיה היא שבמקום להרגיש גם פה וגם פה, אתה לפעמים מרגיש לא פה ולא פה, קצת כמו טרזן" צילום: חיים הורנשטיין

 

כיום מתגוררות בעומר, שמונה 7,500 תושבים, כעשר משפחות בדואיות. עוד כמה עשרות משפחות מתגוררות במיתר, בלהבים ובשכונות המבוססות של באר שבע — בני האליטה הבדואית שמבקשים להתערות בשכבה הדקה של האליטה היהודית־ישראלית בנגב. זוהי עדיין טיפה בים מתוך 230 אלף הבדואים המתגוררים בישראל, אבל התגברות המגמה מעידה על שינוי שעוברת השכבה המבוססת של החברה הבדואית. רוב בני המשפחות שעמם דיבר "מוסף כלכליסט" הביעו שביעות רצון מהמעבר ליישובים יהודיים, אבל לא הסתירו את העובדה שעל היכולת להשיג חינוך טוב ואיכות חיים הם משלמים מחיר של בידוד וניתוק של הדור הצעיר מהחברה הבדואית הסובבת.

 

עולם אחר ממש ליד הבית

 

שתי דקות הנסיעה מעומר לתל שבע חוצות בין עולמות שונים בתכלית. בתל שבע יש עזובה, זבל על המדרכות, פחונים כהשלמה לגדרות, ילדים ופעוטות הולכים יחפים על הכביש בדרכם לדיונות המשמשות להם מגרש משחקים. בעומר הסמוכה פורח עולם אחר: הבתים מטופחים מאוד, חלק מהם נראים כארמונות קטנים, מכוניות יוקרה חונות בצדי המדרכות, הגינון והניקיון מוקפדים. "שתי דקות נסיעה מפרידות בין דירוג סוציו־אקונומי הכי גבוה, 10, לנמוך ביותר, 1", מסכם עודה את המצב הטעון בשפה הכי פורמליסטית שהוא יכול לגייס.

 

"אמא תמיד אמרה משפט קשה, שעד היום מהדהד לי: 'אנחנו קנינו את שוויון הזכויות שלנו בכסף, ברגע שיש לך כסף מסתכלים עליך אחרת'", מצטטת הבת יסמין את אמה, רודאינה. "וזאת האמת. כשאני רואה את תל שבע, שתיים־שלוש דקות מפה, אני תמיד חושבת על החיים שהיו יכולים להיות לי. בגיל צעיר היתה לנו ביקורת על ההורים, טענו שבגללם יש לנו המון בעיות זהות ושכבר היה עדיף שנישאר בתל שבע כדי שלא נרגיש כל כך שונים בכל מקום, אבל ככל שהזמן עובר — אני מודה לאלוהים על הבחירה של הוריי".

 

ד"ר נעם אבו פריחה. "אנחנו עוברים לעומר בגלל מצוקת דיור קשה מאד שיש בתל שבע. אם היה לי פה מגרש לבנות עליו הייתי בונה, אבל אין" ד"ר נעם אבו פריחה. "אנחנו עוברים לעומר בגלל מצוקת דיור קשה מאד שיש בתל שבע. אם היה לי פה מגרש לבנות עליו הייתי בונה, אבל אין" צילום: חיים הורנשטיין

 

"הסיפור שלנו דומה לסיפור של מהגרים שרוצים להיות דומים לחברה שהם חיים בה ומתקשים לשמור על זהותם", מוסיפה אחותה רנא, שעוסקת בנושא הזהות המשפחתית בסרט שהיא מצלמת בשנים האחרונות. היא מתגוררת כיום בשכירות בשכונת פלורנטין בתל אביב, ובחיתוך הדיבור, בתסרוקת ובלבוש הבוהמייני היא מזכירה יותר מכל את ברנז'ת האמנות התל־אביבית. אלא שבמקביל היא מלמדת קולנוע בבית ספר בשפרעם ונאבקת, בעזרת מורה פרטית, בערבית שהיא רוצה לרכוש. "בילדות גדלנו לגמרי כ'עומריסטים', כולנו היינו ילדי צופים בטירוף, אבל תמיד היו דברים שכולם יכלו לעשות ואני לא, למשל לצאת עם חברות, לישון אצל חברות, כל דבר שיכול היה להוביל לסיטואציות שבעיני ההורים יכולות להיות 'מסוכנות' — לנו היה אסור. בעומר לכל אחת יש חבר, ובחברה הערבית, בטח הבדואית, אין זוגיות לפני חתונה. כשאתה מתבגר, זוגיות היא חלק נורא חשוב מהחיים, וזאת בעיה ענקית", היא רומזת לאחת הבעיות העיקריות של הבדואים, ובעיקר הבדואיות, שגדלים בחברה היהודית (ראו מסגרת).

