• תפריט
נשים ועסקים
באנר מגזין נשים מרץ 2016

עבר סוציאליסטי. עתיד קפיטליסטי?

בימים היפים של ההסתדרות והסוציאליזם כולם באו אליהם כדי לנוח, לאכול טוב ולראות את חנה רובינא. כשנגמרו הצנע והמיתון עברו הנופשים להכל־כלול, ובתי ההבראה הפכו לפילים לבנים. מסע בין פניני נדל"ן מתחדשות ובין כאלו שנותרו נטושות

"אשתי נשארה בעפולה / הבעל שלי במפעל / שמי דוקטור אביבי / שמי שולה / נו, כמה הוספת במשקל?... / ...האוכל בכלל כאן בסדר / רודנסקי מציג כאן לא רע / ניגש קצת אלייך לחדר? / אוי, נחה שם עוד חברה / החופש, החופש, החופש / החופש בבית הבראה"

 

מילותיו של חיים חפר בשיר "החופש בבית הבראה" מיטיבות לתאר את אווירת ה"קייטנה למבוגרים" ששררה בבתי ההבראה בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, בתקופה שבה נסיעה לחו"ל או לינה במלון היו בגדר חלום בלתי מושג. גם כיום, מי לא היה רוצה לארוז תיק קטן ולנסוע למקום שבו, בהוראת הרופא, עליו לאכול טוב, לישון טוב, לקרוא ספרים ולנוח - ועוד על חשבון קופת החולים?

 

בתי ההבראה של פעם היו רחוקים מאוד ממלונות "הכל־כלול" של ימינו. החדרים היו צנועים מאוד, וכמותם גם חדר האוכל ואולם המופעים. האטרקציה המרכזית כמעט בכל בתי ההבראה היתה הנוף הפסטורלי - לעתים נוף הרים, כמו בבית ההבראה מבטחים בזכרון יעקב; לעתים חוף ים פראי, כמו בבית ההבראה דולפין בשבי ציון; ולעתים חורש, כמו בבית ההבראה יערי שבביתן אהרון.

 

אם כך, איך קרה שלמרות המיקום המנצח, רוב בתי ההבראה הללו עומדים כיום שוממים ומתקלפים? כדי להבין את ההזנחה של אותם מבנים היסטוריים צריך להיזכר ברגע שבו עלה הרעיון להקים אותם. פרופ' שפרה שוורץ, חוקרת היסטוריה של הרפואה מאוניברסיטת בן־גוריון, מספרת כי בתי ההבראה היו מוסדות מקובלים באירופה, בעיקר במדינות כמו גרמניה ושוויץ - שם הם נקראו "סנטוריום". במדינות אלה נהגו תושבים רבים לצאת פעם בשנה לבתי נופש שנבנו בסמוך למעיינות חמים, כחלק מהאמונה המקובלת שחשוב לאדם העירוני לצאת אל הטבע והאוויר הצח מדי פעם. בישראל היתה זו התפרצות המלריה שגרמה לפועלי העלייה השנייה להתרעם על כך שהאיכרים שהעסיקו אותם לא מממנים להם שירותי בריאות, לעומת פועלי העלייה הראשונה, שקיבלו את כל צורכיהם מהברון אדמונד דה רוטשילד. ב־1917, לאחר שרבים לקו במלריה ומתו, הוביל ברל כצנלסון מהלך להקמת קופת חולים לפועלים, על פי מודל גרמני. כך נולדה קופת חולים כללית. לדברי שוורץ, כחלק מהמהלך הזה הוחלט גם להסדיר את תנאי האשפוז לחולי המלריה, ונחתם הסכם ראשון עם בית החולים שער ציון ביפו, שכלל גם הקצאת חדר החלמה. מאוחר יותר נשכר גם חדר בבית פרטי של משפחה באזור ירושלים, מעין גרסה ישראלית לסנטוריום.

 

בהמשך הגיעו כצנלסון ומנהיגים אחרים למסקנה שהבראה היא זכות בסיסית של כל פועל. כך נולדו דמי ההבראה, שמימנו שהות בבתי ההבראה בלבד. "הקופה הנפיקה לחבריה פתק הבראה, קודם לכמה ימים ולאחר מכן לשבוע", מספרת שוורץ. "בשביל ההורים שלי, היציאה הראשונה לבית הבראה היתה אירוע. בתקופה של מיתון וצנע, כשאנשים חיים במעברות, יציאה למקום שמגישים בו בשר בכל יום, ובכלל אוכל ברוחב לב, היתה חגיגה. לפעמים הביאו שחקנים או הצגות. אנשים שמעו, למשל, שחנה רובינא יוצאת לבית הבראה, והיו מבקשים גם לצאת בשבוע הזה. זה היה משהו לחכות לו".

