• תפריט
מוסף 01.10.2015
שאלות אורניום

למה האחרונים תמיד בסוף

מי דואג שהעשירים תמיד יישארו כאלה? למה סין תתקשה לחזור לצמוח? האם למדינות ערב אין תקומה פוליטית? ולמה מדינות אפריקאיות שזכו לעצמאות לא מצליחות לפרוץ? פרופ' דרון אסמוגלו, מהכלכלנים המשפיעים בעולם ומחבר "מדוע אומות נכשלות", הספר ששינה את השיח הכלכלי, מסביר בראיון למוסף כלכליסט למה התנאי החשוב ביותר לשגשוג הוא משטר ומוסדות שפועלים למען הכלל ולא למען האליטה השלטת. כמה פשוט, ככה קשה ליישום

פרופ' דרון אסמוגלו יודע לזהות את הרגע שבו התחילה ההידרדרות. "בנקודה מסוימת האנשים העשירים, מהמשפחות המבוססות, אמרו: 'אנחנו יכולים להחזיק ביותר כוח פוליטי כי אנחנו המשפחות המשפיעות ביותר בחברה. אנחנו צריכים לשלוט בפרלמנט ואנחנו צריכים לקבל את ההחלטות לגבי המדיניות הכלכלית'. וזה הצליח להם".

 

השנה היתה 1286 והמקום היה ונציה, אז עיר עשירה להפליא, אולי העשירה ביותר בעולם. צי הסוחר הוונציאני סיפק תבלינים, סחורות ועבדים מהמזרח לאירופה המתעוררת, והכלכלה שגשגה. בשלהי ימי הביניים ונציה היתה גדולה כמו פריז וגדולה פי שלושה מלונדון. היה אפשר למצוא בה מערכת פוליטית משוכללת, בתי משפט, חוקי קניין וגם חוקי פשיטת רגל, ואפילו את ניצניה של שיטת הבנקאות המודרנית.

 

פליטים סורים ביוון פליטים סורים ביוון צילום: איי פי

 

בעיר של אותה תקופה היה אפשר גם לחלום, ובגדול. בבסיס החלום הוונציאני עמדה ה"קומנדה", שותפות שבה בעל הון עשיר נשאר על החוף בעיר, מממן את הצי וחולק את הרווחים שלו עם היזם הצעיר שיוצא עם הספינות אל הים. זה היה הנתיב שבאמצעותו יכלו יזמים רעבים להתעשר, וזה גם היה המפתח, במשך מאות שנים, להתרחבות האדירה של ונציה. אבל "ככל שהיתה יותר תחרות, ככה ירדה הרווחיות של הסוחרים העשירים", מסביר אסמוגלו, "ולמה שהם יחלקו את נתיבי הים המניבים שלהם עם אלה שרק הגיעו?".

 

קו המחשבה הזה הוביל למהפך של אוקטובר 1286. בחודש הזה אושרה בפרלמנט סדרת תקנות, בזו אחר זו, שהניחו את היסוד למחטף פוליטי. המועצה הגדולה של ונציה, הגוף שמשל בעיר, הוכפפה בפועל ל"מועצת ה־40", שנשלטה בידי המשפחות העשירות. המטרה היתה למנוע מהמתעשרים החדשים לצבור כוח פוליטי.

 

בתוך 30 שנה המחטף הפוליטי תורגם לכוח כלכלי. ונציה שינתה את פניה: חוזי הקומנדה יצאו מחוץ לחוק, האצולה זכתה למונופול בתחום המסחר הימי ולא אוימה עוד בידי מתחילים. היתה רק בעיה אחת, אומר אסמוגלו: "היזמים היו המקור להצלחה הכלכלית של ונציה". האצילים נהפכו לחזקים יותר, אבל העיר שלהם החלה לדעוך. במקום אימפריה כלכלית היא נהפכה למוזיאון עתיר אנדרטאות לתקופת הגדולה שחלפה.