 

"אבל פרט לכך, בילדות הרגשנו כמו כולם, ואת השוני חוויתי רק כשיצאתי מהבית ללמוד. זה התחיל בחיפוש דירה בירושלים, אחר כך בשדה התעופה, כשמסתכלים על השם ותמיד משהו קורה — הבידוק הופך כבד יותר, תורים נפרדים — ועוד. שלא לדבר על עתות מלחמה בעידן הפייסבוק. לראות שנאה ואמירות מכלילות כלפי ערבים ברשת, אפילו מאנשים שגדלו איתי, זה מייאש, כי אם החיים איתנו לא מונעים מאנשים להכליל, אז מה כן יגרום לזה?".

 

"בתיכון אתה מנסה להיות כמו כולם כי זה מה שעושים בתיכון, אז הערבית שלנו קלוקלת", מוסיפה האחות הקטנה סמר, "לימודי ערבית אף פעם לא היו דבר מובן מאליו בשבילנו. היום אנחנו יודעים שיש דברים יפים בתרבות שלנו שאולי פספסנו. דרך המלך תהיה להרגיש שייכים בלי למחוק את הזהות שלנו, אבל זה קשה".

 

"עיקר הבעיה היא שבמקום להרגיש גם פה וגם פה אתה לפעמים מרגיש לא פה ולא פה, קצת כמו טרזן", אומר האח אמיר. "אתה בא ממקום אחד אבל חי חיים אחרים לגמרי, ואתה לא שום דבר עד הסוף. אני לומד עכשיו בחיפה ויש הרבה ערבים מסביב אבל אני מרגיש קרוב יותר לסטודנטים היהודים, וגם הסטודנטים הערבים עצמם מרגישים פחות קרובים אליי. אני לא אוהב את זה שיש תבניות שהזהות שלך צריכה להיכנס אליהן. 'גר בעומר/ערבי/בדואי' — זה גם לא איך שהייתי מציג את עצמי למישהו. יותר הגיוני להציג את עצמך לפי דברים שאתה עושה בחיים, לפי דברים שאתה אוהב. הזהות שלך זה לא רק איפה ולמי נולדת".

 

תקים פה משפחה במציאות כל כך עדינה ומסובכת?

"זה רחוק ממני", אומר אמיר, ולא כלאחר יד. "יש פה גם הנחת בסיס שאני חייב משפחה. אני עוד לא יודע אם אקים משפחה".

 

מימין: האחיות סראב וראויה אבו רביע באוניברסיטת בן גוריון. הראשונה תושבת באר שבע, האחרונה תושבת מיתר. ראויה: "המאבק בכל החזיתות גורם לי להגיע הביתה תשושה" מימין: האחיות סראב וראויה אבו רביע באוניברסיטת בן גוריון. הראשונה תושבת באר שבע, האחרונה תושבת מיתר. ראויה: "המאבק בכל החזיתות גורם לי להגיע הביתה תשושה" צילום: חיים הורנשטיין

 

מאבק בכל החזיתות

 

ד"ר יוניס אבו רביע, הרופא הבדואי הראשון בארץ, בן לשבט הגדול והמוכר בנגב, נמנה עם הראשונים לעבור, כבר ב־1975, לבאר שבע, זמן קצר לאחר שהתחתן עם ג'יהאן, מפקחת במשרד החינוך. בעיר גידלו השניים ארבע בנות ובן, והתאמצו לתת להם גם השכלה ראויה וגם זהות ערבית חזקה. כיום כל הילדים בעלי מקצועות אקדמיים: סראב (39) היא דוקטור לסוציולוגיה באונ' בן גוריון, אחותה ראויה (36) עורכת דין הכותבת דוקטורט במשפטים באוניברסיטה העברית, ספא (37) היא דוקטור לאנתרופולוגיה, רמזיה (33) מפקחת במשרד החינוך, והבן מוחמד (29) רוקח.

