• תפריט
מוסף 30.04.14
שאלות מוסף 30.04.15

"בלחם יקבלו אותך באהבה רק אם אתה מפסיד. להרוויח לא ייתנו לך"

ירון אנג'ל נקלע כמעט במקרה לניהול האימפריה המשפחתית שמאכילה את המדינה כבר 90 שנה. הוא גילה שלמרות שכולם אוהבים לחם, מדובר בעסק קשוח, שבקושי מחזיק את עצמו ומחייב מלחמות נצחיות ברגולטור. בראיון ראשון, בעודו עומד לדין על תיאום מחירים, הוא חושף את הקרבות שמתנהלים מאחורי תנורי האפייה, מתאר חיים לצד אב נערץ ואח שנהרג ומתנחם בריח של כיכר שהרגע יצאה מהתנור

ירון אנג'ל, מנכ"ל ומבעלי מאפיות אנג'ל, יושב אפוף עשן סיגריות במשרד סגפני שמערכת הריהוט בו נראית כאילו לא עודכנה מאז שנות השישים. המשרד עצמו נטול גאדג'טס מנהלים ולמעשה ריק מכל פריט אסתטי או סנטימנטלי, למעט תמונה קטנה אחת בשחור־לבן של אריק, האח שנהרג במלחמת ההתשה כשלאנג'ל מלאו 11. זקן פרא, כובע בוקרים שחור חרדי למראה וקווצת שיער אסופה בקוקו נסתר משווים לו לוק שנע בין בוהמיין לדוס, עד שאנג'ל עצמו, כבר מנוסה בהיסוס בנוגע לסיווגו, מבהיר: "אל תתרשמי מהכובע ומהזקן, זה לא קשור לדת. הזקן זה בשביל היופי, וכובעים יש לי כל מיני".

 

הוא שקט, לא מוחצן, מדבר בקול רגוע, מעושן, אבל כשהשיחה מגיעה למקומות כואבים הוא מתלהט וחושף צד לוחמני, קשה יותר, שאינו בורר במילים או מחוות גוף. בתמונה שצולמה בינואר השנה בבית המשפט שבו מתנהל משפט קרטל הלחם, שאנג'ל אחד הנאשמים בו, הוא יושב על ספסל, מרכין את ראשו כך שכובעו מסתיר את פניו, ומפנה אצבע משולשת בוטה לכיוונו המשוער של הצלם. רחוק מאוד מהאב־טיפוס של מנהל חברה ציבורית עם כמעט 2,000 עובדים ומחזור מכירות שנתי גבוה מחצי מיליארד שקל. "הצלם הגיע לצלם אותי לפני תחילת העדות, תקע לי את המצלמה לפרצוף ולא עזב", הוא משחזר. "זאת היתה תגובה ספונטנית, והאמת שחוץ מאנשי היח"צ שלי, כל מי שמכיר אותי החמיא לי על הצילום הזה.

 

ירון אנג'ל. "אני אדם שהחיים הטובים הולכים לידו. אני קם בבוקר ובודק: השמש זורחת? הילדים בריאים? יש לחם? זה מספיק" ירון אנג'ל. "אני אדם שהחיים הטובים הולכים לידו. אני קם בבוקר ובודק: השמש זורחת? הילדים בריאים? יש לחם? זה מספיק" צילום: תומי הרפז

 

"מטבעי אני אדם פרטי וסגור. הראיון הנוכחי הוא כמעט יציאה מהארון מבחינתי. אני שונה לגמרי מאבא שלי, שרק היית מספקת לו קהל והוא היה נותן הופעה. אצלי זה הפוך. אבא שלי גם מאוד אהב את החיים הטובים, אני אדם שהחיים הטובים הולכים לידו. אני קם בבוקר ובודק: השמש זורחת? הילדים בריאים? יש לחם? זה מספיק. אני לא עסוק בתנאי הכהונה שלי ולא במציאת עוד אפיקי השתכרות מהצד, אני עסוק בלפתח את העסק.

 

"האמת היא שיש משהו שהבנתי רק לאחרונה, אחרי הרבה שנים: בלחם לעולם לא נרוויח, כי לא ייתנו לנו. זה מוצר בסיסי מדי. אם תרוויח מעט יניחו לך, אבל אם הרווחת הרבה אז לקחת את זה מהפה של אלה שאין להם מה לאכול. בלחם, להבדיל ממי שמוכר מותרות, לעולם לא יפרגנו על רווח. יקבלו אותך באהבה אם תפסיד, יקבלו אותך בסדר אם אתה חי. אם תרוויח איש לא יפרגן".