 

תושבי זימבבואה עם תרומת מזון תושבי זימבבואה עם תרומת מזון צילום: איי אף פי

 

בחודש אוגוסט זינק אסמוגלו (Acemoglu) לראש דירוג הכלכלנים המשפיעים ביותר בעשור האחרון לפי המדד האקדמי המוביל בתחום (RePEc), והוא גם נמנה עם מאה ההוגים הגלובליים של המגזין "פוריין פוליסי". למעמד הרם הזה הגיע בזכות שטף תובנות כלכליות מבריקות, וכעת הוא מסביר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט" את הניתוח הנודע ביותר שלו, זה המקופל בדוגמת ונציה, שהוא בעל חשיבות משמעותית גם בימינו.

 

לפי אסמוגלו, סכנת הנפילה מאיימת אפילו על חברות שמאפשרות לכלל האוכלוסייה להשתתף בחופשיות בפעילות הכלכלית, שנהנות משלטון החוק, שיש בהן הגנה על רכוש, ושהאזרחים שלהן יכולים להחליט על עיסוקם, או בניסוחו של אסמוגלו — חברות שיש בהן "מוסדות מכלילים". "מה מוסדות מכלילים עושים? הם מנסים למנוע זכויות יתר, ובמיוחד זכויות יתר פוליטיות. למנוע מצב שבו יש לך כוח פוליטי רק בזכות שם המשפחה שלך, או ההון המשפחתי שלך או המוצא האתני שלך. המוסדות האלה מנסים להגביל את זכויות היתר הכלכליות, ולכן הם תמיד נתונים למתקפה. אנשים שמנסים להגביל את זכויות היתר שלהם תמיד ישאלו 'למה שלא נשנה את המערכת לטובתנו?'".

 

"האם זה יכול לקרות במערב? בטח", הוא ממשיך. "אף מוסד מכליל אינו יכול לנוח על זרי הדפנה שלו. לכל המוסדות שלנו, במערב או בישראל, יש נקודות חולשה. זו סכנה אמיתית".

 

עובדים במפעל אמריקאי במקסיקו עובדים במפעל אמריקאי במקסיקו צילום: איי פי

 

האזהרה של אסמוגלו נשמעת רלבנטית במיוחד, אפילו דחופה, במציאות של 2015, במערב וגם בישראל. אי־השוויון הגואה, הכסף שהציף את הפוליטיקה, התובנה שלא פעם חוקי המשחק נכתבים לטובת מעטים ועל חשבון הרבים, העובדה שאיש כמעט לא נתן את הדין על משבר פיננסי אדיר — כל אלה כבר הוציאו רבבות לכיכרות, טלטלו ממשלות, וממשיכים להדהד. אבל אסמוגלו, באותה נשימה, דווקא מבקש לקחת צעד אחורה. "בכל תקופה, בכל חברה מצליחה, תמיד מכריזים שהחורבן עומד בפתח. אבל צריך להתבונן בתהליכים עם פרספקטיבה ולזכור שהמוסדות המכלילים עומדים בבסיס ההצלחה הכלכלית והפוליטית של האומות האלה בדיוק משום שיש להם הרבה גמישות ויכולת להסתגל לשינויים. אני מעולם לא הייתי בצד של אלה שמכריזים, למשל, שב־20 השנים האחרונות ארצות הברית כל כך מצליחה שאין שום סיבה לדאוג. אבל אני גם לא בצד של אותם אנשים, שבארצות הברית בדרך כלל מקושרים עם השמאל, שאומרים שזו חברה נוראית שרק מידרדרת. שני הצדדים האלה ילדותיים להחריד. אין ספק שאנחנו לא יכולים להיות שאננים ולהתעלם מהאיומים, אבל אנחנו לא על הסף של להיהפך לוונציה, עדיין".

 

זו הפוליטיקה, טמבל

 

"גדלתי כבן המיעוט הארמני בטורקיה", מספר אסמוגלו (48). "ככזה אתה מרגיש את כוחה הדכאני של המדינה במלוא עוצמתו. חייתי בחברה שהיתה נתונה תחת המגף הכבד של החיילים, הכלכלה היתה במשבר, ותהיתי אם שני הדברים קשורים זה לזה".

