• תפריט
שוקי חו"ל

25 שנה לתחילת העשור האבוד ביפן; האם זה יכול לקרות אצלנו?

ב-29 בדצמבר 1989 הגיע המדד של טוקיו לרמת שיא של 38,916 נקודות, יותר מפי 2 מרמתו היום, בפסגת ההצלחה של יפן שהפכה לכלכלה מספר 1 בעולם - תוך חודשים הפכה ההצלחה לטרגדיה אדירת מימדים

מיקי גרינפלד 15:0129.12.14

מדד ניקיי היפני ננעל היום בירידה של 0.5% לרמה של 17,739.84 נקודות - ובמידה רבה מדובר בירידה סמלית, המתאימה לציון חצי יובל ליום שבו רשם המדד של טוקיו את רמת השיא ההיסטורי שלו, 38,916 נקודות - יותר מפי 2 מהרמה הנוכחית. באותו יום של אוויר פסגות לפי 25 שנה בדיוק, ה-29 בדצמבר 1989, ספק אם מישהו תיאר לעצמו את הטרגדיה הכלכלית העומדת בשער. במבט לאחור, יום השיא האמור היה השער לאסונה של יפן בשנים הבאות.  

בשנת 1990 החל מה שידוע בכינויו "העשור האבוד" של יפן. הבורסה בטוקיו, שהיתה המובילה בעולם מבחינת היקף הנכסים המנוהלים בה, סימנה את הדרך למטה: ב-12 החודשים שבאו לאחר רגע השיא נחתך ניקיי ב-15 אלף נקודות. תוך שנה איבדה טוקיו המוכה והחבולה את מקומה הראשון בטבלה. הכלכלה היפנית הלכה מדחי אל דחי, והעשור שהגיע בהמשך לא הצליח להוציא אותה מהבוץ (ובעניין זה הדעות חלוקות – האם גם העשור הראשון של שנות ה-2000 נחשב "אבוד" או לא. התייחסות נוספת לעשור זה בהמשך).

 

הבורסה בטוקיו הבורסה בטוקיו צילום: בלומברג

 

העשור האבוד ביפן מתייחס לכלכלה, אך השלכותיו החברתיות עמוקות הרבה מעבר למספרים. הדשדוש שאין לו סוף השפיע מאוד על החברה היפנית, ופגע בין השאר באופטימיות ובביטחון העצמי שאפיינו אותה - עניין שלא מעט סוציולוגים, ביפן ומחוצה לה, עוסקים בו בהרחבה בשנים האחרונות. משפחות רבות ביפן פיתחו הרגלי חיסכון שנותרו עמם עד היום. כאנקדוטה נוהגים להזכיר את הוויסקי, משקה אהוד מאד ביפן, שמכירותיו צנחו בכ-75% בהשוואה לסוף שנות ה-80.

 

הקבלה מעניינת וגם קצת מדאיגה לישראל - גם אם לא מדויקת כמובן - יכולה להיות לאופן שבו טראומת האינפלציה הדוהרת של מאות אחוזים משנות ה-80 משפיעה עד היום על האופן שבו מתייחסים אצלנו להצמדה למדד ככרית ביטחון - כזו שלא מוותרים עליה גם לאחר 25 שנה של אינפלציה נמוכה ויציבות כלכלית.

 

כדור השלג היפני

הקריסה היפנית החלה, כמה מפתיע, בבועה – בנדל"ן, במגזר הפרטי ובשווקים הפיננסיים. וזו היתה בועה בגודל בלתי נתפס. כך על פי תיאורו של הכלכלן פול קרוגמן: "הבנקים היפנים הלוו יותר, מבלי לקחת בחשבון את איכויות הלווה – התעלמות ברמה הגבוהה ביותר שנודעה. בכך, הם סייעו לניפוח בועה כלכלית לרמה גרוטסקית".

 

הבנק המרכזי של יפן לא פעל לריסון תיק האשראי, אף שהזהיר בהזדמנויות שונות מפני גידול ברמות החוב. בניסיון מאוחר מדי לרסן את קצב האינפלציה העלה הבנק של יפן בסוף 89 את הריבית על ההלוואות – מהלך שהתברר כצעד מכריע בפיצוץ הבועה.