 

המדינה ברחה

 

מאז 2005 אנג'ל משמש כמנכ"ל מאפיות אנג'ל, שהונפקה כבר ב־1984 כדי לאפשר לבני המשפחה לממש את חלקם (שמה של החברה הציבורית הוא שלמה א. אנג'ל). "העסק קיים מ־1927", הוא משחזר ל"מוסף כלכליסט". "אבי היה בן שמונה כשסבי שלמה הקים את המאפייה. זה מסוג העסקים שאתה לא יכול להתחמק מזה שאתה חלק מהם, גם כי זה השם שלך.

 

אנג'ל בבית המשפט. "כל מי שמכיר אותי החמיא לי על הצילום הזה" אנג'ל בבית המשפט. "כל מי שמכיר אותי החמיא לי על הצילום הזה" צילום: אוהד צויגנברג

 

"אבל זה שאני אעבוד פה לא היה דבר ברור. להיות ה'מיועד' לא היה קיים בעולם המושגים שלנו. אבא שלי רצה שנעשה מה שטוב לנו, וגם אני לא מייעד את הילדים שלי לשום דבר, שיעשו מה שטוב להם. הייתי הרבה שנים בצבא (שירת כקצין ביחידת מודיעין מובחרת, כיום סא"ל במיל'), בלימודים (כלכלה ומינהל עסקים), ועוד פעם בצבא, ועוד פעם בלימודים, וכשסיימתי הייתי בתחושה שאני יכול לעשות כל מה שאני רוצה. באתי למאפייה ב־1987 לא כייעוד, אלא כדי לבדוק. ואז, באופן בלתי צפוי, אחד הדודים שעשה את רוב הניהול חלה בסרטן ריאות ומת. עוד אחד מהמעשנים אצלנו. נוצר ואקום ניהולי שנשאבתי לתוכו. בתוך שנה־שנתיים מצאתי את עצמי מנהל את תפעול המאפייה, כשאבי והדוד השני כבר היו בני 70 פלוס. במהלך די קצר עשינו העברת דורות מסודרת, אני ושני בני דודים הפכנו למנכ"לים משותפים, וב־2005 התמניתי למנכ"ל יחיד".

 

ואיך זה לנהל חברה משפחתית בת כמעט 90 שנה, ועוד בתחום כל כך טעון כמו לחם?

"לצערי בשנים האחרונות אני עסוק בלעצור את אלה שמנסים להפריע לנו לעשות עסקים נורמליים, והם רבים: הפיקוח על המחירים, רגולטורים, טירוף, באמת טירוף. באופן חכם, מרושע, זדוני כמעט, הממשלה שיסתה בנו את האזרחים והפכה את יצרני המזון ורשתות השיווק לאויבי הציבור ולאחראים ליוקר המחיה. כך היא הצליחה להרחיק את זה ממנה ולא לקחת אחריות על המחדלים, אף שהמהלכים שלה אחראים ל־95% מיוקר המחיה. המדינה כל הזמן מייצרת עוד עלויות, דרישות, רגולציה, מוסיפה 18% מע"מ, ואחר כך מתפלאים שזה מתורגם למחיר המוצרים. לתעשיית המזון כאן יש איכויות להתגאות בהן, אבל כשרוצים מחירים של עולם שלישי זה לא הולך יחד. הפכו אותנו התעשיינים לשק חבטות לגמרי לא בצדק".

 

מאפיית אנג'ל בירושלים. "לא היתה כוונה לפגוע בציבור אלא ניסיון למנוע ייצור בהפסד נוראי" מאפיית אנג'ל בירושלים. "לא היתה כוונה לפגוע בציבור אלא ניסיון למנוע ייצור בהפסד נוראי" צילום: עטא עוויסאת

 