 

בנות משפחת אבו רביע משתייכות לדור הראשון של נשים בדואיות שעשו קריירה אקדמית (סראב בתוכנית רוטשילד למחקרים חברתיים, וראויה - מלגאית בתוכנית אריאן דה רוטשילד ללימודי דוקטורט לנשים). סראב אף היתה האשה הבדואית הראשונה בישראל שקיבלה תואר דוקטור. המאבק שלהן, הן מספרות ל"מוסף כלכליסט", היה תמיד כפול: כנשים משכילות וחזקות בחברה פטריאכלית מסורתית, וכבנות המיעוט הבדואי בחברת הרוב היהודית.

 

את הפיצול הזה הן חוו מגיל צעיר מאוד. אביהן עמד על כך שאת שנות הלימוד הראשונות שלהן יעשו בתל שבע, עם בנות שבטן, ורק אחר כך העביר אותן לבתי ספר יהודיים בבאר שבע. סראב, הבכורה, למדה בתל שבע עד כיתה ז', אז עברה לתיכון יהודי בבאר שבע, בדואית יחידה בקרב 400 תלמידים יהודים. ראויה למדה בתל שבע עד כיתה ד'. אבל בניגוד לחוויה שמתארים בני משפחת אבו פריחה, בנות משפחת אבו רביע מדגישות כי אצלן לא טשטשו המגורים והלימודים המשותפים את זהותן הערבית. תרמה לכך העובדה שביתן היה בית פוליטי מאוד עם תודעה בדואית־פלסטינית מפותחת. אולי לכן, אף שהן מביעות ביקורת חריפה - פמיניסטית בעיקרה - על החברה הבדואית, הן מדגישות יותר את ביקורתן על הממסד, שמייצג את חברת הרוב, היהודית.

 

עו"ד אינסאף אבו שארב: "אם היו את כל השירותים והפיתוח, הייתי מעדיפה שילדיי ילמדו במערכת חינוך ערבית, אבל אנחנו יודעים מה המצב שם. למערכת החינוך של רהט אין מצב שאשלח אותם" עו"ד אינסאף אבו שארב: "אם היו את כל השירותים והפיתוח, הייתי מעדיפה שילדיי ילמדו במערכת חינוך ערבית, אבל אנחנו יודעים מה המצב שם. למערכת החינוך של רהט אין מצב שאשלח אותם" צילום: חיים הורנשטיין

 

"הגעתי לבית הספר היהודי בסוף שנות השמונים, תחילת האינתיפדה הראשונה, ובאווירה הזאת להיות מיעוט בתוך קבוצת רוב גורם לך להרגיש אחרת", אומרת עו"ד ראויה אבו רביע, שמתגוררת כיום בישוב מיתר עם בעלה וביתה בת השנתיים. "את שומעת 'מוות לערבים', ולומדת להבחין בין שיח 'שלך' לשיח 'שלנו'. ההכנות לגדנ"ע ולצבא היו חוויה שרק חידדה את בניית הזהות שלי. וההורים תמיד הזכירו: 'את פה כדי לקבל השכלה טובה, לא כדי להיטמע', והדגישו שהעובדה שאנחנו לומדות בבית ספר יהודי כדי לפתוח לעצמנו הזדמנויות לא הופכת אותנו ליהודיות".

 

"להיות בפוזיציה הזאת משמעו אף פעם לא להיות על מי־מנוחות", אומרת סראב אבו רביע־קווידר. "אנחנו נשים ביקורתיות, רגישות לסביבה, שההתקדמות שלנו כל הזמן כרוכה בקונפליקטים. הגזענות והברוטליות היומיומיות כלפי ערבים בנגב מרתיחות אותי, אבל כך גם העובדה שבחברה הבדואית מותר לנשים להיות פעילות במאבק נגד הריסות בתים ואי־הכרה באדמות, אבל כשמדובר במאבק נגד פוליגמיה, או בכל נושא שקשור לזכויות נשים — כולם מתעוררים נגדך".

