• תפריט
מוסף 02.07.2015
שאלות מוסף 02.07.15

היום שאינו נגמר

מהימורים על פגישות, דרך ויתור על חופשות ועד השיטה לדעת מתי לומר כן. כתבת מוסף כלכליסט ליוותה את דן אריאלי בעוד יום עבודה בן 16 שעות, וחזרה עם סודות היעילות האישיים שלו

מעין מנלה 08:0004.07.15

השעה 11 בלילה. בין שולחנות הבר מתפתל תור של כ־30 בני אדם. בקצהו עומד חוקר הכלכלה ההתנהגותית פרופ' דן אריאלי. הוא משוחח קצת עם כל אחד, כותב הקדשות על ספרים שמוגשים לו, מצטלם עם אנשים לסלפי.

 

אריאלי נשא זה עתה את ההרצאה הרביעית שלו להיום. כל הרצאה היתה שונה מקודמותיה. זו עסקה בקושי הבסיסי להבין את משמעות הכסף, ובקשר בין הקושי הזה לבזבוזים לא אחראיים. היום הזה התחיל לפני 15 שעות, וכלל גם שורת פגישות עבודה, כמה עשרות שיחות ספונטניות קצרות עם אנשים שעצרו אותו ואפס הפסקות. והיום עוד לא נגמר. אני צונחת ליד שולחן סמוך. רגע אחרי שלוחצי הידיים הלכו מרוצים לדרכם ואריאלי מתיישב לאכול סלט, ניגש אליו בחור צעיר שמשתף אותו בהתלבטויות שלו לגבי לימודי תואר שני. הם יושבים לדבר על זה.

 

"אני מרגיש שבכתיבה שלי התחלתי איזשהו דיאלוג עם אנשים, וזה לא בסדר להפסיק באמצע", אריאלי אמר לי מוקדם יותר באותו יום, "חוץ מזה, אנחנו נמצאים בזמן מאוד מעניין למדעי החברה ולכלכלה התנהגותית, וצריך להשתמש בהזדמנות הזאת בחכמה. כשמחקר נגמר קל לעצור ולחשוב שעכשיו אנשים צריכים לבוא לשוקת. אבל הגישה הזו לא בסדר, האחריות עדיין שלנו".

 

 

ליום העבודה הארוך הזה הצטרפתי לא כדי להבין למה אריאלי עושה את זה, אלא איך. הכלכלה ההתנהגותית היא מענפי המחקר הפורחים והמדוברים בעולם כיום, ואריאלי הוא המגה־סלבריטי שלה. הוא מרצה וחוקר פורה, שעומד בראש שתי מעבדות ופרסם מאות מאמרים אקדמיים שזכו לאלפי ציטוטים; הוא פיתח עם שותפים שתי אפליקציות סלולר שאחת מהן נמכרה לגוגל; הוא מתווך בקביעות את ממצאי הענף לקהל הרחב: במאי הוא פרסם את "שלך באי־רציונליות", ספרו הרביעי מאז 2008, שמבוסס על מדורים ב"וול סטריט ג'ורנל" וב"מוסף כלכליסט", שם הוא משיב לשאלות קוראים. שלושת ספריו הקודמים הפכו לרבי־מכר עולמיים. ובין לבין, כל זה. אף על פי שאותו יום היה עמוס במיוחד אפילו להרגלים שלו, הייתי בטוחה שמאחורי ההספק יש יותר מאשר השכמה מוקדמת ודילוג על ארוחות. אחרי הכל, הוא מהאנשים שגילו את מה שגורואי ניהול מלמדים.

 

ליום המשותף שלנו הקדמתי בכמה דקות. אריאלי פתח את דלת הבית שבו הוא גר בקיסריה יחף ועדיין מנומנם למראה. את הזמן הקצר שנותר עד 8, השעה שבה קבענו, הוא הקדיש לשליחת מייל ש"היה צריך לשלוח כבר אתמול בחצות". באותן דקות גם מגיע שליח שמעמיד ערימת ספרים ליד הדלת. אלה ספרים לחתימה, עוד משימה להיום. דקות אחר כך מצלצלת בדלת אישה בשנות ה-30 לחייה, בידיה מגש פירות. היא ביקשה להיפגש עם אריאלי כדי להתייעץ. היא מפתחת משחק לוח שנועד לעזור לאנשים לשנות דפוסי התנהגות, וזה לא קל. הם יושבים לקפה בחוץ.