אנג'ל, הנסחרת לפי שווי של כ־160 מיליון שקל, הפסידה ב־2014 8.7 מיליון שקל. ב־2013 הרוויחה 8.1 מיליון, ב־2012 הפסידה 4.2 מיליון. סכומים שוליים על מחזור המכירות העצום. "אנחנו מפסידים כסף בעקביות, שנתיים כן שנה לא, בעיקר בגלל מדיניות הפיקוח על המחירים", אומר אנג'ל. "אבל יוקר המחיה לא נמצא אצלנו. לפחות בכל הנוגע ללחם, גם לפי הלמ"ס הלחם פה זול יותר מכמעט כל העולם המערבי. הוא זול אפילו מהלחם בארצות הברית, שמשם אנחנו מייבאים את החיטה. הבעיה היא שבארץ לחם הוא סמל, והוא נמצא בפיקוח אף ששתי העילות לפיקוח לא תקפות לגביו: הוא לא מיוצר במונופול, והוא לא במחסור. המדינה רוצה שלחם יהיה זול, וזו זכותה, אבל היא צריכה לדאוג שהיצרנים לא יפסידו כסף. מאז שנות השמונים נסגרו בישראל יותר מ־20 מאפיות, והכל בגלל מדיניות הפיקוח על המחירים".

 

בן הדוד גד אנג'ל, שמכר את חלקו בחברה. "הוא התנתק מכל המשפחה" בן הדוד גד אנג'ל, שמכר את חלקו בחברה. "הוא התנתק מכל המשפחה"

 

קרטל? הצהרה בומבסטית

 

מלחמת המחירים, ששבה ועולה בשיחה עם אנג'ל, היא זו שהובילה אותו לטענתו לדוכן הנאשמים בפרשת קרטל הלחם. ראשיתה ב־2009, כשמאפיית דוידוביץ', שפעלה בעיקר בצפון ירושלים, ביקשה לחדור לשוק הלחם בעיר שנשלט עד אז בידי מאפיות אנג'ל וברמן. דוידוביץ' הציעה מבצעים, בעיקר באזורים החרדיים. המתחרות נאלצו להצניח מחירים ולהשתתף במבצעים אגרסיביים של שלוש־ארבע כיכרות בעשרה שקלים, כדי לשמור על נתח השוק שלהן.

 

באוגוסט 2012 הגישה רשות ההגבלים עסקיים, בגין מה שהגדירה "אחד הקרטלים החמורים שנחשפו", כתב אישום נגד 19 נאשמים: המאפיות אנג'ל, ברמן, דוידוביץ', מרחבית ודגנית עין הבר, ונושאי משרה בכירים בהן. לפי כתב האישום, אלה נפגשו בחשאי במשרד עורכי הדין פישר בכר חן בתל אביב ובמקומות נוספים, תיאמו מחירים וחילקו את הלקוחות ביניהם כדי לעצור את המבצעים ולהימנע מתחרות. הפעולות הללו הביאו להתייקרות הלחם (עדיין מתחת למחיר המפוקח) והיוו לטענת הפרקליטות "הסדר כובל בנסיבות מחמירות". המשפט עדיין מתנהל, אך בינתיים הגיעו חלק מהמאפיות ומנהליהן להסדרי טיעון שונים, שבמסגרתם הודו בהימנעות מתחרות ובתיאום מחירים.

 

"התפתחה בין המאפיות ובין קמעונאים באזורים מסוימים מלחמה לא הגיונית ולא נורמלית, מבצעים של ארבע כיכרות לחם בעשרה שקלים", משחזר אנג'ל.

 

הגרושה אורנה אנג'ל. "הילדים בחרו לגדול אצלי הגרושה אורנה אנג'ל. "הילדים בחרו לגדול אצלי

 

איך נגררים מכאן לכתב אישום על קרטל?

"מישהו מבטיח שיכניס אותך לרשת שלו בתנאי שתיתן מחיר לא סביר, אתה נגרר ולא מבין לאן. המבצעים האלה גולגלו למאפיות, שנאלצו למכור בהפסד, ואחר כך לך תשכנע את הציבור שזה מחיר לא הגיוני שלא משקף את העלויות. זה יכול להתפשט למקומות שאי אפשר יהיה לתקן. היתה תחושה שצריך לעצור את זה".

 

אפשר פשוט להפסיק, לומר שאתה לא במשחק.

"למעשה דיברנו (מנהלי המאפיות) על משהו שאסור היה לנו לדבר עליו, ובזה גם הודינו. אבל זה רחוק מההצהרות הבומבסטיות של רשות ההגבלים עם פתיחת החקירה על אחד הקרטלים הגדולים במדינה או על גריפת רווחים מהסדר כובל".

 

תור למשאית לחם של אנג'ל בירושלים המושלגת, 1973 תור למשאית לחם של אנג'ל בירושלים המושלגת, 1973 צילום: דוד רובינגר

 

הלחם התייקר, הציבור נפגע.