 

"כעורכת דין ייצגתי סוגיות של כפרים לא מוכרים ואדמות, וזה אפשר לי לייצג גם סוגיות פמיניסטיות של האוכלוסייה הערבית הבדואית", אומרת ראויה. "יש לי בעיה עם ליברלים לבנים שמוכנים להיות איתי במאבק נגד פוליגמיה אבל לא בהקשרים היסטוריים קולוניאליים של כיבוש כי אז אני יוצאת מהמשבצת שלהם. אולי דווקא בגלל העובדה שאני חיה בחברה הישראלית אני ביקורתית יותר כלפיה, והתסכול שלי גדול יותר כלפי הממסד הישראלי. אבל המאבק בכל החזיתות גורם לי להגיע הביתה תשושה".

 

כדי להדגיש שהגבולות תמיד נשמרו, בנות המשפחה מספרות ששאלת בני זוג יהודים מעולם לא עמדה מבחינתן על הפרק. "בנישואים מעורבים תמיד צד אחד צריך לוותר על הזהות שלו", אומרת סראב, "נישואים כאלה תמיד יהיו טעונים רגשית, ומי רוצה לחיות עם נטל כזה ועם סטיגמה כזאת? אף פעם לא שאלתי את ההורים לעמדתם ביחס לשאלה הזאת, כי לא חשבתי שלא אמצא בן זוג בדואי ליברלי", היא מוסיפה.

 

אלא שגם סראב וגם ראויה, שבעקבות המגורים והלימודים בבאר שבע התרחקו מאוד מדמות האשה הבדואית המסורתית, נאלצו לנתץ מוסכמות כדי למצוא חתנים מתאימים, כאלה שלא ימנעו את המשך התפתחותן האישית והמקצועית. שלא כמקובל, שתיהן התחתנו עם גברים מחוץ לשבט או המעמד שלהן, ונדרש מאבק עיקש — שהוביל אביהן — כדי להרגיע את הרוחות ולהשיג לפחות הסכמה שקטה של המשפחה המורחבת לקשרי הנישואים הללו, גם אם לא את ברכתה.

 

בועה דו־לשונית

 

ילדיו של אבו אלקיעאן מחופשים השבוע. "אנחנו חוזרים לחורה כי הם מאבדים את זהותם הבדואית" ילדיו של אבו אלקיעאן מחופשים השבוע. "אנחנו חוזרים לחורה כי הם מאבדים את זהותם הבדואית"

ביקור בבית הספר הדו־לשוני "דגניה" בבאר שבע מחמם את הלב. על מגרש הכדורגל מתרוצצים ילדים המדברים ביניהם עברית וערבית, על הקירות תלויות עבודות תלמידים בשתי השפות, וקישוטי פורים תלויים בסמוך למזרנים בסגנון מאהל בדואי הפרושים על הרצפה. השיעורים בכיתות מועברים במקביל על ידי מורה דובר עברית ומורה דובר ערבית, והצלצולים הם רוטציה של שירים בשתי השפות.

 

בית הספר, שהוקם לפני שבע שנים, הוא אלטרנטיבה נוספת, קלה יותר לעיכול, להורים בדואים שמבקשים לתת לילדיהם חינוך איכותי בלי לוותר על תרבותם ועל שפתם, ולעתים גם לא על מקום מגוריהם המסורתי. כיום לומדים בו 170 תלמידים מכיתות א' עד ו', שרבע מהם הם בדואים (כרבע נוסף הם ערבים, וכחצי יהודים). מטבע הדברים התלמידים הללו מגיעים ממשפחות שמצבן הסוציו־אקונומי גבוה מהממוצע מזה שבמגזר הבדואי. "לא פשוט להגיע לכאן", מודה המנהלת אורית פיירברג. "זה דורש תשלום לעמותה שהקימה את בית הספר והסעה יומיומית. ומי שאין לו מחויבות לדו־קיום לא יכול לשרוד כאן. יש בבית הספר משהו מאוד מאוזן ולא מתלהם, שמעביר לילדים מסר שהמציאות היא לא שחור ולבן, ומעודד אקטיביזם, אסרטיביות וחשיבה ביקורתית".