 

עוד לא 9, ובדלת מופיעים גבר ואישה דתיים, גם הם עם מיזם, גם הם רוצים עצה. כמו בשיחות הבאות שאהיה עדה להן היום, אריאלי מגיע ישר ללב העניין, אבל לא מנחית תשובות פסקניות. במקומן הוא מציג מקרי מבחן רלבנטיים, מספר סיפור אישי או משל ומצטט רעיונות שנותנים כיווני חשיבה חדשים.

 

ב־9:30 הוא מתנצל ואומר שיש לו פגישה ב־10:30 בחיפה, ושהוא שונא לאחר. נפרדים. לספרים הוא לא הספיק להגיע.

 

אריאלי בקיסריה. "גם הכאבים היומיומיים עוזרים. בלעדיהם הייתי מעריך את הזמן שלי פחות" אריאלי בקיסריה. "גם הכאבים היומיומיים עוזרים. בלעדיהם הייתי מעריך את הזמן שלי פחות" צילום: תומי הרפז

 

מכור להימורים

 

היום הזה מוקדש למילוי בקשות. הראשונה היא הרצאה בטכניון, שאריאלי יעביר לבקשת חברו פרופ' עידו ערב מהפקולטה להנדסת תעשייה וניהול. ההרצאה תתחיל ב־11. לפניה יש לאריאלי עוד משהו, שמציג טפח מוזר מסוד הנגישות שלו. הוא הוזמן לפגישה עם נשיא הטכניון, אבל סירב, ובמקום זאת פוגש סטודנטית מפולין שכתבה לו.

 

מעניין שאמרת לא לנשיא האוניברסיטה וכן לסטודנטית.

"אני חושב שנשיא האוניברסיטה הזמין אותי מתוך תחושת מחויבות ויש לו דברים מועילים יותר לעשות, בעוד שהבחורה צריכה עזרה במשהו שאני מבין בו. אבל אני מודה, כיוון שיש לי בעיית זמן, התחלתי להמר עם הזמן שלי. התחלתי לומר כן גם לדברים שלא בהכרח הייתי בוחר לעשות. לפעמים יצא מההימורים האלה משהו טוב, וקצת התמכרתי לזה".

 

זו הסיבה ה"כלכלית" שלו לפנות זמן ותשומת לב לזרים מוחלטים עם בקשות לא זוהרות. האירועים וההפתעות הטובים בחיים, הוא אומר, דומים לקליעות בכדורסל. שחקן שיחכה כל המשחק לרגע הנכון אולי יקלע בשיעור של 100%, אבל יהיו לו רק שלושה סלים. שחקן שיזרוק בלי אבחנה יגיע בקושי ל־50% קליעה, אבל יקלע 15 סלים. "החיים הם לא כמו כדורסל; הם משחק עם הרבה שלבים. יש פגישה ראשונה, שנייה ועשירית, וכולן שונות. אבל בלעשות את הצעד הראשון אין הרבה סיכון. שם ההימור משתלם".

 

אז אתה בר מזל? כך "קולעים" יותר בחיים?

"את יודעת מה זה התפלגות פואסון? הסיכוי שתקבלי בעיטה מסוס, למשל, הוא נמוך מאוד, אבל הוא עולה ככל שאת מתקרבת לסוס. זה נכון בהרבה דברים. כדי להיות במקום הנכון בזמן הנכון, צריך להתחיל בלהיות איפשהו. כך הסיכויים לכל דבר עולים. אני חושב שלי הרבה פעמים היה המזל להיות בסביבה בזמן הנכון. כשסיימתי את הדוקטורט בדיוק התחילו במדעי החברה לערוך ניסויים שדומים לחיים, עם אנשים ברחוב. זה התאים לי מאוד והרגשתי שאני רוצה להתעמק בזה. היה לי מזל גם עם הספר הראשון שלי. הוא יצא בדיוק במשבר הכלכלי, זמן טוב לומר שהרבה בעיות בכלכלה נובעות מזה שאנשים הם לא רציונליים. שנתיים קודם לכן מישהו היה מקשיב?".

 

הסטודנטית מפולין מגיעה לאולם בג'ינס קרוע וערימת דפים ממורקרים. הם מתיישבים בפינה שקטה. אריאלי קורא, שואל כמה שאלות והפעם נאלץ לסכם מהר: "זה מאוד מעניין, אבל אל תעשי את התזה שלך על זה".

