• תפריט
קיימות בארץ
קפיטליזם 3.0 גג כתבה

נשר הופכת זבל לכסף: המפעל המושמץ מחפש כיוון חדש

מפעל נשר ועיריות גוש דן משקיעים בפתרון שייפטר מ־16.5% מהפסולת המיוצרת באזור בלי להותיר שאריות, לתפוס שטח מיותר או לזהם: הפיכת האשפה של משקי הבית לתערובת מלט. זה לא רק אקולוגי, אלא גם משתלם

גיל קליאן 08:1509.07.14

מפעל המלט של נשר ברמלה, ההוא שנראה כמו עיר עתידנית־אפוקליפטית במבט מכביש 6, נמצא באופן קבוע ברשימת המזהמים הגדולים בישראל. המפעל הוא מצרכני האנרגיה הגדולים במדינה, אחראי מרכזי לפליטות גזי חממה ומפגר אחרי מפעלי מלט אחרים בעולם בקצב שריפת הדלקים המזהמים.

נזק סביבתי הוא לא הבעיה היחידה של נשר - החברה שבשליטת האוליגרך לן בלווטניק מתפקדת כמונופול וכמה ועדות ממשלתיות כבר המליצו להגביר את הפיקוח עליה. ב־2013 נחשף ב"כלכליסט" כי נשר שילמה למדינה תמלוגים בשווי 0.8% בלבד מהכנסותיה העצומות לאורך חמש שנים.

 

מפעל המלט נשר ברמלה. ממובילי המזהמים בישראל מפעל המלט נשר ברמלה. ממובילי המזהמים בישראל צילום: אריאל שרוסטר

 

כעת מציגה נשר תוכנית חדשה, שגם תשפר את הטיפול בפסולת בגוש דן וגם תשפר את תדמיתה של החברה. במפעל ברמלה יש צינור, והצינור הזה, שעובר לאורכו של המפעל, מבטיח לספק פתרון נקי, יעיל וכלכלי שישמיד לחלוטין 16.5% מהפסולת שמשקי הבית של גוש דן מייצרים. מדובר ב־165 אלף טונות של פסולת משקי בית, שכיום מטמינים אותה באדמה, והחל מסוף 2015 יחזרו לציבור הישראלי בצורת מלט.

 

הפלא הסביבתי הזה מתאפשר בזכות המימון של עיריות גוש דן למתקן הפרדת פסולת, שיוקם בהשקעה של כ־240 מיליון שקל (וייבנה בידי חברת ואוליה), יפריד בצורה כמעט אוטומטית חצי מיליון טונות אשפה ביתית בשנה, ויחלק אותה למרכיביה הבסיסיים. חלק מהאשפה יועבר למיחזור קונבנציונלי, וחלק אחר יעבור תהליך מיחזור מעניין הרבה יותר - שריפה בתוך כבשן המלט של נשר, כחומר דלק. התהליך הזה יהפוך בעצם את האשפה של משקי הבית, לפחות בחלקה, מנטל כלכלי על העיריות למשאב כלכלי בעל ערך.

 

השקעה בהיקף של 60 מיליון שקל

 

הצינור במפעל נשר הוא למעשה אותו כבשן מפורסם. הוא מצופה מבפנים בלבנים חסינות אש, שכן הטמפרטורות שבתוכו יכולות להמיס פלדה. מצד אחד נכנסים לצינור אבן גיר וחרסית עם חומרי הבעירה המוצקים - דלק ופסולת דליקה. כל התערובת הזאת נשרפת יחד, והתהליך מייצר מינרל בשם קלינקר, שלאחר מכן נטחן יחד עם תוספים לאבקת המלט.

 

 

החיסכון כפול: כיום העיריות משלמות היטל הטמנה על הפסולת שהן מכניסות לקרקע הציבורית, בסכום של 102.8 שקל לטונה. אם 16.5% מהפסולת הופכת לדלק ולא מוטמנת, היא חוסכת לעיריות כ־17 מיליון שקל בשנה.

 

בצד השני, העסקה מציעה ערך רב גם עבור מפעל נשר, שכיום חומר הדלק העיקרי שלו הוא פטקוק (סוג של דלק מוצק על בסיס נפט). ב־2013, לפי דו"חות כלל תעשיות, שרפה נשר פטקוק בשווי של 218.8 מיליון שקל. מחיר הפטקוק תנודתי כמעט כמו כל דלק, אבל ניתן להניח על בסיס שנה זו כי חיסכון של 10% בכמות הפטקוק שתישרף - שהוא החיסכון החזוי בשנת הפעילות הראשונה בלבד - שווה לנשר בערך 22 מיליון שקל (וזה עוד בלי שנכנסנו לערך האסטרטגי עבור ישראל בייצור דלק ממקורות פנימיים).