 

עו"ד אינסאף אבו שארב (36), עד לאחרונה תושבת באר שבע, היא אם לשלושה ילדים שלומדים במוסדות החינוך ששייכים לעמותה המפעילה את בית הספר הדו־לשוני. ילידת הכפר הלא מוכר איסדיר, הסמוך לדימונה, אבו שארב התגוררה בנתניה בזמן לימודי המשפטים, ואחרי נישואיה עברה לבאר שבע. דעתה על בית הספר הדו־לשוני מעורבת. "הילדים היהודים והערבים גדלים כאן יחד ולא סוחבים את המטענים שיש לנו המבוגרים", היא אומרת, "הערבים לא גדלים כאן עם תחושה שהם האחר, הם מרגישים שווים, וזה טוב כמובן, אבל המציאות בחוץ היא לא כזאת, ובסוף כשהם ייצאו, הם יקבלו סטירת לחי. אם היו לי את כל השירותים והפיתוח, המשאבים והתקציבים, הייתי מעדיפה שילדיי ילמדו במערכת חינוך ערבית, אבל למערכת החינוך של רהט אין מצב שאשלח אותם. אנחנו יודעים מה המצב שם. לצערי מבחינת ההשקעה של המדינה בפיתוח — ליישובים הבדואיים אין מה להציע.

 

"אני לא רוצה שהילדים שלי ייטמעו בחברה היהודית כדי לקבל יחס שווה, אני רוצה שישמרו על הזהות שלהם. יום אחד הבן הגדול שלי, שלמד אז בגן של נעמת, שאל אותי: 'אמא, אם אני ערבי, למה כשאני רוצה לדבר יוצאת לי מהגרון עברית?'. היום אני מוצאת את עצמי מתאמצת להסביר לו כמה השפה הערבית חשובה, אף שהיא קשה לו. לפעמים הוא שואל למה הוא צריך להתאמץ אם באוניברסיטה לומדים בעברית. אם הוא היה לומד בבית ספר ערבי הוא לא היה חושב ככה".

 

לאחרונה עברה משפחת אבו שארב מבאר שבע למיתר, בחיפוש אחר איכות חיים גבוהה עוד יותר. בשנה הבאה יעזבו הילדים את בית הספר הדו־לשוני ויעברו למערכת החינוך המקומית, היהודית, של מיתר. "רצינו סביבה שקטה ואיכות חיים לצד חינוך טוב", מסבירה אבו שארב, "ואני יודעת שהזהות שלנו מספיק יציבה כך שאני לא חוששת שהילדים יאבדו אותה במיתר. חוץ מזה", היא ספק מצטדקת, "גם בבית הספר הדו־לשוני רמת הערבית לא מספיק גבוהה לטעמי".

 

ד"ר נעים אבו פריחה (35) דווקא מרוצה מאוד מבית הספר הדו־לשוני, ומתכוון להשאיר בו את שני ילדיו גם לאחר מעברם המתוכנן לעומר בחודשים הקרובים. "הילדים שלי במסגרת דו־לשונית כבר מהפעוטון ואני מאוד מרוצה", הוא אומר. "אין להשוות לרמת מערכת החינוך במגזר שלנו, וגם בתוך מערכת החינוך היהודית זאת מערכת מיוחדת".

מרמת החיים בתל שבע, שבה הוא מתגורר כרגע עם אשתו עמירה, מורה למדעים, הוא מרוצה הרבה פחות. "נכנסת לפה וראית עולם אחר לגמרי?", הוא ספק שואל, ספק אומר, על הדרך שעשיתי מעומר לביתו. עמירה, הנמצאת בהיריון מתקדם, חובשת כיסוי ראש ("לבעלי זה חשוב. לי אין בעיה עם זה, אני לא עושה בעיות"). על הספה יושבים הילדים, מועד וזמזם, וצופים בסרט מצויר בערבית כשהם עדיין לובשים את חולצות בית ספר.

 

נעים, בוגר לימודי רפואה בגרמניה וממקימי האגודה לשיפור מעמד הרופא הערבי בנגב, הוא אחד מ־20 ילדיו של אב הנשוי לשתי נשים. "כמו שהבנת, אני לא עובר לעומר בגלל החינוך של הילדים", הוא מסביר את הצעד המתקרב. "אנחנו עוברים בגלל מצוקת דיור קשה מאוד שיש בתל שבע, כמו בכל עיר ערבית בארץ. אם היה לי פה מגרש לבנות עליו הייתי בונה, אבל אין. הבית הזה הוא לא שלי, הוא של אבא שלי. הוא מהמיעוט שהיה במצב טוב אז יש לו כמה בתים, אבל אנחנו 20 אחים. אני יכול לעבור ולא כל האחים יכולים אז לא היתה לי ברירה בעצם, עוברים ולוקחים משכנתה. אבל כמובן שיש עוד סיבה. בעומר תהיה לנו איכות חיים אחרת לגמרי".