"לא היתה שום מטרה לפגוע בציבור. לחם הוא מוצר בפיקוח, הממשלה קובעת מחיר הוגן באזור השבעה שקלים, אז לא חשבנו שאנחנו פוגעים בו. הנושאים שדיברנו עליהם היו רק הפסקת המבצעים הטורפניים. לא קבענו מחיר עודף או מחיר מעל העלות, ההנחות והמבצעים המשיכו, השוק נשאר תחרותי. הדיבורים בינינו נועדו להפסיק מכירה ב־60% מתחת לעלות הייצור. פחדנו מסחף.

 

"ייצור כיכר לחם עולה לפחות חמישה שקלים, ובאותו מבצע כיכר לחם נמכרה לצרכן ב־2.5 שקלים ולקמעונאי בפחות משני שקלים. זה בלתי אפשרי. הבעיה היא שמשפטית אסור היה לדבר על זה. לכן הודינו, ועל כך כנראה ניתן את הדין. אך בין זה לבין 'קרטל לחם' המרחק עצום. לא היתה כוונה לפגוע בציבור ולא הסדר כובל ליצירת מחירי מונופול, אלא ניסיון למנוע ייצור בהפסד נוראי".

 

עם ההורים ויקי ודני ואחיו הגדולים אריק ואתי, 1959 עם ההורים ויקי ודני ואחיו הגדולים אריק ואתי, 1959 רפרודוקציה: תומי הרפז

 

איפה המשפט עומד היום?

"לקראת סיום שלב ההגנה. הודינו במשהו מאוד מצומצם ביחס להכרזות הדרמטיות של הרשות, נשארנו עם ניסיון לתאם הפסקת מבצעים לתקופה של חודשיים ב־2010, זה מה שנשאר מכתב האישום".

 

איך אירוע שולי כל כך לשיטתך מתגלגל להיות כזה כדור שלג ענקי?

"היה פה תיק שהיו בו המון ראיות ומעט עבירות. האופים עובדים יחד כדי להתמודד עם הממשלה בכל הקשור למחירים המפוקחים, ודברים זלגו לנושאים שאסור לדבר עליהם, ובזה הודינו. אבל הצגת העניין כקרטל הגדול מקום המדינה זו גניבת דעת. נפלה לרשות ההגבלים מהשמים תעשייה חלשה, הפסדית, שלא פחדו להתעסק איתה. אף אחד לא מעז להתעסק עם תנובה או עם חברות אחרות שמשפיעות על חיינו פי אלף. עלינו ידעו להתנפל כי אנחנו תעשייה תחרותית וחלשה. זה עושה יחסי ציבור טובים, אבל ההשפעה על הציבור היתה כמעט אפסית".

 

מרשות ההגבלים נמסר: "התיק נתון להכרעת בית המשפט ולכן לא נתייחס בשלב זה לדברים".

 

אמא ואבא עם הסיגר הנצחי, 1978 אמא ואבא עם הסיגר הנצחי, 1978 צילום: דוד רובינגר

 

לחם זה לא משתלם

 

את ההפסדים של המאפייה, חרף היותה הגדולה בענף שמחזיקה ב־20% מהשוק, תולה אנג'ל בתכונות המיוחדות, האכזריות מבחינתו, של המוצר שהוא מייצר: לחם. "אנחנו מספקים מוצר שהערך הכספי שלו נמוך, שמגיע מדי יום לכל הלקוחות, לפחות 25 פעמים בחודש, גם ליישובים הנידחים ביותר, ואורך חיי המדף שלו קצר כי הציבור רוצה לחם טרי. זה יוצר עלויות עצומות של הפצה ושינוע. זה עיקר ההבדל מחברות מזון אחרות. מכולת שקונה לחם ב־3,000 שקל בחודש בקושי מכסה את עלות ההובלה אליה".

 

אתם מוכרים עוד מוצרים חוץ מלחם בסיסי.

"בעוגיות ובמאפים השקענו סכום גדול בציוד מתקדם, הסחורה טובה מאוד, אבל בינתיים אנחנו לא מצליחים לגבות את העלות המתאימה בגלל תחרות קשה. זה שוק שאין בו עלות כניסה, יש בו חאפרים וקשה יותר לעבוד, אבל זה תהליך שהולך ומשתנה".

 

חוק המזון ישפיע עליכם?