 

אסמוגלו. "לכל המוסדות שלנו, במערב או בישראל, יש נקודות חולשה. זו סכנה אמיתית" אסמוגלו. "לכל המוסדות שלנו, במערב או בישראל, יש נקודות חולשה. זו סכנה אמיתית"

 

במשך השנים השאלה הזאת המשיכה להעסיק את אסמוגלו, שבינתיים עזב את טורקיה לאנגליה, שבה כתב דוקטורט בלונדון סקול אוף אקונומיקס היוקרתי. משם המשיך למחלקה לכלכלה של MIT בבוסטון, שבה הוא מלמד כבר יותר מ־20 שנה. בתקופה הזאת הפיק אשד מסחרר של מאמרים וספרים — בהיקף עוצר נשימה, "על סף הלא ייאמן", כפי שניסח זאת אחד מכתבי העת — בשלל נושאים, מהקשר בין טכנולוגיה ואי־שוויון עד מודלים סטטיסטיים. ב־2005 זכה במדליית ג'ון בייטס קלארק לכלכלנים בני פחות מ־40, אחת מפסגות המקצוע שנחשבת שלב בדרך לפרס נובל.

 

לתודעה הציבורית הרחבה יותר פרץ אסמוגלו בזכות "מדוע אומות נכשלות", רב־מכר עטור שבחים שכתב עם פרופ' ג'יימס רובינסון מהרווארד, ובו הוא מנסה לענות על השאלה שהעסיקה אותו עוד מימי ההיפר־אינפלציה וההפיכה הצבאית של 1980 בטורקיה: למה חלק מהכלכלות מצליחות בעוד אחרות נכשלות, ומה הקשר בין כוח, שגשוג ועוני.

 

אסמוגלו, כמובן, אינו היחיד שמנסה לפתור את חידת עושר העמים, מהשאלות המרכזיות במדעי החברה. אבל בספר שלו הוא דוחה את כל ההסברים הנפוצים. שגשוג כלכלי, הוא טוען, אינו עניין של גיאוגרפיה — אחרת איך מסבירים למשל את הפערים האדירים בין שני חלקיה של העיירה נוגלס, שחציה נמצא בארצות הברית וחציה מעברו הדרומי של הגבול, במקסיקו? הסוד לשגשוג הוא גם לא בתרבות. מה למשל לתרבות היהודית־נוצרית שהיתה אמורה להסביר את ניצחון המערב ולשגשוג של אסיה בעשורים האחרונים? ושגשוג הוא גם לא רק עניין של ידע מקצועי או שימוש במודלים הנכונים, כפי שיכולים להעיד הכלכלנים המערביים שאת תוכנית הרפורמה הכלכלית שלהם קרן המטבע והבנק העולמי כפו על ממשלת גאנה בשנות השבעים — והיא הסתיימה בהפיכה.

 

תנופת בנייה בבייג'ינג. "הבעיות בסין מבעבעות מתחת לפני השטח" תנופת בנייה בבייג'ינג. "הבעיות בסין מבעבעות מתחת לפני השטח" צילום: רויטרס

 

בכלל, אומר אסמוגלו, השאלה הנכונה אינה מה סוד ההצלחה, אלא מה מקור הכישלון. "כישלון הוא תוצר מעשי אדם. כאשר שואלים 'איך אומות יכולות להצליח', מה שמשתמע הוא שמצב העניינים הרגיל הוא לא להצליח, והצלחה היא מצב יוצא דופן שדורש הסבר. כשקראנו לספר 'מדוע אומות נכשלות' רצינו להדגיש שלמרות העובדה שיש הרבה אומות בעולם שנכשלות כלכלית וגם לא מעט כאלה שנכשלות פוליטית, זה לא מצב העניינים הטבעי. לכישלון הזה גרמו מוסדות אנושיים, מדיניות אנושית וצורות ארגון אנושיות".

 

וזה לב הטיעון של אסמוגלו. מה שקודם לכלכלה הוא הפוליטיקה, והמפתח להצלחה או לכישלון הוא המוסדות הפוליטיים. מהם נגזרים גם המוסדות הכלכליים, למשל זכויות הקניין, מערכת המשפט, הרגולציה ואפילו מערכת החינוך. שאלת השאלות, לפי אסמוגלו, היא אם המוסדות האלה "משמשים ללקיחת משאבים מרוב האוכלוסייה לטובת מעטים, או אם הם מנסים להרים את כל הסירות". או במונחים יבשושיים יותר, אם מדובר במוסדות נצלניים או מכלילים.