 

מחירי המניות והנדל"ן התרסקו תוך חודשים, החברות ששוויין נחתך לא יכלו לפרוע את חובותיהן, הבנקים וחברות הביטוח נותרו ערומים מכסף, כשמרבית הונם נמחק כחוב שלא יוחזר עוד. המוסדות הפיננסיים הגדולים נזקקו לחילוץ ממשלתי על מנת להימנע מהתמוטטות ופשיטת רגל - לבנקים הוזרמו כספים מהמערכת השלטונית במטרה לספק אשראי זול לשווקים, ובמקביל ניתן להם אישור מיוחד, כחלופה למחיקת החובות, לרשום אותם בספרים כחובות דחויים. למעשה, הבנקים הפכו צינור למימוש המדיניות הממשלתית, כשנטל החוב העתידי עדיין מונח על צווארם.

 

למרות שהבנק המרכזי הציף את המגזר הבנקאי בנזילות, בתקווה שהבנקים יזרימו לשוק הלוואות חדשות, העדיפו האחרונים שלא לעשות עם הכסף יותר מדי, על מנת להקטין את רמת הסיכון מחיקות הענק העתידיות. המשמעות בפועל היתה ריקון כל תוכן מהותי מהבנקים, שזכו בהתאם לכינוי "בנקי זומבי".

 

 

הבנק המרכזי של יפן בטוקיו הבנק המרכזי של יפן בטוקיו צילום: בלומברג

 

הבנקאות היפנית והמערכת התאגידית לא התאוששו, וההשלכות על שוק התעסוקה היו מיידיות - רמת השכר נחתכה, ורבים איבדו את משרותיהם. כדור השלג של ההרס הכלכלי המשיך לתפוס תאוצה, והצריכה במדינה ירדה באופן חד של עשרות אחוזים. הדרך לדפלציה היתה קצרה - הדפלציה עצמה היתה ארוכת שנים.

 

אף שב-1994 התוצר היפני חזר לצמוח, שוקי המניות לא התאוששו והירידות במחירי הנדל"ן נמשכו. ב־1997, שילוב של מדיניות העלאת מסים והתפרצות המשבר במדינות המתפתחות של מזרח אסיה, גרר את יפן למיתון נוסף, בעוד היא מנסה להתאושש מזה הקודם. כיוון שרמת האינפלציה היתה נמוכה גם כך, המיתון הכפול הוריד את הציפיות האינפלציוניות לרמה עוד יותר נמוכה וגרם לתחילתה של בעיית דפלציה נוספת. ב-1999, ובעזרת הפריחה בסקטור ההייטק, החלה יפן להתאושש מהמיתון, אך התאוששות זו היתה תלויה רובה ככולה בהותרת הריבית ברמה קרובה ל-0% ובתמיכה ממשלתית שהלכה והגדילה את יחס החוב לתוצר של יפן.

 

בשנת 2001, כתוצאה מהתפוצצות בועת ההיי־טק, חזרה יפן למיתון שממנו התאוששה רק ב־2003. אולם, גם לאחר ההתאוששות נותרה יפן פגיעה מתמיד למשברים חיצוניים וזאת בעיקר בשל התלות בריבית הנמוכה, הנובעת מבעיית הדפלציה ומיחס החוב לתוצר העצום, שלא מאפשר לממשל לתמוך במשק בתקופות של האטה. לקראת המחצית שנייה של העשור הוקדם החלה יפן להתאושש, אך תהליך זה שוב נעצר, הפעם בגלל המשבר הפיננסי העולמי. הרגרסיה חזרה לארץ השמש העולה.

הכלכלה המשיכה להידרדר למרות המדיניות הכלכלית החריגה, המרחיבה וה"תוקפנית" (אבנומיקס) של ראש הממשלה שינזו אבה, שנבחר לאחרונה בהליך מהיר של בחירות מוקדמות לקדנציה נוספת, לאחר שעד כה מדיניותו לא השיגה את יעדיה – ויפן נכנסה למיתון ברבעון השלישי של 2014.

 

יפן היא לא ישראל. וישראל היא לא הכלכלה השלישית בגודלה בעולם. אולם, לא ניתן להתעלם מנקודות הדמיון - החל מרמת השיא במדד המוביל של הבורסה בת"א, דרך תודעת האינפלציה שהשתוללה בשנות השמונים, ועד לבחירות הקרובות לכנסת.

 

מועמדים ובוחרים לראשות מדינה בחברות דמוקטיות מדברים על הכלכלה בהווה, ועל המדיניות הראויה בעתיד. מועמד ביפן, כמו הבוחרים שלו, מדבר על הכלכלה בהווה, מציג חזון לעתיד, וחושב כל הזמן על העבר. לא יזיק שגם בישראל.

 

ראש הממשלה המכהן, שינזו אבה ראש הממשלה המכהן, שינזו אבה צילום: בלומברג

 

בואו לדבר על השוק בפורום ספונסר >>

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x