"הבעיה עם החוק שהכל בו גורף מדי. ההתערבות בעניין המחירים, למשל, העמיסה עלינו הרבה בנוגע לדרך ההתחשבנות מול הרשתות, ואני לא בטוח שזה משפר את מצבנו, אם זאת היתה הכוונה, או את מצב הצרכנים. לדוגמה, מפני שאנחנו ספק גדול אנחנו צריכים לעבוד במחירי נטו מול הרשתות, והממשלה בוחשת ללא הפסקה בנושא המרווח הקמעונאי.

 

פס ייצור לחמניות, 1963 פס ייצור לחמניות, 1963 צילום: דוד רובינגר

 

"היום קובעים שלחם צריך להימכר לקמעונאים בשישה שקלים, והמדינה נותנת להם להרויח 11%–13% מזה. אבל אף קמעונאי גדול במדינה לא מוכן לעבוד במרווחים כאלה. לכן הם לוחצים אותנו לתנאי מסחר טובים יותר, ואנחנו נותנים הנחות ולא מסוגלים לגבות אפילו את המחיר המפוקח. האם הקמעונאי מגלגל את ההנחות לציבור? זה כבר לא עניין שלנו, אבל אנחנו לא גובים את מה שהיינו אמורים לגבות ולכן מפסידים. הבעיה היא שהממשלה לא מוכנה להכיר בזה ולהתערב. זה עיוות שמתלווה לפיקוח עלינו, כי לא מוכנים להכיר בעלויות התחרות. פיקוח מהסוג הזה טוב כשמדובר בחברת החשמל. אתה קובע לה מחיר, והיא כופה אותו על הצרכנים. אבל אם אני פועל בשוק תחרותי ויש לי הוצאות שהתחרות גורמת, אי אפשר להכיר לי רק בקמח ובשכר העבודה ולהגיד לי שההנחה שאני נותן לשופרסל כדי להתחרות היא בעיה שלי".

 

לא מזמן חתמתם על הסכם קיבוצי עם העובדים.

"אנחנו חברה שעובדים בה מאורגנים מאז שנות השלושים ואין לי בעיה עם זה, להפך. הבעיה נוצרת כשהממשלה מחוקקת חוקים שגם היא לא עומדת בהם. למשל, אסור לעובד לעבוד יותר מאיקס שעות עבודה ביום - חוץ מלמתמחים בבתי חולים שעוסקים בחיי אדם, ואיתם אין בעיה שיעבדו 24 שעות. לעובד שלי שעוסק בניקיון או בקליעת חלות אסור לעבוד יותר מעשר שעות, ואם הוא צריך לעשות השלמת הכנסה שילך לעבוד בשחור אצל מישהו אחר במקום לעשות שעתיים נוספות או עוד לילה שאני מוכן לתת לו והוא מת לעשות. מרוב שרוצים להגן על זכויות עובדים מפני מעסיקים נצלנים, שופכים את התינוק עם המים.

 

"התוצאה של כל אלה היא פגיעה רוחבית בהכנסות ובתוצאות של החברות בתעשייה שלנו. המשמעות היא שלא יהיו השקעות של שחקנים חדשים. התעשייה עובדת היום על אדי הדלק. ביום שהתנור יתקלקל וייתקע, לא ימשיכו יותר. הנדל"ן פורח, אז יורידו מפעלים ויבנו במקומם מגדלים. זה קורה בענף המאפיות ויקרה בעוד ענפים: יורידו מפעל ויבנו משרדים או מגורים, לא תעשייה. נהפוך לחברה מבוססת שירותים, בלי השקעות חדשות בתעשיית המזון.

 

פרסומת של אנג'ל, 1955. "לחם זה מוצר שמעורר רגשות חיוביים" פרסומת של אנג'ל, 1955. "לחם זה מוצר שמעורר רגשות חיוביים"

 

"מאפיית אנג'ל מעסיקה באופן ישיר כמעט 1,800 עובדים, וסביבם יש מעגלים של ספקים ואנשי שירות וטכנולוגיה. זה הבסיס לכלכלה בריאה. משק מורכב מהיי טק אבל גם מלואו טק, גם מחקלאות, גם ממוצרים בסיסיים שהם נשמת אפה של הכלכלה. אם בשם כל מיני תיאוריות כלכליות מופרכות ייתנו לדברים לגווע, אחר כך יהיה קשה פי אלף להקים מחדש. כולם יודעים לדבר חברתי, אבל חברתי זה לתת לאנשים שאנחנו מעסיקים אפשרות להתפרנס. כשמפעלים כמו שלנו ייסגרו, הם לא יחזרו למעגל העבודה. במה את רוצה שיעבדו, בבניית אפליקציות? בפיתוח פורמטים לטלוויזיה?".