 

"יש הרבה דרכים שבהן מוסדות יכולים לנצל משאבים של אנשים לטובת אנשים אחרים", הוא מסביר. "זה יכול להיות בכוח, כך שאני אוכל לגנוב את האדמה שלך או את התבואה שלך באופן חוקי. או שאני יכול לתכנן סדרה של מוסדות שיכריחו אותך לשלם. למשל, להכריח אותך למכור את התבואה שלך במחיר נמוך מאוד. או למשל לאסור עליך לעבוד במגוון עיסוקים, וכך למעשה להכריח אותך לעבוד בהפקת תבואה. מה שמשותף לאפשרויות האלה הוא שכל המוסדות הללו פוגעים בך כדי להיטיב איתי. העובדה שאתה מפסיד מהתמריצים וההזדמנויות שנוצרו בידי המוסדות האלה היא דרך בשבילי להרוויח. לזה הכוונה ב'מוסדות נצלניים'. לעומת זאת מוסדות מכלילים הם בקוטב השני: במוסדות כאלה גם אתה נכלל במערכת ואני לא יכול פשוט להתנהג אליך שלא כראוי".

 

בספר של אסמוגלו ורובינסון, שמקיף אלפי שנים וגדוש בדוגמאות מרחבי העולם, עולה שוב ושוב אותו דפוס: "מדינות נכשלות כלכלית בגלל מוסדות נצלניים. המוסדות האלה גורמים למדינות עניות להישאר עניות, ומונעים מהן לעלות על הנתיב לצמיחה כלכלית". בחברה עם מוסדות מכלילים, למשל, יש לאנשים ולפירמות תמריץ להשקיע בדברים כמו טכנולוגיות וכישורים חדשים. בחברה נצלנית, לעומת זאת, אין מקום לחדשנות, כי החדש מאיים על הסדר הקיים, וזה לא משהו שהשלטון רוצה. מצד שני, בחברות עם מוסדות נצלניים כל כך משתלם להיות בשלטון, שזה מזמין מאבקי כוח וחוסר יציבות. וזה, מתברר, דפוס שקשה לשבור.

 

ונציה. העיר האדירה בעולם התחילה לקרוס כשהעשירים יצרו משטר שנועד לשמר  את הכח רק אצלם ונציה. העיר האדירה בעולם התחילה לקרוס כשהעשירים יצרו משטר שנועד לשמר את הכח רק אצלם צילום: רויטרס

 

המזל של מוגאבה

 

בינואר 2000 נערכה בזימבבואה הגרלה מיוחדת. תאגיד הבנקאות זימבנק צירף אליה את כל לקוחותיו שהחזיקו לפחות 5,000 דולר מקומיים בחשבון שלהם בחודש החולף, והבטיח לזוכה 100 אלף דולר. אבל כשהאחראי להגרלה שלף את הכרטיס הזוכה הוא "כמעט שלא היה יכול להאמין למראה עיניו", לפי הודעת הבנק לעיתונות. על הכרטיס הזוכה התנוסס שמו של השליט רוברט מוגאבה.

 

את מוגאבה בן ה־91, ששולט בזימבבואה ברציפות מ־1980 ועד היום (גם אם כיסאו מתנדנד), אסמוגלו מציג בספר כדוגמה מובהקת למחיר שמוסדות נצלניים יכולים לגבות מהחברה. מהכרזת העצמאות של זימבבואה ב־1980 עד 2008 נחתך התוצר לנפש במדינה בחצי, שיעור האבטלה ב־2009 הגיע לרמה דמיונית של 94% ומגפת כולירה ממושכת שפרצה במדינה ב־2008 גבתה את חייהם של אלפים.

