• תפריט
מוסף 24.12.15
שאלות מוסף 24.12.15 ראש

אמא תמיד איתכם

הדרגה החדשה של השגחת יתר על הילדים היא מעקב מתמיד אחריהם באמצעות מצלמות בתוך הבית. עשרות אלפי הורים בישראל כבר רואים היום מהמשרד מה נעשה בכל רגע בסלון שלהם ומסוגלים בזמן אמת לנהל את הילדים מרחוק, לנזוף או לחלק הוראות. כך צומח בשידור חי דור של ילדים שגדל בלי עצמאות בסיסית ומידה של חופש בריא, רק בגלל הצורך של הוריהם להשקיט חרדה ורגשי אשם

עכשיו 4 אחרי הצהריים. פעם הורים היו מגיעים הביתה בשעה הזאת, אבל דוד עוד בעבודה, באחד מפארקי המדע במרכז הארץ. הוא מהנדס תוכנה, שמנתק עתה את העיניים ממסך המחשב ושולף מהכיס את הטלפון הנייד. הוא נכנס לאפליקציה מיוחדת, ורואה את בנו הבכור, בן 12, יושב בטרנינג בסלון ביתם במושב בדרום וצופה בטלוויזיה. דוד לוחץ על סמן ימין באפליקציה, והמצלמה שבסלון נעה ימינה: היא חולפת על פני דלת הכניסה, פינת האוכל והמטבח, ודוד מתרשם שהכל מסודר. ואז הוא לוחץ על אייקון המיקרופון שעל מסך הסמארטפון שלו, ומפעיל את הרמקול שבמצלמה הביתית. "טל, בוא רגע למצלמה, תגיד שלום!", הוא קורא לבנו, וקולו מהדהד בבית. הילד קם מהספה, נעמד למרגלות המצלמה המותקנת על אחד הקירות ומרים ראש. "היי אבא!", הוא מנופף, עושה כמה פרצופים, משמיע קולות מצחיקים וחוזר לצפות בטלוויזיה.

 

שלושה ילדים יש לדוד, ומצלמה אחת שמותקנת על הקיר כבר שלושה חודשים. הוא התקין אותה במקור בגלל בעיות באזעקה — "היא מופעלת לעתים קרובות ורציתי שתהיה לי דרך לראות אם מישהו באמת מסתובב לי בבית" — אבל בדרך גילה שהיא חוסכת את הטלפונים ההוריים הרגילים שמנג'סים לילדים ("הגעת? אכלת? הכנת שיעורים? אחיך אוכל מול הטלוויזיה? אתם רבים?"). "כל מה שאני רוצה לדעת זה שהם הגיעו הביתה אחרי בית הספר, ולראות מה המצב בבית לפני שאני חוזר מהעבודה", הוא אומר, "אני לא מפקח על הכנת שיעורים, זה לא מעניין אותי, ואני מנסה לא להתערב להם בחיים בבית. רק במקרה אחד, כשראיתי את הקטנה עושה ברדק בסלון, לא יכולתי להתאפק. אבל לא השתמשתי ברמקול, התקשרתי לבקש שיסדרו".

 

 

ככה נראית ההורות ביותר ויותר בתים ב־2015: הורים שמוצאים את עצמם עובדים עד שעות מאוחרות עוקבים אחרי הנעשה בבית באמצעות מצלמות, מחלקים קצת הוראות ברמקול נוסח "האח הגדול" ומרגישים שהם בכל זאת קצת שם, מעורבים במה שעובר על הילדים. הם בדרך כלל מתקשים להודות שהם מציצים בילדים כדי לשכך חרדות, ולא פחות מכך — רגשות אשמה. והם רק לעתים רחוקות עוצרים לחשוב מה עושים לילדים הפיקוח המתמיד הזה, חוסר הנפרדות, היעדרו של זמן שבו הילדים הם פשוט ילדים, עם עצמם, עם הבלגן והטלוויזיה והריבים עם האחים, בלי שום מבוגר שמשגיח.