 

אתה מודאג מהסיכוי של מאפיית אנג'ל לשרוד?

"אנחנו פה מלפני שישראל קמה, ואני מקווה שנמשיך להיות פה. בהתאחדות התעשיינים יודעים שכשמתחילים לדבר על הגבלים עסקיים או על הממשלה, היחיד שנחשב חסר מעצורים ונותן הופעה זה אני. בשטראוס, באסם ואצל יתר הגדולים המנהלים שכירים. נחמדים אבל שכירים, שעלות שכרם לפעמים 8 מיליון שקל בשנה. אצלנו כל העסק לא מרוויח כמו המנהלים של אסם. לכן זה אחרת כשדברים נאמרים מפי בעל בית שמדבר מדם לבו על מה עושים לו לעסק".

 

הגורל לא בשליטתנו

 

אנג'ל (55), גרוש, אב לשתי בנות ובן, נולד בירושלים ב־1959 לויקי ודני אנג'ל. אביו דור תשיעי בירושלים. אמו, ילידת לבנון, היא בתו של מי שהיה מזכיר הקהילה היהודית בביירות. השניים נישאו בביירות וחזרו ממנה לישראל. "אבי היה האדם הכי ססגוני שחי במאה הקודמת בירושלים", אומר אנג'ל. "חבר של כולם, אלוף העולם בבדיחות, דיבר תמיד בגובה העיניים ובכנות מלאה. עניינו אותו באותה מידה העובד במאפייה, האחות בבית החולים שטיפלה בו או ראש הממשלה. המשפט היחיד שהיה תלוי לו על הקיר בחדר על לוח עץ קטן היה 'ואהבת לרעך כמוך'. זאת היתה דרך חיים. מעולם לא שמעתי ממנו מילה רעה על בן אדם. היחידים שאמר עליהם משהו היו אנשים שלא רצו לתרום לו כשעסק בפילנתרופיה, והדבר הכי רע שאמר היה 'קמצנים'.

 

"יצא לי לעבוד לצדו 22 שנה, מתנה משמים, היינו ביחסים מצוינים. כששאלו אותו מה נשמע היה עונה 'גן עדן', וככה ניסה לחיות, אף שזה לא טריוויאלי. היינו שלושה ילדים, ואחי הבכור אריק נהרג במלחמת ההתשה ב־1970 במארב שנהרגו בו 15 חיילים. הוא היה מפקד הסיור, סמ"פ בשריון. אני הייתי בן 11 כשזה קרה, ולקחו אותי להלוויה הצבאית שלו בהר הרצל. ראיתי איך מורידים ארון, מכסים בעפר. לילד בגיל שהייתי בו זה נותן את הצד המוחשי של המוות. אם לא הייתי רואה, הייתי ממשיך לחכות לו שיחזור. ההלוויה עזרה לי להבין את הסופיות של מותו.

 

"היום, כשאני מבוגר ממה שההורים שלי היו כשאחי נהרג, אני מבין אילו תעצומות נפש צריך כדי לאסוף את עצמך ולהתמודד עם אובדן של בן. אני תוהה לפעמים אם יכולתי למצוא בעצמי כוחות כאלה. בבית היתה נוכחות מתמדת של השכול, אבל לעולם לא כמשהו מעיק אלא כמשהו שמדברים עליו, שעושים בשמו מפעלי הנצחה ודברים כאלה. כשרציתי להתגייס לקרבי ונדרשה חתימה של ההורים כבן למשפחה שכולה, הם הסכימו בלי בעיה. הם הבינו שאנחנו לא שולטים בגורל, ואת הרוח הזאת אני מעביר הלאה.