 

אבל את שורשי המוסדות הנצלניים בזימבבואה אסמוגלו מזהה עמוק הרבה יותר בעבר, בסוף המאה ה־19, התקופה שבה "חברת דרום אפריקה" של איל המכרות הבריטי ססיל רודז השתלטה על הממלכה שבה שוכנת היום המדינה. לימים קמה בטריטוריה הפרטית מדינת רודזיה, שנקראה על שם רודז ונשלטה בידי מיעוט לבן שמנה רק 5% מהאוכלוסייה. אלה היו המוסדות הנצלניים שעליהם השתלט מוגאבה מ־1980, וזה גם סיפור שחוזר על עצמו שוב ושוב בספרו של אסמוגלו.

 

"לא רצינו לחוס על הקולוניאליזם המערבי — קבוצת הסדרים צינית ודכאנית שממנה הרוויחה קבוצה קטנה (ולפעמים גדולה) של מערביים ושהיו לה השלכות פוליטיות וכלכליות אדירות", אומר אסמוגלו. "הקולוניאליזם נועד להיות מפעל שממקסם רווח, מפעל כלכלי בשביל הספרדים, האנגלים, הצרפתים וההולנדים. הוא דרש מהאומות האלה שליטה פוליטית מוחלטת על החברות שאותן הפכו למושבות שלהן. איך אתה יכול לשמר מערכת כזאת? באמצעות דיכוי, שימור הכוח בידי האנשים שמרוויחים מהמערכת, או מה שאנחנו קוראים לו מוסדות פוליטיים נצלניים.

 

העיירה נוגלס, המחולקת בין ארצות הברית למקסיקו (למעלה), ומבריחים על הגבול. שגשוג הוא לא עניין של גיאוגרפיה, וגם לא של תרבות או ידע מקצועי העיירה נוגלס, המחולקת בין ארצות הברית למקסיקו (למעלה), ומבריחים על הגבול. שגשוג הוא לא עניין של גיאוגרפיה, וגם לא של תרבות או ידע מקצועי צילום: רויטרס

 

"בראי הערכים שלנו היום, צורת הארגון של המדינה הקולוניאליסטית היתה ללא ספק מחפירה. אבל יותר חשוב — וזו הנקודה שרצינו להדגיש — על ידי יצירת המדינה הזאת הכוחות הקולוניאליסטיים סללו את הדרך לתת־פיתוח של האזורים האלה בהמשך. כי גם אחרי שהשלב הראשון של הקולוניאליזם חלף והמושבות זכו לעצמאות, המנגנון הנצלני נותר. הוא היה הבסיס שסביבו החברות האלה אורגנו".

 

הדוגמה המובהקת לדפוס שאסמוגלו מדבר עליו נמצאת במדינות אמריקה הלטינית של ימינו, שכדי להבין אותן צריך לחזור למאה ה־16, אז השתלטו הכובשים הספרדים על ממלכות האינקה והאצטקים, בזזו את האוצרות שלהן והקימו שיטה שמאפשרת להם לחמוס את כל פירות עבודתם של התושבים המקומיים, בין השאר על ידי החרמת אדמות, עבודה כפויה, משכורות רעב ומחירים מופקעים. אחרי ההתנתקות מהכתר הספרדי שימרו האליטות המקומיות את אותם מוסדות נצלניים, שמבטיחים פיתוח כלכלי נמוך אבל מאבקים תכופים על השלטון, ועלו על נתיב של עוני, הפיכות, דיקטטורות ומלחמות אזרחים, שהסתיים — ועדיין לא בכל מדינות האזור — רק לפני עשורים אחדים.

 

"אבל בשום מקום", מדגיש אסמוגלו, "לא רצינו לטעון שהקולוניאליזם המערבי הוא הסיבה היחידה לקיומן של חברות נצלניות. הרי בהרבה מקרים החברה שאותה הקולוניאליזם המערבי החליף היתה גם היא נצלנית מאוד. כמה מהדוגמאות הכי גרועות של קולוניאליזם מערבי מגיעות מהמפגש עם האצטקים או האינקה, או מהקולוניאליזציה הבלגית של אזור הקונגו. אבל בכל אחד מהמקרים האלה המוסדות שאותם הקולוניאליסטים החליפו היו בעצמם מאוד נצלניים. זה לא שבלי הקולוניאליזם המערבי העולם היה גן עדן מכליל. פשוט בחלק מהמקרים חייבים להבין את המורשת של הקולוניאליזם המערבי כדי להבין איך המוסדות התפתחו ובאיזה אופן הם יוצרים בעיות ועיוותים גם היום".