 

זמינות הטכנולוגיה הזניקה את התופעה. מצלמות שמאפשרות לצפות בבית בזמן אמת דרך הסמארטפון נמכרות כעת בקצת יותר מ־100 שקל (החל ב־28 דולר באתרים כגון איביי ועלי אקספרס). מצלמות סמויות ומשוכללות הרבה יותר עולות כ־1,500 שקל (בדרך כלל מ־400 דולר ומעלה). כולן באות עם יכולת לשלוט בזווית הצילום, ועם מיקרופון ורמקול שיוצרים בעצם אינטרקום בין הבית לעבודה — שמטשטש עוד יותר את הגבול המטושטש ממילא בין בית לעבודה. על פי ההערכות בעשרות אלפי בתים כבר מותקנת מערכת פשוטה וזולה כזאת, שמצמיחה דור של ילדים שנמצאים תחת מעקב מרחוק של הורים החוצים את הגבול הדק בין מעורבים למתערבים. זה כבר לא הורות הליקופטר, זו הורות שלעתים דומה יותר לאזיק אלקטרוני.

 

לשמור על הילדים, לפקח עליהם, לנהל אותם

 

התמונה, כמובן, מורכבת. הטכנולוגיה כשלעצמה היא לא טובה או רעה, השאלה היא מי משתמש בה, איך ולאיזה צורך. והספקטרום רחב. כל הורה משתמש במצלמות קצת אחרת ולמטרות אחרות. חלקם מודעים יותר לבעיות האפשריות — גלישה לניהול הילדים מרחוק, פגיעה באמון בהם, בעצמאותם ובהתפתחות שלהם — ונזהרים יותר, אחרים פחות. כולם, בכל מקרה, מדברים על צורך שלהם כהורים, לא על צורך של הילדים בנוכחות ההורית הזאת. "זה נותן לי שקט, לראות בעיניים מה קורה בבית", אומר ניר, אב לשלוש, ודורית, אם לשניים, מספרת שהיא מציצה לנעשה בבית "סתם בשביל הכיף, לראות אותם עושה לי טוב".

 

אבל לכיף הזה יש עוד היבטים. "כיף להיות עם הילדים בקשר, לדעת מה קורה בבית, אם הם אוכלים מול הטלוויזיה — מה שהם יודעים שאני לא מרשה", מוסיפה דורית, תושבת באר יעקב. "כשהם צופים בטלוויזיה אני בודקת שהם לא יושבים ממש עליה אלא על הספה ושלא מגזימים בווליום. כשהם רבים אני יכולה לראות מה קורה, וחשוב לי לעקוב אחרי הכנת שיעורים". עם זאת, היא אומרת, הכל מסתכם ב"רק כמה דקות ביום, בדרך כלל כשהם חוזרים מבית ספר ושוב לפני היציאה הביתה מהעבודה".

 

מתוך הפרסומת של בזק לבית החכם. "כדי שיקנו את הטכנולוגיות האלה צריך להגביר את החרדה", אומר פרופ' רביב מתוך הפרסומת של בזק לבית החכם. "כדי שיקנו את הטכנולוגיות האלה צריך להגביר את החרדה", אומר פרופ' רביב צילום: צילום מסך יוטיוב

 

"הזליגה משמירה לפיקוח היא טבעית, והיום כבר נשארנו עם הפיקוח", מנתח ניר — מהנדס חומרה ממושב ליד נתניה, שגם הוא רק רצה לסנן התרעות שווא של האזעקה — את התהליך שעבר בעצמו. "כשאתה בא ומבקש מהבנות לעשות א' ב' ג' וזה לא מתבצע, אתה רואה את זה במצלמה ומעיר. אם סיכמנו שאחרי חצי שעת מנוחה מכינים שיעורים, אתה מוצא את עצמך בודק במצלמה מהעבודה שזה קורה. כי אתה יכול. אני שומע את הבנות בבית ומדבר אליהן לפעמים דרך המצלמה". ניר חושב שלא צריך לעצור בשמירה ופיקוח; הוא חושב שיש מקום להתערבות הורית גדולה עוד יותר גם כשההורים לא בסביבה: "כיבוי טלוויזיה מרחוק יכול להיות אחלה של דבר. אני בדיוק בודק אפשרות לכבות את השקע הספציפי של הטלוויזיה דרך הסמארטפון שלי, באמצעות אפליקציה חינמית ורשת הוויי־פיי. כך אוכל פשוט לכבות את הטלוויזיה משעה מסוימת".