 

"דוגמה פרוזאית מעולם אחר: אני מעשן לא מעט, כי אני מפחד שביום שאפסיק לעשן אני אדרס. אבא שלי חלה בסרטן ריאות בשלוש השנים האחרונות לחייו, אבל עישן עד גיל 90. חי ועישן. בשנים האחרונות, אגב, רק סיגרים, מה שהיום זה כבר לא פוליטיקלי קורקט בשום מקום. גם אני לא מת על מה שסיגר משדר - אם יש משהו שמוציא אותי מדעתי זה לראות ראשי ממשלה בשיא האדנות והיוהרה עם סיגר בפה - אבל אבא שלי וקסטרו היו היחידים בעיניי שעישון סיגר התחבר להם. והוא תמיד אמר לי: 'כל הרופאים שאמרו לי להפסיק לעשן כבר מתו'. מכל רופא לקח אישור לסיגר אחד, וכך עישן שלושה ביום: אחד באישור הקרדיולוג, אחד באישור הרופא הכללי ואחד באישור האונקולוג. הוא מת צלול לחלוטין, ולא מעישון אלא מנפילה שהידרדרה.

 

"אמא שלי היא מדור שבו נשים היו 'מערכת ההפעלה של הבעל'. זו לא היתה התבטלות, זה היה תפקיד. בביירות היא היתה מורה באליאנס, אבל רק אחרי שעזבתי את הבית היא התחילה ללמוד שוב, באוניברסיטה. אשה מלאת ידע ודעתנית גדולה שהחזיקה בית חם, וכמו בכל בית ספרדי טוב הכל היה סביב האוכל. זאת היתה הדרך להביע רגשות. היום היא בת 90 ועדיין מארחת פעם בשבועיים את כל המשפחה המורחבת. מערכת היחסים שלי איתה מאופיינת במשפט שאמרה לי תמיד: 'אני התפקיד שלי להגיד, ואתה בסוף בין כה וכה עושה מה שאתה רוצה'. מלקחת סוודר ועד החלטות גדולות יותר בחיים. יש בזה הרבה חוכמת חיים, שנבעה גם מזה שעם אח שלי היא רבה המון על לימודים ודברים אחרים. אחרי שהוא נהרג היא אמרה: 'על איזה שטויות רבנו'. ילד ראשון זה בית ספר להורות, ואני אוטומטית קיבלתי ממנה 180 מעלות לכיוון הפוך".

 

למה הלחם באושוויץ היה טעים

 

מאז הפיכתה לחברה ציבורית התפתחה אנג'ל בקצב מהיר. היא רכשה מאפייה גדולה בלוד, הקימה אחת בנתיבות, רכשה חצי ממאפיית אורנים בכפר החורש כדי לספק לכל אזורי הארץ והקימה מפעל עוגות בבית שמש. השנה פתחה לראשונה מאפייה בניו ג'רזי. לצדו של אנג'ל, המחזיק ב־22% ממניות החברה, נמצאים בני הדודים יגאל חייט (11%), המשנה למנכ"ל, ורות מירון (6%), סמנכ"לית הכספים.

 

ב־2011 הגיע לקצו אחד ממשברי הדור השלישי: סכסוך שארך שלוש שנים עם בן הדוד גד אנג'ל הסתיים כשחברת הקמח שטיבל קנתה את חלקו במאפייה תמורת 90 מיליון שקל. "היו מחלוקות על ניהול העסק", משחזר אנג'ל, "אבל מה שהוא לכאורה ניהול לפעמים זה למעשה דברים יותר עמוקים כמו קרב על בכורה או משקעים מהבית. זה מה שיותר מסובך בעסק משפחתי. זה היה משבר אופייני לדור שלישי, שלשמחתנו נפתר בלי פירוק החברה. עסק משפחתי דורש השקעה ותכונות אופי מסוימות, אורך רוח ואמפתיה אחד כלפי השני כדי שהוא לא יתפרק. אם יש את אלה, אז לומדים לעבוד יחד. בסוף, כשזו משפחה, רב המשותף על המפריד".

 

אתה בקשר עם גד היום?

"אנחנו לא חברים כלל, הוא התנתק מכל המשפחה. אנשים בוחרים את הדרך שלהם".

 

בכניסה למפעל הלחם של אנג'ל בלוד תוקף אותך גל אדיר של ריח לחם אפוי. במסילה שמקיפה את המפעל, מעין לונה פארק של לחם, כיכרות שנפלטו מהתנור נוסעות לאטן ומתקררות. מתחתיהן, לאורך קווי היצור, עובדים מקפלים קרטונים ואורזים בארגזים לחמים שכבר נפרסו ונעטפו בתהליך אוטומטי. "זו עבודה קשה, אין פה עבודות קלות", אומר אנג'ל, "ומי שעובד ליד התנורים לאורך כל המשמרת עובד בתנאים קשים במיוחד".

 

אותך העבודה עדיין מרגשת?