 

בית בוסל, צפת בית בוסל, צפת צילומים: אביהו שפירא

 

כבר לא צריך פתק

 

ימי הזוהר של בתי ההבראה נמשכו בשנות הארבעים והחמישים, כל עוד היה ניתן לפדות את דמי ההבראה רק במלונות שהשתייכו לקופת חולים כללית ולמוסדות ההסתדרות. ואולם בשנות השישים השתנה המצב: גם עובדים שלא רצו לצאת לבתי הבראה היו יכולים לקבל את דמי ההבראה שלהם. שינוי זה, בשילוב עם ההתאוששות הכלכלית של ישראל, שבר את המונופול שהיה לבתי ההבראה בענף התיירות הישראלי. עובדים רבים העדיפו לטוס לקפריסין, וחלק פדו את הכסף אך כלל לא יצאו לחופשה. כך ירדה התפוסה בבתי ההבראה. בידיעה שהתפרסמה ב"ידיעות אחרונות" מ־1967, דווח על מצב חסר תקדים: בעיר הקיט החשובה ביותר — צפת — ניתן להשיג חדרים, ואפילו בתקופת החגים.

ב־1971 דווחו תלונות של חברי קופת החולים על הגשת אוכל תפל באחד מבתי ההבראה המרכזיים. בשנים אלה נמכרו בתי הבראה רבים ונהפכו למלונות פרטיים. אלה שנותרו בידי קופת החולים שימשו במקרים רבים מרכזי כנסים, אבל רמת התחזוקה שלהם היתה ירודה. קופת חולים כללית המשיכה לנהל את בתי ההבראה שלה במתכונת של בתי מלון מסובסדים לחבריה עד שנות התשעים, אך אז נאלצה למכור אותם. לדברי עו"ד מיקי בלקני, ראש מערך הנכסים של הכללית, מכירת בתי ההבראה נכפתה על הכללית במסגרת הסדר נושים עם המדינה. "המדינה נתנה לכללית 2 מיליארד שקל, וכנגד זה הכללית היתה צריכה לחסל את כל הפעילויות שלא היו בעיסוק הליבה שלה", הוא אומר. כך מכרה הקופה את כל בתי ההבראה שלה.

 

"זה לא נדל"ן מניב, זה עסק חי"

 

כשבלקני נשאל מדוע לא נהפכו בתי ההבראה למלונות פרטיים משגשגים, הוא מונה שלוש סיבות: מינהל מקרקעי ישראל ש"העבודה מולו יכולה להיות מורכבת"; הרוכשים, "שלעתים הפגינו חוסר ידע מעמיק"; והגופים הירוקים, שהתנגדו במקומות מסוימים לבנייה. כך יצא שחלק מהמבנים המרשימים נותרו פילים לבנים, עזובים ומתקלפים.

דן מנחם, מנהל נכסים ופיתוח של קרן ריאליטי, העוסקת בהשבחת קרקעות במצב משפטי סבוך, מצביע על בעיה נוספת: הקושי של יזמים לאמוד את שוויו של הנכס, כיוון שבניגוד לנכס מניב כמו בניין משרדים, בבתי ההבראה, במלונות ובמתחמי דיור מוגן לא ניתן לנתק את הפעילות העסקית מהרווחים. "זה לא נדל"ן מניב, זה עסק חי", מסביר מנחם. "לא מדובר בדמי שכירות שבעל המקום מקבל ללא קשר לרמת התחזוקה של המקום. יש חשיבות גדולה למצב הנכס ולזהות האדם או הגוף שמחזיק בו. יש שטחים ציבוריים רבים שצריך לטפח, צוות עובדים גדול ועוד הוצאות. אחרי כל אלה, ליזם קשה מאוד להרוויח".