 

כדי למכור מוצר צריך להפחיד את ההורים

 

מה המשמעות של הורות כזאת, בשלט רחוק? הפסיכולוג פרופ' עמירם רביב, דקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה, סבור שלהתקדמות הטכנולוגית יש השלכות סוציולוגיות רחבות, אבל עדיין נזהר מלקבוע מה הן. "העובדה שקשה להגיע היום למקום בלי להיות מצולם היא כבר תופעה קיימת, שצריך לנתח אותה בלי שיפוט, לנסות להבין אותה. שדרוג טכנולוגיות הצילום וההוזלה שלהן אירעו במציאות שבה יש יותר איומים שמעלים את רמת החרדה של הורים. כך שהמצלמות האלה, שכל כך נגישות עכשיו, עונות על הצורך הבסיסי של הורים לשמור על הילדים כשהם רחוקים מהם פיזית.

 

"באופן שהוא כנראה לא מודע, הן גם נוגעות לרגשות אשם של הורים שנעדרים מהבית — זה נותן להורה תחושה של בקרה; גם כשאני נעדר אני כאילו בכל זאת נוכח. הרי אין הורה מודרני שעומד בסטנדרטים ההוריים שהוא מציב לעצמו. אבל הטכנולוגיה מייצרת תחושה שהיא מגשרת על המרחק, אני בעבודה אבל אני בעצם בבית. הנה, אני רואה שהילד לא משחק בגפרורים, ושהוא מכין שיעורים, זה תחליף להימצאות שלי בבית. המצלמה בפועל היא חד־סטרית, היא משמשת בעיקר את ההורה".

 

מה ההורים רואים? רגעים אקראיים מתוך שלוש מעשרות אלפי המצלמות של הורים בארץ מה ההורים רואים? רגעים אקראיים מתוך שלוש מעשרות אלפי המצלמות של הורים בארץ

 

המצלמות, אם כן, מיועדות להורים, גם אם הם מספרים לעצמם סיפורים אחרים. וזה קורה, בין השאר, כי יש מי שמרוויח מלמכור להם אותן, ולכן מטפח את נתח השוק הזה ויוצא נשכר מהורות עמוסת חרדות ורגשות אשמה. במילים אחרות, חרדות ורגשות אשמה הם גם אינטרס עסקי, כפי שמסביר פרופ' רביב: "החוכמה היא לא למכור לחם לרעבים, אלא למכור למישהו משהו שהוא לא כל כך צריך. זה נכון שהחברה חרדתית ולכן פיתחה טכנולוגיות שבאות לשכך את החרדה, אבל כדי שיקנו את הטכנולוגיות האלה צריך להגביר את החרדה עוד יותר, או להראות למישהו שלא דאג עד עכשיו שיש לו ממה לדאוג. הרגשתי כך כשצפיתי בפרסומת לבית החכם של בזק".

 

ואכן, בזק היא נושאת הדגל בתחום בישראל, כשבקיץ השיקה מצלמה ביתית שיושבת על הוויי פיי, מחוברת לענן, אוגרת את כל המידע ומלווה באפליקציה שופעת התרעות. חלק מהפונקציות שלה הן עניינים בטיחותיים — התרעות על שינוי טמפרטורה (למשל במקרה של שריפה), הצפה או פריצה. אבל פונקציות אחרות לא נוגעות לחרדות הוריות דרמטיות כאלה, אלא מדווחות להורים כשהרעש בבית גובר או כשיש תנועה בין החדרים, ואפילו שולחות להם בזמן אמת סרטונים שמתעדים כל כניסה לבית או יציאה ממנו. והכל תמורת כ־30 שקל לחודש.