 

מוגאבה. "משמר את ההיררכיה הקולוניאליסטית באמצעות דיכוי ושימור הכוח בידי האנשים שמרוויחים מהמערכת" מוגאבה. "משמר את ההיררכיה הקולוניאליסטית באמצעות דיכוי ושימור הכוח בידי האנשים שמרוויחים מהמערכת" צילום: אי פי איי

 

נס מתפוגג בבייג'ינג

 

אם יש מדינה שמשמשת, או לפחות היתה אמורה לשמש, דוגמה שמנתצת לרסיסים את הטענה הגדולה של אסמוגלו, הרי שזו סין. הרפובליקה העממית היתה אמורה להיות המחשה לכך שיש אלטרנטיבה למודל הצמיחה הקפיטליסטי המערבי: במקום מוסדות פוליטיים מכלילים היתה שליטה ביד ברזל של המפלגה, שהובילה לצמיחה מדהימה, שנה אחרי שנה.

 

הספר של אסמוגלו, שהתפרסם ב־2011, לא מצטרף לחגיגות הנס הסיני. הצמיחה הסינית, הוא קבע בספר, מבוססת בעיקר על סגירת פערים מול המערב והעתקת טכנולוגיות קיימות. חשוב מכל, גם אם היו צעדים להקלת הרסן בעשורים האחרונים, הרי שבכלכלה הריכוזית של סין אין מקום ל"הרס יצירתי" ולחדשנות אמיתית. ולכן, בתרחיש הסביר שבו המפלגה והאליטה הכלכלית הסינית שומרות על אחיזתן בשלטון אפשר להניח ששיעורי הצמיחה המרהיבים של סין "יילכו ויתפוגגו".

 

כאשר אנחנו מדברים, ארבע שנים מאוחר יותר, שוק המניות של סין נמצא בעיצומה של מפולת ומהכלכלה הסינית עולים עוד ועוד אותות מצוקה. התחזית של אסמוגלו נראית חדה מאין כמוה. "חלק מההאטה הנוכחית בסין נובע מסיבות מקרו־כלכליות", הוא מצטנע עכשיו, "מכך שסין הגיבה למשבר הפיננסי על ידי יצירת גיאות שטחית, ועכשיו הם משלמים על זה את המחיר. כך שבמובן מסוים אני לא רוצה לקחת קרדיט על תחזית דרך העדשות של המודל שלנו.

 

"מצד שני, התגובה של קובעי המדיניות למשבר והעובדה שהוא לא עלה בשום שלב מעל לפני השטח מאוד מתאימות למה שחזינו. כי מהו המשבר בסין? אני חושב שהוא בעיקר במאזנים של הבנקים ושל כמה חברות גדולות. בסין היתה כמות אדירה של משאבים שהוקצו באופן מוטעה במשך העשור הקודם ובעיקר מאז המשבר הפיננסי. אבל אי אפשר לראות את זה, זה מודחק, כל הבעיות מבעבעות מתחת לפני השטח. והסיבה לכך היא שהשיטה הפוליטית לא יכולה לעמוד בעלויות של מחיקות חוב גדולות, בעיות כלכליות רציניות וחברות שפושטות רגל.

 

"אפשר לראות את זה בתגובה של הרשויות הסיניות למפולת בשוק המניות", הוא ממחיש. לפי חלק מההערכות, הממשל הסיני כבר השקיע קרוב ל־700 מיליארד דולר בניסיון לעצור את הירידות. "התרסקות בשוק המניות היא דבר טבעי, בהינתן תמחור היתר המדהים שאירע בסין בשנה־שנתיים האחרונות. אבל במקום לומר 'טוב, אתם יודעים, זו הדרך של השוק לתקן את הדברים האלה', הרשויות בסין עושות את כל שביכולתן כדי למנוע משוק המניות ליפול. וזה משום שהכל סובב סביב שליטה בכלכלה.