 

אבל ד"ר אבו פריחה מאיר גם זווית אחרת של הרצון לעזוב את היישובים הבדואיים, כזו שאינה קשורה דווקא לגידול המשפחה. "כשאתה חוזר מלימודים מחו"ל אתה לא חוזר אותו אדם", הוא מתאר סיטואציה שמשותפת לרבים משכבת האליטה הדקה של המגזר הערבי והבדואי, שלומדים באוניברסיטאות בחו"ל. "אתה חוזר בן 25־27 אחרי שהתרחקת מהקהילה שלך לכמה שנים טובות, ולוקח זמן להתאקלם. זאת ממש לא חזרה חלקה, וזה לא מקרי שהרבה רופאים שחוזרים לארץ עוזבים את הכפר ליישובים כמו באר שבע, מיתר, עומר. כשחזרתי לתל שבע לקח לי חצי שנה להתאפק שלא לחזור לגרמניה. אתה מתרגל לסגנון חיים אחר לגמרי, אירופי, ופה אתה חוזר להיות תושב פריפריה עם כל הקשיים שבזה".

 

הרוב נשארים ביישוב

 

"היקף התופעה לא גדול", אומרת ירונה בן שלום ריצ'רדסון, פרוייקטורית של העמותה העירונית המפעילה את מרכז ג'ו אלון, מרכז חינוכי ותיירותי להכרת הנגב, ומנהלת פורום אנשי עסקים בדואים. "יש כיום כ־30־40 משפחות בדואיות שגרות בעומר, מיתר ולהבים, וקצת יותר מזה בבאר שבע. רבות מהן ממשיכות להחזיק עוד בית ביישוב המקור שלהן, שאליו הן נוסעות בחגים ובסופי שבוע כדי שהילדים יידעו ערבית ויהיו מחוברים למשפחה ולחברה הבדואית. למען המשכילים שנשארים לגור ביישובים הבדואיים, שהם עדיין הרוב הגדול, מתוכננת בימים אלה שכונת אקדמאים בחורה, שיש לה דרישה עצומה מצד בני השכבה הזאת מכל האזור.

 

"המהפכה העיקרית שעוברת היום על החברה הבדואית היא מהפכת ההשכלה, בעיקר של נשים. מצד שני, החברה היא עדיין חברה מסורתית מאוד, שבטית ופטריארכלית, שאחוזי הפוליגמיה בה גבוהים מאוד, בין 30% ל־40%, וזה יוצר בעיות קשות. אני מכירה המון משפחות של אקדמאים, בעלי יכולות כלכליות, שלוקחים אשה שנייה או שלישית. מסתבר שרק השכלה לא יכולה לפתור את הבעיה הזאת".

 

איכראם חוג'יראת: "החיים של נשות האליטה הבדואית לא פשוטים כי חתונה עם גבר לא מוסלמי זאת לא אופציה וגבר בדואי תמיד יגביל את האשה" איכראם חוג'יראת: "החיים של נשות האליטה הבדואית לא פשוטים כי חתונה עם גבר לא מוסלמי זאת לא אופציה וגבר בדואי תמיד יגביל את האשה" צילום: תומי הרפז

 

גם פאדי מאסמרה (39), מנכ"ל המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים, מדגיש שתופעת המעבר ליישובים יהודיים קטנה מאוד, ושהמהפכה הדרמטית שעוברת על המגזר היא מהפכת ההשכלה של הדור הצעיר, שמערערת גם את היחסים הבין־דוריים וגם את היחסים בין המינים. לדבריו, "מיעוט המשפחות שיכולות ובוחרות לממן מעבר לעומר או למיתר ממחישות את החשיבות שהאוכלוסייה הבדואית רואה במתן חינוך טוב והזדמנות להשכלה גבוהה לילדיה. ההכרה הזאת קיימת גם במשפחות עניות יותר, ומי שיכול לשפר את התנאים שלו עושה את זה. אבל מול כמה משפחות שעברו לעומר, הזרם העיקרי הוא של מאות האנשים שחוזרים יום־יום לכפרים הבלתי מוכרים בלי החשמל ובלי המים אחרי יום לימודים באוניברסיטה או משמרת בבית החולים".