 

יוסי זיגמון, מנהל אגף שירותים ומוצרים של בזק, מנסה להדגיש את היבטי הבית החכם בשירות ("יש גלאי דלק, הצפה, עשן, אפשר לנהל את שעות הפעולה של שקע מסוים, להדליק דוד או מזגן, לכבות טלוויזיה. מצלמה של 30 דולר לא עושה את כל זה"), אבל יודע היטב שהורים הם קהל היעד המרכזי של המוצר, שכבר נמכר באלפים רבים. "70% מהמשתמשים שלנו הם הורים שרוצים מידע על הילדים בשביל השקט הנפשי שלהם", הוא אומר, "ושעות הפעילות החמות הן שעות הצהריים", כלומר כשהילדים חוזרים מבית הספר לבית ריק. "יש גם מי שמשתמשים בזה לשמירה על הורים מבוגרים, לשמירה על בעלי חיים או על הבית כשנוסעים, אבל אין ספק שהסגמנט העיקרי הם הורים. המערכת הזאת מאפשרת להם להרגיש הרבה יותר בטוחים, כי אם יקרה משהו, הם יקבלו התרעה, אז הם לא צריכים לצפות במסך כל היום. השקנו את המוצר בחופש הגדול, וכל המערכות אזלו, עכשיו אנחנו מחדשים את המלאי".

 

 

הטכנולוגיה, הוא מדגיש, כל הזמן מתקדמת, המחירים יורדים, הגלאים מתרבים, המצלמות משתכללות. עם ההתקדמות הזאת והתפוצה הרחבה של המכשירים, גדל גם החשש מפריצות למערכת. "יש לי תוכנה פשוטה שבעזרתה, בלחיצת כפתור, אני יכול להגיע למאות מצלמות ומכשירי הקלטה בלי שום בעיה, כי לא שינו בהם את הססמה שהגיעה כברירת מחדל", מסביר רביד תמרי, יועץ מיגון למערכות ביתיות חכמות. "אפשר להציץ ככה לתוך חיים של אנשים, כולל בסיטואציות אינטימיות".

 

ניר, אותו אב לשלוש מהשרון עם מצלמה בסלון, אומר שהוא מודע לסכנה, ולכן הקפיד להיזהר. "ניסו להפחיד אותי שהאקרים יוכלו לפרוץ למצלמות ולצפות בנו בבית, אבל הגדרתי לעצמי שם משתמש וססמה די מורכבים, אני מחליף ססמה מדי פעם, ויש גם את הפיירוול של הרשת האלחוטית. מי שמספיק מתוחכם ומכוון מטרה אולי יצליח לפרוץ, מן הסתם גורמי ביון למיניהם יוכלו להציץ לי הביתה, אבל האקר שהוא ילד לא יעשה את זה בקלות. יש חברות מצלמות שמאפשרות לך לבדוק מי הסתכל במצלמה, כלומר מי התחבר מרחוק, כדי לוודא שרק אתה עושה את זה".

 

משפחה ב'. מושב בשרון משפחה ב'. מושב בשרון

 

אני לא מבין, אם אין מה להסתיר, מה הבעיה במצלמה?

 

מעבר לחשש מפריצות, המצלמות הביתיות מעלות שאלה חשובה עוד יותר, הנוגעת להשפעת השימוש בהן על הילדים, על התנהגותם, הביטחון העצמי שלהם והתפתחותם כבני אדם נפרדים מהוריהם.