 

"זה ההיבט שאני חושב שכל האנשים שנלהבים מסין לא מעריכים מספיק: לא יכולה להיות כלכלה מודרנית וחדשנית, שתיצור טכנולוגיות חדשות, מוצרי נישה, דרכים חדשות לעשות דברים, תחת כזאת שליטה. ובכהונתו של הנשיא שי ג'ינפינג השליטה המרכזית רק התחזקה".

 

הפגנות האביב הערבי בקהיר. "המזרח התיכון נלחץ בין ארבעה כוחות, זה אזור קשה מאוד" הפגנות האביב הערבי בקהיר. "המזרח התיכון נלחץ בין ארבעה כוחות, זה אזור קשה מאוד" צילום: רויטרס

 

מזרח תיכון חדש?

 

קשה להיפטר ממוסדות נצלניים, ואסמוגלו שב וחוזר בספר על הביטוי "חוק הברזל של האוליגרכיה", שמתאר כיצד אליטה נצלנית אחת מוחלפת באליטה נצלנית אחרת. אני מעיר לאסמוגלו שאני לא בטוח שהספר שלו אופטימי במיוחד. "גם אני לא בטוח", הוא אומר. "אני בדרך כלל בן אדם אופטימי, והספר לא אומר 'ההיסטוריה הביאה אותנו לכאן ומצבנו לעולם לא יוכל להשתפר'. אבל גם האופטימיות צריכה להיות זהירה. אנחנו יודעים מההיסטוריה שלקחת מוסדות כלכליים ופוליטיים נצלניים ולהפוך אותם למכלילים זה דבר קשה ביותר".

 

למה?

"מפני שלעתים קרובות מדכאים ניסיונות כאלה. וגם אם לא מצליחים לדכא את הניסיון להחליף את המוסדות האלה, הרי שהברנש הבא שמגיע עם הבטחה למצב טוב יותר יכול להשתמש באותו מנגנון מדינתי בדיוק, באותן זכויות יתר בדיוק, ולהקים גרסה משלו של מה שהיה קודם.

 

"פרט לכך, זה קשה ביותר מפני שלעתים קרובות כשמבטאים את הדרישות האלה, כמו בסוריה, זה מידרדר למלחמת אזרחים. לאנשים בשלטון יש כל כך הרבה מה להפסיד עד שהם מהמרים על כל העוגה במקום לחלוק אותה, כלומר במקום לתת גם לאחרים פתחון פה ולהרוויח מהשיטה.

 

"ועדיין, אף שזה קשה ביותר, בחברות נצלניות יהיו דרישות חוזרות ונשנות לשינוי, ואי־שקט עממי, והתארגנויות אזרחיות של אנשים מכל שכבות החברה שיציבו דרישות לשינוי המערכת — והדרישות האלה הן בלתי נגמרות. זה לא שנתקעים בדיקטטורה נוסח צפון קוריאה ונשארים שם לנצח. תמיד יציבו אתגרים למוסדות הנצלניים. זה מה שנותן לי תקווה. זה קשה, אבל המוסדות האלה הולכים להיות מאותגרים כל הזמן, ויש דוגמאות למקרים שבהם האתגרים האלה עבדו וגרמו למוסדות הנצלניים לעבור שינוי, בכיוון מכליל יותר".

 

בספר של אסמוגלו, שכתיבתו הסתיימה בדיוק עם פרוץ האביב הערבי, יש גם תקווה זהירה. "אנחנו חיים בשיטה מושחתת שחייבת להשתנות", מצטט הספר מפגינה בכיכר תחריר בקהיר, שניסחה במילים פשוטות את הטענה העיקרית של מחבריו. השניים אמנם הזהירו בספר שאין לדעת לאן העסק יתגלגל ואם אכן יקומו במדינות ערב מוסדות מכלילים יותר, אבל בהתחשב בתוצאות, אסמוגלו מודה היום שגם ההתנסחות הזהירה ההיא היתה אופטימית מדי.

