אמי התאימה לי בגדים של אחותי הגדולה ותמיד חששתי שאנשים יזהו שאני לובש בגדים של בת, אבל אמא הבהירה לי: "זה מה יש"

"גרנו בדירה 'בצד הלא נכון של השוק', קרוב לבית זונות. חיינו בדוחק כלכלי, לא תמיד היה כסף לעפרונות לבית הספר, ועד גיל עשר לא קנו לי צעצועים. עניין הצעצועים לא הפריע לי, אספתי צנצנות ובניתי מהן עולמות דמיוניים; מה שהביך אותי מאוד היה שאמי התאימה לי בגדים של אחותי הגדולה. תמיד חששתי שאנשים יזהו שאני לובש בגדים של בת, אבל אמא הבהירה לי: 'זה מה יש'.

1964. מנואל טרכטנברג בחגיגת בר המצווה שלו עם אביו יחיאל בבית הכנסת בקורדובה, ארגנטינה

"כיוון שאבי לא היה טוב בעבודות כפיים, מגיל שלוש בכל פעם שמשהו נשבר אבי העמיד אותי ליד מי שבא לתקן אותו ואמר: 'תעמוד לידו ותלמד. אי אפשר לשלם לאיש מקצוע על כל דבר שמתקלקל בבית', ומאז פיתחתי יכולת לתקן כל דבר. חוסר הביטחון הכלכלי שלו היה גדול, על כן תמיד הזהיר מלקיחת חובות 'כי אם החיים יכו בך - לא תוכל להחזיר'. הוויכוח היחיד איתו היה בגיל 15, כשהתחלתי להתכתב עם האוניברסיטה העברית כדי ללמוד רפואה משום שנמאס לי מבית הספר. הוא כעס מאוד והפסיק לדבר איתי, עד שפרסמתי סיפור בעיתון של קורדובה ומבחינתו חזרתי למוטב.

"בתנועת הנוער הציונית בקורדובה חשנו שהתפקיד שלנו בעולם הוא לעשות תיקון. בגיל 16 סיימתי את הלימודים לאחר שקפצתי שתי כיתות והגעתי לשנת הכשרה בישראל, לקראת הדרכה בתנועות הנוער הציוניות בארגנטינה. נשלחתי לקיבוץ מגל, על הגבול עם ירדן, ומצאנו את עצמנו נוטלים חלק במלחמת ששת הימים, מופצצים ויורים על מוצב ירדני סמוך. אמי שמרה את המברק ששלחתי לה אז כעדות לטיפשות שלי - במקום לכתוב איפה אני נמצא, אם אני חי או מת, כתבתי להוריי: 'ירושלים בידינו!', אבל לדעתי זה מעיד על התחושה המשיחית כמעט שהיתה לי כנער שמרגיש שנטל חלק באירוע היסטורי. אחרי המחאה החברתית והדו"ח שחיברתי אני מרגיש שחזרתי לעשייה שהגדירה אותי כנער. שירים ומסות שכתבתי בתקופה הזאת למגירה הם ההוכחה לכך שאז והיום אני נשמע אותו הדבר".