 

מסור לספיד דייטינג

 

אחרי ההרצאה ועשר הדקות הקבועות של התגודדויות סלפי עם מעריצים, פרופ' ערב מציין בקול רם ומופגן שלאריאלי יש עוד פגישות. הראשונה היא בבניין סמוך, עם נציגת עמותת אור ירוק שרוצה לגרום לצעירים להפסיק להשתמש בסלולרי בנהיגה. השנייה היא עם חבר מהתואר הראשון, שמבקש עצה לגבי כתיבת ספר. עוד זה מדבר והפגישה הבאה מחכה: שני מפתחים מיבמ רוצים להציע שיתוף פעולה בפיתוח מערכת לפישוט קבלת החלטות. סדרת הפגישות כמעט מזכירה ספיד דייטינג, אבל להפתעתי אריאלי נראה בכל פגישה נינוח וממוקד, גם כשעוד דקה יהיה עליו להתנצל, לקטוע ולעבור מיד לשיחה הבאה. הוא משתדל להיות שקוע לגמרי בכל דבר שהוא עושה, הסביר אחר כך.

 

הרצאה נוספת, התגודדויות, רבע שעה של קפה עם עידו ערב, ולהרצה הבאה, בבניין סמוך, בפני תלמידים במכינת תבור למנהיגות חברתית. הנושא הפעם: מוטיבציה. "נגיד שהיית יוצא לדייט", הוא פונה לצעיר בן 18 בשורה הראשונה, "ואתה משלם על הסרט והגלידה כי אתם צעירים מדי לבירה, ואז הייתם עולים לבית שלה, ולפני שאתה מנסה לנשק אותה אתה אומר: 'תשמעי, הוצאתי איזה 120 שקל היום'. מה היה קורה?". כעבור שעה ורבע ההרצאה מסתיימת, ואריאלי נוסע לניחום אבלים בקיבוץ בצפון. כעיקרון, הוא אומר, זה הזמן שהיה מקדיש לעבודה. אחרי ניחום האבלים מגיעה ההרצאה הרביעית, במועדון הגולף של קיסריה, לבקשת אמו. היום מסתיים בחצות.

 

"הספר הראשון שלי יצא ב־19 בפברואר 2008, ופתאום נהייתי מאוד עסוק. חשבתי שזה יימשך חצי שנה, אחר כך חשבתי ששנה. תראי, אני עושה מחקר במשך הרבה שנים, ופתאום אנשים רצו להקשיב. זה ממש מדהים. תחשבי שאת כותבת בלוג במשך שנים ורק המשפחה הקרובה קוראת, ופתאום קורה משהו ואת ברשימת רבי־המכר של 'הניו יורק טיימס'", הוא אומר.

 

וזה אולי עוד היבט בסוד פריון העבודה של אריאלי. הוא לא יוצא לחופשות, הוא לא ישן עד מאוחר. יש רק יומיים בשנה שבהם הוא לא עובד כלל: יום כיפור, ושבת אחת בכל שנה. הוא לא רואה טלוויזיה או סרטים, למעט בטיסות - אז הוא מקדיש מחצית מהזמן לעבודה ומחציתו ל"כיף".

 

"הצלקות והכאבים היומיומיים שנשארו לי מהפציעה שהיתה לי בתיכון משפיעים עליי גם", הוא אומר, "אם לא הייתי מקבל תזכורת קבועה לכמה גרועים החיים יכולים להיות וכמה עכשיו טוב באופן יחסי, אני חושב שהייתי מעריך את הזמן הרבה פחות.

 

"לפני כמה שבועות מישהו כתב לי על חבר שלו שקפץ לים ממקום נמוך, שבר את הצוואר ונשאר משותק מהכתפיים ומטה. החבר שנפצע שאל מה דעתי על התאבדות. שוחחנו בטלפון בערך שלוש שעות". באותה השיחה הם חשבו יחד על דברים שהצעיר הפצוע יכול לנסות לעשות כדי לחזור ליהנות מהחיים. הם המשיכו להתכתב. הצעיר מנסה את הרעיונות. "בכנות, זו ממש טרגדיה. החיים לפעמים מחורבנים. השאלה היא מה עושים עם זה".

 

זה מוזר, בתור מישהו שיצר אפליקציה לניהול זמן, שאתה אומר שאין לך שליטה בזמן שלך.

"יש לי, כמו לכולם, בעיות בפרודוקטיביות. כבר יותר מדי זמן שאני מסתובב עם שלושה מאמרים שאני חייב לעבוד עליהם. אולי הרבה מהתובנות שלי על החיים באו מזה שאני פשוט מסתכל על הבעיות הקטנות שלי בזכוכית מגדלת".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x