 

נשר, כמובן, תשלם על הפסולת שהיא מקבלת, אך מדובר בסכום זניח יחסית ככל הנראה במבנה העלויות. מה שלא זניח הוא השקעת החברה בהיקף של כ־60 מיליון שקל בהתאמת התשתיות שלה לשריפת פסולת ממוחזרת - השקעה שתחזיר את עצמה, במיוחד אם נשר תעמוד בתחזיותיה להגביר את שריפת הפסולת הממוחזרת על חשבון הפטקוק.

 

שיטה שמגיעה באיחור מאירופה

 

את התהליך הזה לא המציאו מועצות גוש דן ולא מפעל נשר. למעשה, הוא מגיע לישראל באיחור ניכר. בגרמניה, המובילה העולמית בהפיכת זבל ביתי למלט תעשייתי, כ־62% מצריכת הדלקים של מפעלי המלט הם פסולת ביתית, חקלאית או תעשייתית, ובאירופה כולה שיעור זה עומד על כ־34%. כיום מדובר כנראה בשיעורים גבוהים אף יותר, שכן הנתונים האחרונים פורסמו ב־2011. בישראל, לעומת זאת, נשר שורפת אחוזים בודדים בלבד של פסולת כדלק, ובחברה רוצים לשפר את הנתון הזה.

 

אחד הנתונים החשובים שקובע מה הכדאיות הכלכלית של הקמת פרויקט כזה הוא עלות הטמנת הפסולת. זו אמורה בעצם לפצות את הציבור (המדינה, במקרה הזה) על הנזק הכלכלי ארוך הטווח מתהליך ההטמנה: תפיסת קרקע, זיהומה ופליטת גזי חממה. האם 102.8 שקל לטונה, התעריף הישראלי, מספיק? נראה שלא. פעילים סביבתיים בישראל מעריכים את התעריף הזה כתעריף מינימום במקרה הטוב, כשאנחנו מנסים לשקלל את הנזק ארוך הטווח האמיתי לציבור כולו מהטמנת פסולת באדמה.

 

עם זאת, גם היטל זה עבר תהפוכות חשובות: עד אמצע 2007 הוא כלל לא היה קיים, וגם אז הוא עמד על 10 שקלים בלבד לטונה פסולת. ההיטל עלה בהדרגה בכל שנה עד שהגיע ל־50 שקל לטונה ב־2011, והתעריף הנוכחי הוא התעריף נכון לעכשיו, שנכנס לתוקף בתחילת 2014.

 

ב־2010, לאור בקשה של המשרד להגנת הסביבה להעלאת התעריף, בחנה מחלקת המחקר והמידע של הכנסת את התעריף הישראלי מול תעריפים אחרים בעולם, ומצאה כי בהשוואה ל־11 מדינות אירופיות, היטל ההטמנה הישראלי היה הנמוך ביותר. ההיטל הממוצע במדינות שנבדקו היה 196 שקל לטונה, כאשר במדד זה הצטיינו אוסטריה עם 366 שקל לטונה והולנד עם 361 שקל לטונה. בהתאמה, מצא אותו מחקר כי ישראל מפגרת בהרבה אחרי אירופה בשיעורי הטמנת הפסולת. בישראל, 75% מהפסולת מוטמנת, ובאיחוד האירופי 40% בלבד.

 

העלאה של היטל ההטמנה תיתן רוח גבית למפעל החדש ולמפעלים נוספים - שייקחו פסולת שאינה ניתנת למיחזור ויספקו אותה כדלק לנשר.

ולמה דווקא מפעל נשר? הסיבה לכך שבכל מדינה דווקא תעשיית המלט משמשת כתנור הציבורי לשריפת הפסולת נעוצה באותו צינור מהמפעל של נשר: רק במפעלי מלט יש תנורים שמגיעים לחום של 2,000 מעלות צלזיוס. החום הדמיוני הזה, לצד העובדה שתנור המלט מערבב את חומרי הבעירה עם המלט עצמו בתהליך הייצור, מביאים לתנאים אידיאליים לשריפת פסולת.

 

תהליך הבעירה שורף פסולת בצורה מלאה - ויכול לשרוף לחלוטין שאריות פסולת כמו פלסטיק, למשל. כיוון שהפלסטיק נשרף עם המלט בתנור סגור, התהליך לא יוצר פליטות כלל. אין עשן, אין ריח ומעט האפר שנשאר מהפסולת הופך לחלק מתערובת המלט.

 

התהליך מחייב כמובן מעקב אחרי החומרים שנכנסים לתנור, וזה חלק מהמערך שנשר מקימה. מערך זה אמור לדגום את הזבל שמגיע לשריפה במפעל ולבדוק ממה הוא מורכב. זאת, כדי לזהות מתכות וחומרים חריגים אחרים (PVC, למשל, לא מתאים לשריפה בכבשני המפעל), שצריך להוציא אותם מזרם הפסולת שנכנס לצינור המפורסם, ויוצא מהצד השני כמלט צח.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x