 

"המזרח התיכון הוא דוגמה מושלמת למוסדות פוליטיים וכלכליים נצלניים, שכפתה קבוצה אחת של שחקנים ואז הם אומצו או פותחו או שונו בידי קבוצה אחרת של שחקנים", הוא אומר. "עוד מתקופת העותמאנים או הקולוניאליזם האירופי, אלה היו מוסדות נצלניים באופן עמוק, שממש לא עשו שום השקעה בחברות האזרחיות. והמוסדות האלה יצרו את עצמם מחדש שוב ושוב.

 

"כשמסתכלים על מצרים, למשל, רואים מקרה שלקוח מספרי הלימוד של העדפת מקורבים הנתמכת בידי שליטה דכאנית של המשטרה והצבא. זה מה שהיה בממשל מובארק, שבו רמת השחיתות וההעדפה לפירמות מסוימות, בשילוב עם הזדמנויות חינוכיות ועסקיות שהיו פתוחות רק לחלקיק קטן מהאוכלוסייה, יצרו לא רק חברה לא שוויונית, אלא גם חברה שלא היתה מסוגלת לצמוח כלכלית.

 

"זו היתה התמונה שהניעה אותנו לומר 'אולי המזרח התיכון יכול להשתנות'. רצינו לומר שייתכן שהמזרח התיכון יכול להשתנות — האביב הערבי התרחש אחרי שגמרנו לכתוב את הספר, ונותר לנו לכתוב רק את המבוא — כי הדעות היו בנוסח 'המזרח התיכון לא יכול להשתנות, הוא נידון לתת־פיתוח כי הוא מוסלמי. לא יכולה להיות דמוקרטיה, ולא יכול להיות ביקוש לדמוקרטיה. לא יכול להיות פיתוח כלכלי מודרני תחת האסלאם'. סוג הרעיונות האלה נראה לנו מוטעה". במילים אחרות, גם במזרח התיכון המפתח להבנת הכישלון הכלכלי היה המוסדות הדכאניים — ולא התרבות או הדת.

 

"מצד שני", אסמוגלו מוסיף, "אני חושב שהיינו צריכים להיות הרבה יותר פסימיים לגבי המזרח התיכון משהיינו. יש שני היבטים של האזור שהם מעבר לרעיונות שאנחנו מדגישים בספר. הראשון הוא שבחברות האלה יש פיתוח־חסר כה גדול מבחינה כלכלית והשכלתית, שנותרה בהן שבטיות. בלוב, למשל, המשטר נפל מהר יחסית, אבל מאז היא כישלון מוחלט בגלל פוליטיקה שבטית. זה לא ממש נוגע לאסלאם או לפלג סלפי אחד נגד פלג אחר. זה קשור הרבה יותר לשבטיות. הם מאמצים אידאולוגית שונות כדי להצדיק את עצמם. אנחנו צריכים לחקור יותר את העניין הזה.

 

"ההיבט השני הוא פוליטיקה בינלאומית. זה משהו שאנחנו מדברים עליו בקצרה בספר בהקשר של הכוחות הקולוניאליסטיים, אבל גם הוא דורש ניתוח הרבה יותר עמוק. המזרח התיכון, במובן מסוים, נלחץ בין ארבעה כוחות — סעודיה והמשטרים הקשורים אליה, איראן, טורקיה וישראל. כל אחד מארבעתם מושך לכיוון אחר, וארבעתם יחד מקשים על הרבה מהחברות באזור למצוא את הדינמיקה הפנימית שתוביל לשיטה פוליטית שמתפקדת, ושהיא ייצוגית ולא דכאנית.

"זה מה שאנחנו רואים בשנים האחרונות. אי אפשר להבין את הבלגן בסוריה בלי להבין את פוליטיקת הכוח של איראן, סעודיה וטורקיה. ואי אפשר להבין את האזור כולו בלי סעודיה, ובמיוחד איראן, שמצדיקות את האגרסיה והמיליטריזם שלהן כתגובה לישראל — ואז ישראל עושה אותו דבר. כל הדינמיקה הזאת הופכת את האזור לקשה מאוד, וגם למעניין מאוד למחקר בעתיד".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x