$
משה גורלי

איפה החוק שיחייב שידורים מבג"ץ

בג"ץ סירב אתמול להעביר את הדיון במתווה הגז בהשתתפות נתניהו בשידור חי, מבלי שיספק אפילו נימוק הגיוני אחד. וזאת אף שוועדה בראשות ביניש כבר תמכה בכך ואפילו נערך פיילוט. לכן צריך להוציא את ההחלטה מידיהם

משה גורלי 08:2611.02.16

חמשת שופטי בג"ץ דחו אתמול (ד') את בקשת "כלכליסט" להעביר בשידור חי את הדיון שיתקיים ביום ראשון על מתווה הגז, בהשתתפותו התקדימית של ראש הממשלה. כעת אין ברירה אלא לפנות לכנסת ולבקש ממנה שתעגן בחוק את שידור הדיונים העקרוניים מבית המשפט, במיוחד מבג"ץ. גם אחרי שנסרוק במסרקות ברזל את כל טעמי הנגד האפשריים, לא נמצא אפילו אחד שיתמוך בסירוב, שגובל באבסורד.

 

ועדה בראשות נשיאת בית משפט העליון בדימוס דורית ביניש תמכה בשידורים. שרת המשפטים לשעבר ציפי לבני והנשיא בדימוס אשר גרוניס אישרו פיילוט, ואחריו הועבר שידור ניסיוני מבג"ץ בעתירת גמלאי הטכניון. אחרי כל אלה, איך ניתן לסרב לשידור המוצדק מכולם, בנושא שחשיבותו הציבורית עולה אפילו על חובת גיל הפרישה. עניין שבשבילו אפילו ראש הממשלה מטריח עצמו אישית לאולם.

לא רק שאין היגיון בסירוב, הוא סותר את כל הדגלים שבית המשפט העליון הרים תמיד בדמוקרטיה הישראלית: פומביות הדיון, זכות הציבור לדעת, חופש המידע. הדיונים באולם פתוחים לציבור הרחב, אבל רק חלק קטן ממנו יכול להיכנס אליו, שמספרו כמספר מקומות הישיבה. המצלמות מרחיבות את האולם ומאפשרת לכל מי שרוצה לצפות ולשמוע. נכון, יש נימוקים טובים שלא להכניס מצלמות לדיונים שבהם עדים נחקרים, עורכי דין מתקוטטים ונאשמים מבויישים, אבל אין אפילו נימוק אחד לסרב לצילום הדיון במתווה הגז.

בנימין נתניהו בדיון על מתווה הגז (ארכיון) בנימין נתניהו בדיון על מתווה הגז (ארכיון) צילום: עומר מסינגר

 

לא משכנעים

 

החלטת השופטים לדחיית הבקשה היא קצרה. יש לה שני ראשים, שניהם רחוקים מלשכנע. הראשון: "איננו רואים מקום לשנות במקרה זה מן המקובל ולאפשר צילום ושידור חי". איך מתיישב הנימוק הזה עם המגמה שפניה דווקא לשינוי – גם דו"ח ביניש, גם השידור הניסיוני, גם המכרז שמתנהל להתקשרות עם מפעיל שידורים קבוע? והנימוק השני: "הדיונים בתיקים פתוחים כמובן לתקשורת (בכפוף לקטע חסוי קצר), ועל כן זכות הציבור לדעת נשמרת באופן מיטבי". גם נימוק זה מחזיק מים מעטים בלבד. העיתונאים מדווחים אבל לא מספיקים לתעד כל מילה, הפרוטוקול של בית המשפט עילג, חסר ולא ברור. תנסו פעם לקרוא. וחוץ מזה, מדוע שזכות הציבור לדעת בעניין כה חשוב תעבור את התיווך והסינון של עיתונאים, כשאפשר להכניס את הציבור לאולם באמצעות מצלמה שלא מפריעה לאיש. באולם ג' אפילו הכינו עמדה מיוחדת לצילום.

 

 

אי אפשר להגיד רק לא

 

ההסבר היחיד לסירוב הוא שהשופטים לא רוצים. בכלל, בתי המשפט ובמיוחד בית המשפט העליון, שמכתיב לכולם את הנורמות, מתקשה להחילן על עצמו. כל בתי המשפט פתוחים לעיון הווירטואלי חוץ מבית המשפט העליון. ויש גם את הסיפור של המידע על הספקי השופטים — הם לא מעוניינים שיפורסמו משום שלעתים העיכובים אינם באחריותם ופרסום הנתונים גורם להם עוול. אבל כשהשופטים מתנגדים לבקשה מוצדקת כמו לשדר דיוני בג"ץ עקרוניים, הם יאבדו את האמון והכבוד גם כשהתנגדותם לפרסום העיכובים בתיקים מוצדקת. ככה זה, כשאומרים רק לא על הכל, אז התגובה הנגדית תהיה כן על הכל.

 

שופטי העליון שדחו את בקשת "כלכליסט", מימין: המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, נעם סולברג, אסתר חיות, עוזי פוגלמן וסלים ג'ובראן. "זכות הציבור לדעת נשמרת" שופטי העליון שדחו את בקשת "כלכליסט", מימין: המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, נעם סולברג, אסתר חיות, עוזי פוגלמן וסלים ג'ובראן. "זכות הציבור לדעת נשמרת"

 

השופט הוא אכן הריבון על אולמו, אבל האולם אינו נחלתו הפרטית. דיון משפטי עקרוני הוא גם נכס ציבורי, כפי שקובע עיקרון פומביות הדיון. אז אולי צריך להחזיר לסדר היום של הכנסת את הצעת החוק של זהבה גלאון ויריב לוין לקיום השידורים מבית המשפט, בסייגים הנדרשים ותוך הותרת שיקול הדעת לשופטים. אבל יש להפוך את נקודת המוצא: מתחילים בכן וחושבים למה לא, במקום מתחילים בלא ואפילו לא חושבים למה כן.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x