 

לדבריו, התוכניות שלפיהן נבנו בתי ההבראה מקשות על יזמים פרטיים. "מדובר בתב"עות ישנות מאוד, ולא תמיד הן כוללות הגדרה של מה שניתן לבנות במקום. יש תשריט שאומר 'פה נמצאים חדרים, וכאן חדר אוכל, והייעוד הוא לבית הבראה', וזהו. מאחר שלא יצרו תב"עות חדשות, יזם לא יכול להוציא היתר בנייה מיד עם הרכישה. אם מישהו מעוניין לשדרג נכס כזה הוא צריך להגיש תוכנית לוועדה המקומית, ובמקרים רבים גם לוועדה המחוזית, ולעבור את כל ההליך, עם ההתנגדויות של התושבים. זה יכול להימשך שנים, ובסופו של דבר לא ברור אילו זכויות בנייה יינתנו ליזם ואם מחיר העסקה יצדיק את ההשקעה".

 

לנוכח כל הבעיות הללו לא קל למצוא יזם שמעוניין להפוך בית הבראה למלון. עם זאת, מנחם מזכיר אשה שכן לקחה על עצמה את הסיכון: הפילנתרופית לילי אלשטיין, שרכשה את בית ההבראה מבטחים בזכרון יעקב והפכה אותו למלון אלמא היוקרתי. "זו דוגמה לבית הבראה שהפך למלון מצליח בזכות יזמית עם חזון. אבל במקומות אחרים בית ההבראה נשאר פיל לבן. בשבי ציון, למשל, היזמים נדרשו לשמר את בית ההבראה, וכדי לממן זאת הם נדרשו למקורות הכנסה נוספים. הם ביקשו להפוך חלק מהשטח לדירות נופש או בתי מגורים, אך המועצה המקומית והתושבים התנגדו, והעניין תקוע עד היום. בינתיים יש שם בניין נטוש שמושך נרקומנים, וזה פשוט חבל".

 

דן מנחם, קרן ריאליטי: מי שמעוניין לשדרג נכס כזה צריך להגיש תוכנית לוועדה המקומית, לרוב גם למחוזית, ולעבור הליך התנגדויות. זה נמשך שנים, ובסוף לא ברור אילו זכויות בנייה יינתנו ואם זה יצדיק את ההשקעה"

 

בית בוסל | צפת

מנופשים לסטודנטים

 

הקמה: המבנה המרכזי נבנה ב־1900 ושימש מרכז רפואי של האגודה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים. ב־1922 נמכר למיסיון הסקוטי. ב־1943 רכשה אותו קק"ל והוא נהפך לבית החלמה, עד שב־1960 הורחב לבית הבראה שהפעילה קופת חולים כללית

 

אדריכל: גוטליב שומכר תכנן את המבנה עבור האנגלים. את חדרי המגורים שנוספו בשנות השישים תכנן אדריכל־העל הישראלי יעקב רכטר

 

כיום: המבניםהמקוריים עוברים הליך שימור, וישמשו את הקמפוס של המכללה האקדמית צפת

 

בימי הזוהר שלו, בית ההבראה בוסל היה אחד המבוקשים ביותר. למרות זאת, המבנים ההיסטוריים שלו עמדו בשיממונם במשך שני עשורים. ב־1992 נמכר המתחם ליזם משה חדיף, שהפך את חדר האוכל המקורי לאולם אירועים. חדרי המגורים נותרו נטושים, וכך גם המבנים ההיסטוריים האחרים שבמקום. לדברי שמואל הר נוי, מנכ"ל מכללת צפת, המכללה החלה לטפל בנכס ב־2013, לאחר משא ומתן ארוך שבסופו נרכש המתחם ב־30 מיליון שקל. מצבו היה אז ירוד ומוזנח. עד היום הושקעו בשיפוצו כ־20 מיליון שקל, סכום שצפוי לגדול בעוד 120–150 אלף שקל.

 

התוכנית לבנייה החדשה במקום נבחרה בתחרות אדריכלים שיזמה המכללה, ובה זכה משרד האדריכלים ויתקון־ציונוב. התוכנית שואפת להפוך את בית ההבראה הישן לקמפוס מודרני, כאשר חדרי המגורים ייהפכו למעבדות, חדרי מרצים וחדרי תרגול של המרכז להוראת הרפואה; בבניין המיסיון יוקם מרכז לשירותי סטודנטים; ומעונות ייבנו באזור סמוך, בעלות נוספת של כ־40 מיליון שקל. הר נוי מספר כי לא היה אפשר להסב את חדרי המגורים של בית ההבראה למעונות, מאחר שהם קטנים מדי, ולא מתאימים לתקן הנוכחי של חדרי מעונות.