 

בהתחלה, סיפרו המרואיינים, הילדים ששותפו במהלך הפגינו התלהבות מהעניין. "כשנסענו לחופשה הם הסתכלו על החתולה בבית דרך הסמארטפון, קראו לה בספיקר והתלהבו", מספרת למשל דורית, ודוד אומר: "זה חדש, אז הם מתלהבים, מראים לחברים את הבית שלנו בלייב כשהם מחוץ לבית". אבל יכול להיות שבהמשך יתברר שהילדים עדיין מעדיפים טלפונים מנג'סים, כאלה שאפשר גם לסנן, על מעקב תמידי. "אני מניח שילד מתחת לגיל 10 יכול להרגיש מוגן הודות למצלמה, אבל ילד בגיל ההתבגרות לא ישמח", אומר פרופ' רביב. "אני תוהה עד כמה הורים מתייעצים עם הילדים בהכנסת המצלמות לתוך הבית".

 

מתברר שיש כאלה שלא רק שלא מתייעצים, אלא גם לא מספרים. ליניב, איש הייטק ממודיעין, יש שלושה ילדים, שלא מודעים לקיומה של המצלמה. "קנינו אותה כדי לצפות במטפלת של התינוק, אבל עד שהמצלמה הגיעה כבר לא היתה מטפלת, ואני חשבתי — יכולים להיות עוד פלוסים למצלמה נסתרת כזאת", הוא מסביר. "אפשר לעקוב אחרי הילד הגדול, בן 12, ולראות מה הוא עושה כשהוא מגיע הביתה. כבר עשרה חודשים אני רואה דרכה את הכניסה לבית, את הסלון וחלק מפינת האוכל, ואני מתלבט אם להכניס מצלמה גם לחדר של הבכור. הילדים הקטנים במסגרות עד אחר הצהריים, אבל ברור לי שכשהם יתחילו להגיע הביתה לבד אני אוסיף עוד מצלמה כדי להיות יותר בקונטרול".

 

פרופ' המבורגר. "הקשר הופך ליחסים של שיטור" פרופ' המבורגר. "הקשר הופך ליחסים של שיטור" צילום: גיא אסיאג

 

הוא בן 12, הוא לא כל כך קטן, למה אתה צריך לעקוב אחריו, ועוד בסתר?

"זה בעיקר מתוך הצורך בשליטה במהלך היום שלו, גם כשאני לא שם פיזית. עניין של ניהול נטו. אני לא יכול לעקוב אחריו לאורך הרבה מדי זמן, אני בכל זאת ביום עבודה וזה מוציא מפוקוס. אבל חשוב לי לפקח על כך שהוא מבצע פעולות יומיומיות שמוגדרות לו, שהוא הגיע, אכל, שהוא עושה שיעורים ולא משחק בפלייסטיישן, בסמארטפון או מדבר עם חברים בטלפון בזמן הכנת שיעורי הבית. לפעמים הוא לא מבין איך אני יודע מה הוא עושה באותו רגע. אני פשוט מתקשר ואומר לו: 'זוכר שדיברנו על לעשות א' ב' ג'? בוא תתחיל'. פעם בטעות עשיתי איזה קול שנשמע דרך הרמקול של המצלמה, וראיתי את הבן שלי קופץ, לא מבין מאיפה הקול הזה מגיע. הוא עוד לא מודע לטכנולוגיה של מצלמה שעובדת דרך וויי־פיי, אז למזלי הוא לא קלט, אבל זה היה קרוב, כמעט הסגרתי את עצמי".

 

מה אשתך חושבת על זה? היא גם צופה בילד בסתר מהעבודה?

"לא, רק לי יש את האפליקציה. אשתי התנגדה לזה מלכתחילה, לא בגלל הפיקוח על הבן אלא כי המחשבה שאפשר יהיה לצפות בה כשהיא מגיעה הביתה הטרידה אותה. היום כשהיא באה הביתה היא שמה חפץ קטן שמסתיר את המצלמה, או פשוט זורקת עליה איזו מגבת. פעם היתה בינינו תקרית, כשהתווכחנו על משהו שקרה בבית וראיתי דרך המצלמה, משהו שנוגע להתנהלות של אשתי עם אחד הילדים. היא אמרה: אין לך מושג מה בדיוק קרה. עצבן אותה שלא הייתי בבית ובכל זאת אני מתערב".