 

ויש מי שמתחרטים על החלטתם לגור בין יהודים, וחוזרים להתגורר ביישובים הבדואיים. יעקב אבו אלקיעאן (41), הנמנה עם האמידים ביותר בקרב הקהילה הבדואית, בעל עסקים בתחום הנדל"ן והמסעדנות, מתגורר בשנים האחרונות במיתר, אך באחרונה החליט להחזיר את משפחתו לחורה, לאחר שהרגיש כי ילדיו, בני שלוש וחמש, מאבדים את זהותם הבדואית. "הם חייבים להכיר את העדה, השפה והמנטליות שלהם", הוא אומר. "היום כשאני בא איתם לחורה, הגדול רוצה לחזור הביתה, למיתר, אומר 'אבא, לא טוב לי פה'. תדברי עם הילדים שלי בערבית, הם יחזירו לך בעברית. את אומרת להם 'כיף חלאק' הם אומרים: 'טוב, סבבה'. אני שואל בערבית אם הילד רוצה לאכול, הוא עונה בעברית 'לא בא לי'. היום פורים, הם קמו בבוקר והתחפשו לספיידרמן. בחורה אין דבר כזה להתחפש. הגדול גם ביקש ממני כלב בבית, אבל לנו כערבים אסור להחזיק כלב בבית, אם כלב נוגע בכלי – הוא הופך טמא. הילד דורש כי לחבר שלו אילן יש, וכמה אני יכול להגיד לו 'לא' על כל דבר כזה?

 

"החזרה לחורה קשה לי, אני מודה. אנחנו אוהבים את האווירה הטובה במיתר, השכנים שלנו טובים, אין בעיות, וביישובים הבדואיים הרבה דברים חסרים לילדים — מקום לשחק, בריכה. גם מערכת החינוך במיתר מצוינת יחסית למה שיש במגזר הערבי, ולכן אמשיך את הלימודים של הילדים שם. אבל לאט לאט אכניס אותם לחברה הבדואית עד שיתרגלו ויתאקלמו".

 

פרדוקס ההשכלה

הבדואיות יוצאות ללמוד, ולא מצליחות למצוא חתן

 

קשה שלא להתפעל מהמזג הסובלני ומהגישה הליברלית של עודה אבו פריחה בשעה שהוא צופה בילדיו מתכננים את הצעד המהפכני הבא שלהם. רק סוגיה אחת, ששבה ועלתה בשיחות עם כמעט כל המרואיינים לכתבה הזאת, מטרידה אותו: הקושי שיהיה לבנותיו למצוא בני זוג. הקושי הזה משותף, ברמה כזו או אחרת, לכל הנשים הבדואיות שיוצאות ללימודים אקדמיים, אבל חריף בהרבה אצל אלה שלמדו וגרו מילדות בחברה היהודית, הפתוחה בהרבה מזו הבדואית.

 

"עם עבודה לא תהיה להן בעיה, אבל עם בני זוג זה לא יהיה קל", הוא אומר בנימה מפוכחת אחרי כשני עשורים של מגורים בעומר. "בחברה הערבית השליטה אצל הגבר, ואילו הבנות שלי גדלו בבית ובחברה שוויונית. זו בעיה. קשה להן לחזור לאחור. הן יצטרכו למצוא מישהו במנטליות שלהן, ואולי לעשות ויתורים כדי להקים משפחה".

 

"התמזל מזלי ומצאתי בן זוג שמתאים לי", אומרת עו"ד אינסאף אבו שארב, שמנהלת את מרכז זכויות האישה הבדואית "איתך" בבאר שבע, "אבל אני נתקלת בנשים צעירות מתוסכלות, שהולכות ולומדות ויש להן ציפיה לגיטימית לחיים אחרים, ואז הן פוגשות גבר שאומר: 'לא חביבתי, תאספי את השיער ותשימי מטפחת, תחזרי הבית עד ארבע, ואל תלכי יותר עם מכנסיים צמודים. לנשים המשכילות במגזר שלנו יש קושי רציני למצוא בן זוג כי גם גברים משכילים רוצים להתחתן עם מישהי על פי המודל המסורתי ולדרוש ממנה דרישות על פי מסורת ודפוסים פטריאכליים".