 

איך אתה מסביר את העובדה שאף חברת מלונאות גדולה לא התעניינה ברכישת הנכס?

"ההשקעה גדולה מאוד כי דרישות השימור מחמירות, ולא בטוח שהיא כדאית למלונאים. לנו זה כדאי, כי מדובר בקמפוס שמשתמשים בו כל יום".

 

ארזה | מוצא עילית

בית ההבראה של הסלבס

 

הקמה: ב־1923 הוקם המבנה ההיסטורי על ידי קופת החולים של ההסתדרות הכללית

 

אדריכל: יוסף ברלין

 

כיום: בבנייה. המבנה ההיסטורי מיועד לשימור וייהפך לאודיטוריום, וסביבו ייבנה מתחם מגורים

 

ארזה הוא בית ההבראה הראשון בישראל, והיוקרתי ביותר. האירוע ההיסטורי שטבע את שמו התרחש ב־1898, כשבנימין זאב הרצל נטע במקום עץ ארז. הארז לא שרד ונגדע בפרעות ב־1915, אבל במקום נשתלו מאוחר יותר עצים חדשים על ידי נשיאי ישראל. ב־1923 הוקם בית ההבראה על ידי קופת חולים כללית של ההסתדרות. ארזה משך אליו את כל הידוענים באותה התקופה. חיים נחמן ביאליק, ברל כצנלסון, חנה רובינא — כולם שהו במקום במהלך שנות פעילותו.

 

הדעיכה של בתי ההבראה בשנות השבעים לא פסחה על ארזה, שנהפך למרכז להשתלמויות. ב־1995 נמכר המקום, כחלק מתוכנית ההבראה של קופת חולים כללית. הקרקע, שכללה את המבנה שתכנן ברלין ומכונה "הבית הלבן", יחד עם שטח של 55 דונם מסביבו, נמכרה ב־21 מיליון שקל לקבוצה שכללה את חברת הכשרת הישוב, הקבלן אבי אהרונסון והיזם ניסן חכשורי. המקום המשיך לעמוד בשיממונו, עד שנמכר ב־2010 לאיש העסקים הרשי פרידמן.

 

ארזה, מוצא עלית ארזה, מוצא עלית צילומים: תומי הרפז

 

כיום חברת אזורים, שפרידמן הוא בעל השליטה בה, מקדמת את הבנייה במתחם. מאיר שמחה, מנהל הנדסה ותכנון באזורים, אומר כי החברה התחייבה לשמר את מבנה "הבית הלבן", ומתכננת לבנות סביבו 234 יחידות דיור במבנים בעלי שלוש קומות, לצד בתים צמודי קרקע. המחירים, אגב, ישאירו את ערכי העבודה והסוציאליזם של בתי ההבראה הרחק מאחור, כשדירה של 120 מ"ר תעלה לכל הפחות 2.5 מיליון שקל.

 

במהלך השנים נתקלו היזמים בלא מעט התנגדויות לבנייה. עמותת אדם טבע ודין, המועצה לשימור אתרים וגם קבוצה של תושבי המקום הגישו התנגדות לבנייה, במיוחד בשל הסכנה לשדרת העצים במקום, שתחתיה תוכנן חניון תת־קרקעי. בסופו של דבר, אומר שמחה, הגיעו התושבים והחברה לעמק השווה, והוסכם שאזורים תשמר את המבנה ההיסטורי בעלות של כ־10 מיליון שקל, ותהפוך אותו למבנה ציבורי ובו אודיטוריום, ספרייה ובית קפה.