 

משפחה ג'. כפר יונה משפחה ג'. כפר יונה

 

גם דנה, עצמאית ואם לשלושה מאזור השרון, הוטרדה בעיקר מהתחושה הקשה שזה גורם לה, לא ממה שזה עלול לגרום לילדים. "חיברנו את המצלמה ואחרי כמה ימים ניתקתי אותה, עכשיו נפעיל אותה רק כשאנחנו נוסעים ורוצים להשגיח על הבית", היא מספרת. "אני צריכה את הפרטיות שלי, אני לא מוכנה שבעלי יישב בעבודה ויראה אותי יושבת על המחשב, או שותה כוס קפה, או מגרדת בטוסיק. אני גם לא מסוגלת לחשוב שמישהו מסתכל עליי ואני לא יודעת. ואם יש דברים שאני לא רוצה שיידע שאני עושה? לא זכור לי שבחרתי להיכנס לבית 'האח הגדול'".

 

"אני מודה שזה 'האח הגדול' לגמרי", מאשר יניב ממודיעין, "אבל מבחינתי, מה רע? יש מצלמה שצופה לבית הפרטי שלי 24 שעות, ואני יכול לראות את הבית מתי שאני רוצה. אני לא מבין מה רע בזה. אם אין למישהו מה להסתיר, למה הוא צריך להרגיש לא בנוח?".

 

זיגמון. "יש התרעה, אז לא צריך לצפות במסך כל הזמן" זיגמון. "יש התרעה, אז לא צריך לצפות במסך כל הזמן" צילום: אוראל כהן

 

מה נשאר מהאמון, ואיזה ילדים יגדלו בהיעדרו

 

תפיסת הפרטיות הבעייתית הזאת, שגורסת ש"אם אין מה להסתיר אז אין בעיה", הולכת וקונה לה אחיזה נרחבת. זו תפיסה שמניחה שאפשר לצלם אנשים וילדים גם ללא ידיעתם, או שזה בסדר לצלם אותם כל הזמן בידיעתם. את התשובה לשאלה עד כמה צילום מתמיד משפיע על ההתנהגות של הילדים כבר כיום אפשר רק לנחש, ואת התשובה לשאלה מה זה יעשה לילדים שגדלים כך בטווח הארוך נתחיל לקבל כנראה עוד עשור או שניים. בינתיים אפשר לנסות להעריך.

 

שלל מחקרים מדגישים את הצורך להעניק לילד עצמאות מגיל צעיר, כמובן באופן אחראי שתואם את גילו ויכולותיו, כדי לפתח אצלו יכולת להתמודד עם החיים לבדו בגיל מבוגר יותר. העצמאות, האמון שנותנים המבוגרים בילד והאמון שהוא נותן בעצמו, התחושה שסומכים עליו ושהוא יכול להסתדר לבד, הם אבני יסוד בהתפתחות פסיכולוגית בריאה, או לפחות נחשבו לאבני היסוד עד הדור הזה.

 

"כשאני עבדתי והילדים היו בבית, יכולתי לסמוך רק על התגובה שלהם, על הבגרות של הילדים", אומר פרופ' רביב. "עכשיו צריך לבדוק מה המחיר של המצלמות ביחסי האמון בין ההורה לילדים, בין הרצון שלו בפיקוח או הצורך לפקח עליו לבין הפגיעה בפרטיות שלו. שנים פסיכולוגים הדגישו כמה חשוב לא לחדור לפרטיות של הילד, לא לנבור בחפצים שלו, לתת לו את החופש שלו. אבל במקביל התרחבו תופעות של צריכת סמים, חרם, שיימינג, עלייה בשיעורי ההתאבדות, ואז התחילו להגיד שבכל זאת צריך לחדור לפרטיות של הילד כדי לחפש סימנים. כל אחד צריך למצוא את שביל הזהב, וכך גם יצטרך לקרות עם המצלמות. לא הייתי ממליץ להתקין מצלמה בחדרו של מתבגר; אני חושש שבמקרים שבהם היחסים לא תקינים זה עלול לקרות, ואז זה רק ידרדר את היחסים עוד יותר. הורה שיש לו צורך לעקוב אחרי הילד ברמה של מצלמה נסתרת או מצלמה בחדר הוא הורה שצריך לברר עם עצמו, בטיפול פסיכולוגי, מאיפה הצורך הזה בא".