 

אחת המרואיינות סיפרה בעילום שם על תחושת הטרור הנפשי שמרחפת מעליה, כמי שעשתה בחירה לא מקובלת של בן זוג ומקום מגורים לצורך לימודים ועבודה: "כל הנשים הבדואיות חיות תחת העננה המכונה 'כבוד המשפחה'. אם עשיתי משהו שלא נראה לאחד מ-300 בני הדודים שלי מדרגה ראשונה או שנייה, הוא פשוט עלול לירות בי, לרצוח אותי, והתחושה היא שיש לו את כל הלגיטימציה. הבנתי שלא אוכל להתקדם בחיים בלי לחצות את המחסום של פחד מהמוות, שאני חייבת לנתץ את הבועה הזאת כדי לצאת מ'הכלא' הזה ולחיות לפי הבחירות שלי".

 

"אין לנו עתיד פה", מתבטאת בחריפות עורכת דין בדואית צעירה, בת 23, על פרדוקס ההשכלה של הנשים הבדואיות. "אני כל כך צעירה וכבר מיואשת, כי כל מה שנשים אצלנו הצליחו לעשות זה לצאת ללמוד, זה הדבר היחיד שהתפתח. אז האשה יכולה לרכוש השכלה גבוהה, אבל להחליט איפה היא רוצה לגור או עם מי להתחתן? זה לא. וזאת בשעה שלגברים אף אחד לא מתערב בחיים. מה שהם עושים זה קדוש, גם אם זה מנוגד לדת. אני חייבת שיהיה לי בן זוג שיכבד את מה שאני רוצה לעשות ולא יכפה את דעותיו עליי, ואני לא מוצאת. בינתיים אני לא מתפשרת. גברים משכילים יש, אבל הם לא תמיד יותר פתוחים מהאחרים. להפך, נתקלתי ברופאים שאיתם זה קשה יותר, כי הם חושבים שהם כמה דרגות מעלייך ולכן כל מה שהם אומרים את חייבת לעשות".

 

איכראם חוג'יראת, מהכפר הבדואי ביר אל-מכסור בצפון מודעת היטב לקושי הזה, והשלימה איתו לדבריה. היא בת 29, מתגוררת בשכירות ביפו עם אחותה, ומכריזה שבחרה להעמיד קריירה על פני משפחה בשלב זה של החיים.

 

למדתי במכללת אורנים בטבעון חינוך קהילתי ותקשורת, אני בוגרת ארגון שגרירי רוטשילד למנהיגות חברתית, אני רוצה להשפיע על מעמד נשים בחברות מסורתיות סגורות: חרדיות, בדואיות, ערביות שבעיני חולקות את אותם קשיים, גם אם דרך הפוליטיקה. חיפשתי דרך להשתלב בחברה הישראלית, כשהאתגר שלקחתי על עצמי הוא להגשים את כל החלומות שלי עם כיסוי הראש, גם אם זה מחייב אחרים להתמודד עם הסטיגמות. עבדתי כעוזרת דובר משרד החקלאות ולאחרונה התחלתי לעבוד כתחקירנית בתוכנית 'המקור' בערוץ 10. בגיל 29 מבחינת החברה אני צריכה להיות נשואה עם ילדים, אבל אני רוצה להגשים את עצמי, אז חתן אני לא מחפשת. על זה ויתרתי, כי אני יודעת מראש לאן זה ייקח אותי.

 

"החיים של נשות האליטה הבדואית לא פשוטים במובן הזה, כי את חייבת במידה מסוימת לבחור לא להתחתן. חתונה עם גבר לא מוסלמי זאת לא אופציה, וגבר בדואי תמיד יגביל את ההצלחות של האשה, אז אין ברירה. אני בחרתי להתקדם מקצועית, ולוותר על חתונה ומשפחה זה מחיר שאני מוכנה לשלם. הפרדוקס הוא שבעיני הוריי כל הצלחה מקצועית שלי מרחיקה אותי עוד יותר מהקמת משפחה".  

בטל שלח
    לכל התגובות
    x