 

בית יערי | ביתן אהרון

להרוס ולבנות מחדש

 

הקמה: 1955

 

אדריכל: רודולף טרוסטלר תכנן את המבנים. האדריכלים ליפא יהלום ודן צור אחראים לתכנון הנוף 

 

כיום: נטוש

 

יערי היה בית הבראה מצליח בשנות החמישים והשישים. בשנות השבעים הוא הפך למוסד לנוער ולאחר מכן שימש אכסנייה לצוערי צבא ומשטרה. בית ההבראה, המשתרע על 48 דונם, כולל חמישה בניינים, שבכל אחד מהם 20 חדרי מגורים, אודיטוריום ובריכה. הפעילות בו הופסקה בשנת 2000 ומאז הוא עומד נטוש. מי שיגיע למקום ימצא את המבנים ההיסטוריים הנטושים במצב מוזנח ומכמיר לב. דן מנחם מקרן ריאליטי מספר כי הקרן בחנה אפשרות רכישה של המתחם כדי להשביחו, אך במהלך בדיקה זו התברר כי יש בעיה קניינית שפתרונה לא נראה באופק. "הקרקע של בית יערי נמצאת בבעלות קק"ל.

 

חוזה החכירה של ההסתדרות (הנכס הוחכר לחברה למפעלי כלכלה של ההסתדרות - שש"ע) הסתיים ב־2007, וחילוקי דעות בין ההסתדרות לקק"ל לא מאפשרים למתחם להתקדם", הוא אומר. לדבריו, על פי הבדיקה של ריאליטי לא נמצאה כדאיות כלכלית בהפיכת המקום למלון. "המקום הזה הציע נוף יפה ושקט, אבל הבנייה עצמה לא מתאימה לצורת הנופש שמקובלת היום. לא ניתן להסב את המבנים כפי שהם למלונאות, ויהיה צורך להרוס אותם ולבנות מחדש". הפתרון, אומר מנחם, הוא שינוי ייעוד של המקום למגורים, אך שינוי ייעוד שכזה עשוי להיתקל גם בבעיות מול הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. "ניתן לבנות כאן בקלות בניין להשכרה למעונות סטודנטים. המקום קרוב לנתניה, שבה פועלת מכללה, ולווינגייט. עם זאת, בתי ההבראה עדיין נתפסים כמוסד ציבורי, והמדינה לא אוהבת שמשנים את הייעוד שלהם למגורים".

 

בית דולפין | שבי ציון

הזנחה בקו הראשון לים

 

הקמה: ב־1942 הוקם המלון הראשון, שכלל 12 חדרים

 

אדריכל: לא ידוע

 

כיום: נטוש

 

בית דולפין לא הוקם מלכתחילה כבית הבראה, והוא לא שייך למוסדות המסורתיים של מפעל הרווחה של הכללית וההסתדרות. הוא נבנה ב־1942 על ידי אדם פרטי, והיה אחד ממלונות היוקרה היחידים בארץ. בשיאו אירח המלון דיפלומטים מקומיים כמו חיים ויצמן וזלמן שז"ר, ואפילו כוכבים הוליוודיים שביקרו בישראל, כמו קירק דאגלס, פול ניומן, סופיה לורן ודני קיי. תקופת הזוהר של המקום היתה תחת שרביטו של מפיק הסרטים נורמן לוריא, שרכש אותו ב־1950 והנהיג מסורת של תחרויות יופי על שפת הבריכה. באמצע שנות השישים הוא נמכר למלונאי חיים שיף, ושנתיים לאחר מכן רכשה אותו קופת חולים כללית, כדי להפוך אותו לבית הבראה. רכישת המבנה על ידי הכללית היתה בסוף תור הזהב של בתי ההבראה, וכבר בתחילת שנות השבעים הוא נהפך למוסד לקליטת עולים. בשנות התשעים נמכר המבנה לקבוצת יזמים מדרום אפריקה בשם מילניום 54, בהובלת איש העסקים אייבור וולף.

 

דולפין, שבי ציון דולפין, שבי ציון צילומים: תומי הרפז

 

מיקי בלקני מהכללית מספר כי הקבוצה רכשה את המתחם והתחרטה על כך זמן קצר לאחר מכן. "הם הבינו שהם לא יכולים לשלם את יתרת התשלומים. אנחנו הגשנו תביעת אכיפה לבית המשפט והחל מאבק משפטי ארוך", מספר בלקני. בסופו של דבר השלימה הקבוצה של וולף את הרכישה — אבל המתחם עומד נטוש עד היום. מדובר בפנינת נדל"ן אמיתית, שהזנחתה זועקת למרחקים. המתחם, שנמצא בקו הראשון לים, משתרע על שטח של 19 דונם. המבנים הם בשטח של 2,000 מ"ר וכוללים כ־40 חדרים, בריכה, חדר אירועים וחדר אוכל.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x