 

פרופ' רביב. "מה המחיר ליחסי אמון עם הילדים" פרופ' רביב. "מה המחיר ליחסי אמון עם הילדים"

 

גם הפסיכולוג פרופ' יאיר עמיחי המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה נזהר מלפסול באופן גורף את השימוש במצלמות, ומבקש לדבר על הצרכים ההגיוניים שהן יכולות למלא — אצל ההורים, כמובן, לא אצל הילדים. "הפחדים והצורך בפיקוח יכולים להיות לגיטימיים, והמצלמה יכולה לתת סוג של ביטחון", אומר המבורגר, ובכל זאת הוא מדגיש שצריך לעשות את הדברים נכון, בהתאם לגיל הילד ובלי שההורה יתגלגל במדרון חלקלק של חרדות ושליטה.

 

"ככל שהילד גדול יותר האחריות צריכה לעבור לידיים שלו. צריך לאפשר לילד לחקור את העולם בחוויה הבלתי אמצעית שלו ולדעת שכשהוא פונה לאחור הוא מוצא את ההורה. כשאנחנו מצמידים את הילד אלינו ולא נותנים לו לרכוש את העצמאות שלו כמו שצריך, באופן איטי והדרגתי — אנחנו יוצרים ילד מלא חששות ופחדים, חסר ביטחון עצמי ומורגל בזה שההורה מקבל עבורו את ההחלטות. כלומר כשההורה עסוק בשיכוך חרדה פרטית שלו באמצעות פיקוח מתמיד, כשהוא נתקע בחרדות שלו, הוא תוקע את הילד בשלב לא בוגר ולא מאפשר לו לקבל אחריות שמתאימה לגילו. דפוס היחסים הופך להיות של שיטור, שמסיר מהילד אחריות, לא מאפשר לו לפתח את המוטיבציה הפנימית שלו ולא מוביל לתהליך פסיכולוגי בריא של התפתחות כאדם עצמאי. כך שצריך לתת לילד אחריות, בתהליך הדרגתי, וצריך לשים לב לא לחצות את הקו בין שמירה על הילדים ומעורבות בריאה בחייהם לבין פיקוח ושיטור".

 

ובכל זאת, האם המצלמות יכולות גם להועיל?

"אני לא שולל את קיומן לחלוטין, אבל הטכנולוגיה מתלבשת על האישיות של הבן אדם, ואם מדובר בהורה נוירוטי, המידע שהמצלמה מפיקה רק יהפוך אותו ליותר אובססיבי. לכן חייבים לעבוד עם המצלמות נכון. כשיש מצלמות חשוב לשדר לילד שאנחנו רוצים לדעת שהוא בסדר, ולהימנע מלשדר לו חוסר אמון. ילד צריך לדעת שיש מצלמה ומה המטרה שלה, וצריך להשתמש במצלמה באופן לא פולשני, לא לעקוב בסתר אחרי ההתנהגות שלו. וכשהוא גדל, צריך להיות רגישים לזה שהמצלמה אולי משדרת חוסר אמון. האמון ביחסים האלה הוא הכרחי. אנחנו חיים בעולם שבו לאף אחד אין די זמן, והמצלמה יכולה ליצור לנו תחושה של אנחנו בסדר כהורים, אבל כשמסתכלים על מערכת היחסים בין הורים לילדים, גם בעידן הדיגיטלי, אי אפשר לעקוף את השיטות הישנות של להיות הורים טובים ולחנך כשאתה נמצא שם פיזית. אנחנו צריכים איכשהו להצליח לעשות את זה עם הרבה פחות זמן".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x