"עבודה עם לחם שונה מעבודה עם כל מוצר מזון אחר כמעט. אין מחסנים, אין מלאי, מייצרים בכל יום מחדש, התהליך מתחיל ונגמר באותו יום. לחם שהגיע חמש שעות אחרי הזמן כבר לא מעניין את הרשתות. לכן אני מעריך את כל מי שעוסק באפייה, זאת מלאכה קשה, תובענית ולא מתגמלת, שבסופה אי אפשר לגזור קופון או לעשות אקזיט".

 

ליד איזו מכונה אתה אוהב לעמוד?

"ביציאה מהתנור, זה המקום הכי הכי, כי לפני זה הכל הוא בגדר חידה, ורק שם אתה רואה אם המוצר הצליח או לא. אין מראה יותר מרנין מלחמים אפויים יוצאים מהתנור - ואתה חי כל הזמן בתוך ריח של לחם ובצק טרי. לא שמעתי על אנשים שלא אוהבים לחם. לחם הוא כמו מים כמעט, לא תשמעי על בן אדם שלא אוכל אותו. זה מוצר שמעורר רגשות מאוד חיוביים".

 

רק חיוביים?

"יש אחד, דני חנוך, שעליו עשו את הסרט 'פיצה באושוויץ'. הוא היה באושוויץ כילד, והיום הוא סוכן של ציוד אפייה. יום אחד, לפני 27 שנים, הוא אמר לי: 'ירון, אתה חייב לברר לי את המתכון של הלחם באושוויץ. לחם כזה טעים לא אכלתי בחיים שלי'. עניתי לו: 'פשוט היית רעב, מה כבר הוסיפו לו?'. הוא לא ויתר, ושנים אחר כך הלך לברר. הגרמנים המסודרים האלה, הכל היה רשום אצלם, הם באמת הכניסו קליפות תפוח אדמה ללחם. הוא אמר לי 'זה לחם מעולה, אתם אתם חייבים לעשות אותו'. ואיך נקרא לו, שאלתי, לחם אושוויץ?".

 

אחרי שנפרדת מאשתך לשעבר אורנה אנג'ל, הילדים גדלים אצלך.

"אורנה הם אם ילדיי. שניים מהילדים שלנו, בני 15 ו־22, גדלים היום אצלי. הגדולה, שכבר בת 26, גרה אצלי בעבר והיום חיה ולומדת בתל אביב. זו היתה בחירה שלהם לגמרי. הם העדיפו לגור בירושלים. יש לנו בית מאוד שמח. לה יש בן זוג וילדים, ופה יותר פשוט להם".

 

היא "חיה פוליטית", שבין השאר ליוותה את אהוד ברק בדרך לראשות הממשלה ובכהונתו. בשלהי התקופה ההיא נפרדתם. הפוליטיקה הרחיק ביניכם?

"אני לא התחברתי לצד הפוליטי, ואני מניח שזה מאוד הפריע לה".

 

איזה אבא אתה?

"הילדים אצלי במקום הראשון והם יודעים את זה. בין אם מדובר בהסעות והקפצות בשעות מוזרות ובין אם זה שהבית הוא המקום הכי בטוח שלהם, שאליו הם באים עם החברים. הצעירים שותים בלי הכרה, והם מתחילים כבר בתיכון. תפסתי את הבן שלי ואמרתי לו: אצלנו שותים רק בבית. רוצה לשתות? תביא את החברים לפה. אל תסתובבו לי בגן ציבורי עם בקבוק מפיצוצייה. בבית שלנו מדברים על הכל, הכל פתוח. אני לא מגביל אותם, לא נכנס להם לחיים. זה חוזר לאיך שאמא שלי גידלה אותי: אני אגיד לכם את מה שאני צריך, ובסוף אתם תעשו מה שאתם מבינים".

 

יש לך זיכרון מיוחד מאבא שלך?

"אבא שלי לא ויתר אף פעם על בדיחה טובה. יום אחד הוא סיפר לאהוד אולמרט: איש אחד בא לפסיכולוג ואומר לו 'יש בעיה. אני הומו, גם אבא שלי ואח שלי'. שאל הפסיכולוג 'רגע, אף אחד במשפחה שלכם לא אוהב נשים?', והאיש ענה 'בטח שכן, אמא שלי ואחותי'. ואז רוני בראון לחש לו 'מצאת למי לספר את זה'. אבל אולמרט קיבל את הבדיחה באהבה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x